סיקור מקיף

דברים שיורמים יודעים: למה הם בוכים כל הזמן?

"נוצה" שואלת : תינוקות שרק נולדו בוכים כי הם מתרגלים לנשימה, תינוקות גדולים יותר בוכים כי זו הדרך שלהם להביע בעיה אז למה אנשים שיודעים לדבר בוכים כשהם עצובים או כשכואב להם?

תינוקת בוכה. המחשה: depositphotos.com
תינוקת בוכה. המחשה: depositphotos.com

אז זהו שתינוקות לא זקוקים לבכי כדי להתרגל לנשימה, מרגע שניתק חבל הטבור כולנו נושמים בלי קשר לקולות שאנו משמיעים. בכי, בכל גיל,  הוא אמצעי תקשורת  והוא כנראה צורת התקשורת הקדומה ביותר והמשותפת לאדם ולמרבית היונקים. הבכי אוניברסלי: כולנו בוכים באותם צלילים ואותן הבעות פנים ובכל זאת הוא גם השפה אותה אנו מבינים פחות מכול. אפילו מה שאת רואה כמובן מאליו: תפקידו של בכי התינוקות  נתון במחלוקת קשה.

לכאורה אין בעיה להבין למה התינוקות בוכים, זוהי דרכם לספר לנו שהם זקוקים לנו. המצוקה המרכזית עליה מדווחים לנו תינוקות היא בדידות.  עבור קופים ועבור אבותינו  במהלך האבולוציה ריחוק מאמא ומהלהקה פירושו סכנה מיידית שמחייבת הזעקת עזרה. גורי שימפנזה בוכים בצלילים דומים לשלנו אך הרבה פחות מגורי אדם: כבר בגיל של שבועות אחדים מצליח הגור לאחוז בפרוות אמו ולהישאר צמוד אליה לאורך תקופת הינקות. בשבטים בהם הילד צמוד לגוף אימו התינוקות בוכים באופן מובהק פחות מאשר בחברה המערבית על עריסותיה הסטריליות והמרוחקות. חסידי "תיאוריית הרצף" רואים בכך הוכחה לכך שאנו מותאמים לצמידות אינטימית תמידית בין הילד לאמא ושהבכי הממושך של התינוק הוא תוצאה של אורח החיים המודרני. ההסבר סביר ונשען על תצפיות רבות של התנהגות תינוקות בתרבויות שונות ובכל זאת משהו חסר.

בחברות המסורתיות משתמשים במנשא עשוי בד כדי לאפשר לאם לתפקד כשהילד עליה. ואכן מנשאי תינוקות הם מהכלים העתיקים ביותר הידועים לארכיאולוגיה. ובכל זאת למנשא תינוק נדרש בד והרבה  דורות עברו מאז שעברנו לעמידה זקופה ואיבדנו את הפרווה ועד המהפכה הטקסטילית. בכל אותה תקופה לא יכלה אמא גם לשאת את התינוק וגם ללקט מזון. אין מנוס מההנחה שבמשך מיליוני שנים היו התינוקות מונחים בקרבת האם אך לא עליה במשך זמן ממושך בכל יום. השערה רווחת היא כי המלמולים לתינוקות (אופן תקשורת אוניברסלי וייחודי לאדם) הוא אמצעי שפתחו אמותינו הקדומות שנאלצו להניח את התינוק בצד.

הבכי הוא פעולה יקרה מבחינה אנרגטית: תינוק בוכה מקדיש לכך כ13% מהקלוריות שהוא שורף וניתן היה לצפות שיווצר יתרון למי שיבכה קצת פחות כשהוא לבד.  מעקב מדוקדק אחר יבבות התינוק מניב עוד חידות. התינוק מגביר את תדירות הבכי מהלידה ועד גיל 6 שבועות, שומר אותה קבועה עד גיל שלושה חודשים ואז מתחילה ירידה בבכי. לבכי יש מחזוריות לאורך היממה כאשר את מיטב היבבות מפיקים תינוקות בשעות אחר הצהריים והערב. אלו מאפיינים אוניברסלים: גם תינוקות השבטים בהם מתקיים עקרון הרצף שומרים על החוקיות הבכי הזו אם כי משך הבכי בכל פעם קצר יותר.

אם אמנם כל מטרתו של הבכי לבקש קרבה, מזון או נקיון מה פשר השינויים הללו שאינם קשורים כלל למצבו האובייקטיבי של התינוק? הביולוג ג'וזף סולטיס (Joseph Soltis) מציע הסבר מהפכני ושנוי במחלוקת. הבכי, לטענתו, הוא דרכו של התינוק למתג את עצמו כחסון ובריא. אצל בעלי חיים רבים נאלצים הורים לנטוש, להזניח או אף לקטול גורים שסיכוייהם לשרוד נראים קלושים. כך, למשל, הורגות חסידות שבקעו להן כמה גוזלים את החלשים והאיטיים בגדילתם לטובת אחיהם החסונים, עכברים שאינם מסוגלים לגדל את כל הגורים ממיתים ואוכלים חלק מהם. אם גם אצל בני אדם הייתה המתת תינוקות חלשים או נטישתם דרך התמודדות עם משאבים דלים הרי שנוצר יתרון אבולוציוני לתינוק שיסמן להוריו שהוא חזק, בריא ומשתלם להשקיע בו. סולטיס ניתח את האקוסטיקה של בכי תינוקות והראה שיש מאפיינים ברורים וקבועים לבכיו של תינוק בריא. הבכי  מורכב מהברות שמשכן חצי שניה עד שניה וחצי, תדירות הצליל העיקרי 600-400 הרץ  והלחן יכלול תמיד ירידה בתדר לפני סיום היבבה. תינוקות חולים בוכים בצליל שונה ובלחן שונה. בכיים של תינוקות הסובלים מתסמונת דאון, למשל, עמוק יותר ו"שטוח" ואצל תינוקות שנפגעו מקוקאין במשך ההיריון  התדר גבוה יותר ועולה לקראת סיום היבבה.  תינוקות הסובלים מלקות שמיעה משמיעים "הברות" ארוכות יותר ומשקיעים פחות אנרגיה בצלילים גבוהים.  אצל תינוקות שבהמשך התפתחותם התבררו במצויים על הרצף האוטיסטי התדר היסודי של   הצליל (fundamental frequency) גבוה יותר בממוצע ומשך היבבה קצר יותר. היה מי שהציע כי ההבדל הזה באקוסטיקה  אצל תינוקות על הרצף האוטיסטי אינו רק סימפטום אלא גורם  המחמיר את מצבם בשל הקושי של התינוק להפיק את התגובה ההורית הרצויה.   

בספרטה היו הורגים תינוקות חלשים

הרג תינוקות חלשים וחולים היה מקובל בתרבויות שונות עד שהנצרות והאיסלם הכחידו את התופעה בחלק ניכר מכדור הארץ. כך למשל מעיד פלוטארכוס כי בספרטה היה האב מביא את בנו לבודקים מקרב זקני השבט "תפקידם היה לבדוק את התינוק בדיקה מדוקדקת ולאחר שקבעו כי הוא חסון ובריא היו מצווים לגדלו…אולם כשהיו קובעים כי הוא חלש ולא-יוצלח ניתנה הפקודה להשליך את הרך הנולד למקום המכונה אפותיטה, מעין תהום למרגלות הר טאיגטוס. באמרם כי אין זה לטובת הנולד עצמו ולא לטובת הציבור שיגדל ילד שאינו בריא".

אנתרופולוגים מצאו כי הרג תינוקות הוא תופעה נפוצה בתרבויות שונות בכל חלקי העולם. השיא המפוקפק נרשם בקרב שבט ההיפו (Eipo) בגינאה החדשה שם הומתו 41% מהיילודים (20 מתוך 49) בתקופת מעקב של 4 שנים.  סולטיס ספר בספרות האנתרופולוגית 21 שבטים בהם נכות של התינוק נחשבת בסיבה מקובלת להמתתו ו40 חברות בהן לידה מחוץ לנישואין או העדר אב מצדיקות הרג. אפילו בחברות המערבית בה המתת תינוקות אקטיבית היא טאבו, נפוצים מקרים של המתה פסיבית כלומר נטישה של תינוק פגוע. הזנחה עד כדי נטישה היא תופעה נפוצה ועתיקה, קשה להניח שהתיאור המצמרר בספר יחזקאל אינו מבוסס על עדות ראיה "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ". סוג כזה של חיסכון על ידי ויתור על מי ש "אין טעם"  להשקיע בו מהווה תמריץ לתינוק להוכיח את חוסנו באמצעי היחיד שלרשותו: הקול. לפי התיאוריה הזו ה"קוליק" – התקפי בכי שמיוחסים ל"גזים" אך אין להם סיבה רפואית ידועה אינם מחלה אלא הקצנה של דפוס ההתנהגות נורמלי: הפגנת חוסן באמצעות בכי תכוף ורם.

התנגדות לתיאוריה

התיאוריה הזו, כצפוי, לא זוכה להסכמה כללית, המתנגדים מציינים כי בכי מרובה נמצא קשור דוקא לרגשות שליליים של האם ועל כך שאין תופעה של הרג גורים חולים בקרב קרובי משפחתינו הקופים. השינויים בתדירות הבכי עם הגיל ובמשך היום יכולים להיות תוצאת לוואי של התפתחות במערכת העצבים עם הגיל ושל הקושי של היילוד להתאים את השעון הביולוגי שלו לאורך היממה. ה"קוליק" מציינים מתנגדי התיאוריה כמעט ואינו ידוע בחברות מסורתיות בהן התינוק צמוד לאימו ויונק ממנה לעיתים תכופות. השערות אלטרנטיביות אך נועזות לא פחות טוענות כי הבכי הוא אמצעי סחיטה. מבחינת הצליל נראה כי התינוק "מתכוון" לגרום תחושת אי נוחות ולמנוע הקהיה של הגרוי: מאפייני בכי התינוק: עליה מהירה בעצמת הקול, "פס רחב" של תדרים ושינויים חדים בצליל ובעוצמה גורמים לכך שגם מי שרעשי מכוניות או טפטוף מזגנים לא טורדים את מנוחתו יתעורר שוב ושוב מבכי תינוק בדירת השכנים.  צליל בכי רב הוא בזבזני יכול אפילו להיות ומסוכן כשיש בסביבה טורפים והתינוק הבוכה מאלץ את ההורים לתת לו יותר ממה שהיו אמורים כדי למנוע ממנו פגיעה בעצמו. חיזוק לטענה זו נמצא בהתנהגותם של גורי שימפנזה המטיחים ראשם בקרקע כדי לסחוט מאימותיהן הנקות. תיאוריה אחרת, שהורים מותשים יבינו בקלות, היא שבכי מעלה את ההשקעה הנדרשת מההורים ולכן מעכבת את לידת האח הצעיר שהוא מתחרה מסוכן על תשומת לב ומזון. מעניין לציין כי בלי מודעות לתיאוריות אבולוציוניות מציין ספר הדרכה להורים כי  "קוליק אצל תינוקות הוא אמצעי המניעה היעיל ביותר".

ובכן, נוצה, מסתבר שהמדע טרם פיצח את חידת הקול האנושי הראשוני ביותר: בכי התינוק. בכי המבוגרים מציב תמיהות גדולות לא פחות ולהם יוקדש טור משלהם.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן