גולית סבל מבעיות של עודף בהורמון הגדילה

אילו גולית הפלישתי היה מגיע מבעוד מועד למרפאתו של פרופסור ולדימיר ברגינר ייתכן שכל ההיסטוריה של אגן הים התיכון היתה נראית אחרת. ברגינר,נוירולוג מבאר-שבע, היה מאבחן מיד את מחלתו של הענק הפלישתי וחוסך ממנו את הביזיון בקרב המפורסם בעמק האלה. “בשביל גולית הקרב עם דוד היה אבוד מראש”, קובע ברגינר נחרצות, “דוד היה צעיר ונמרץ שנלחם מול ענק מפחיד
אבל חולה”.
ברגינר מתייחס לסיפור התנ”כי כאל גיליון מחלה. לגולית, על פי ברגינר, היה גידול ביותרת המוח. “הגידול גרם להיווצרות של הורמון הגדילה בגופו בכמויות גדולות מהרגיל, מה שגרם לגוף לצמוח לגבהים בלתי רגילים. גולית היה ענק. על פי גרסה אחת הוא הגיע לגובה של שש אמות וזרת, שזה כשלושה מטרים. על פי גרסה אחרת הוא היה בגובה של ארבע אמות, שזה שני מטרים וגם זה נחשב לגובה רב באותם זמנים, מפני שאז רוב בני האדם היו נמוכים יותר”.
הגובה הרב הפך את גולית לכבד תנועה. גם זה, מסביר ברגינר, אחד מסימני המחלה. “המחלה התפרצה אצלו כנראה לפני תום תקופת ההתבגרות והיא נקראת אקרומגליה. היו עוד כמה ענקים בתקופה ההיא, אבל לא כולם היו חולים במחלה הזאת. להפרעות גדילה יש סיבות שונות. בשבט גד היו כמה ענקים כאלה. גם היום בן אדם רגיל לא מגיע לגבהים כאלה. כדאי שחלק משחקני הכדורסל הזוהרים יבדקו את הורמון הגדילה אצלם ואת יותרת המוח. אני בטוח שרובם עשו את זה וגילו דברים מעניינים”.
“למה גולית לא ראה ממטר?
הגובה החריג הוא רק אחד מסימני המחלה של גולית, ולא החמור שבהם. “בשלב מסוים הגידול במוח לוחץ על עצבי הראייה וגורם להפרעות בשדה הראייה”, אומר ברגינר, “חולה עם הפרעות כאלה לא רואה לצדדים. זאת, כנראה, הסיבה שגולית לא הצליח להתגונן מפני הרוגטקה של דוד”.
עיון מדוקדק בספר שמואל א' פרק י”ז שיכנע את ברגינר שהאבחנה שלו מדויקת. “כל רופא שיקרא את הסיפור יבין את מה שאני הבנתי. כותב הפרק הזה היה אדם אינטליגנטי מאוד, בעל ידע רב, כמעט מדען. את המחלה של גולית הוא תיאר בדייקנות אבל בחסכנות”. ברגינר, למשל, מצא בפרק תיאור קצר להליכתו הכבדה של גולית. “כתוב כמה פעמים שהוא הלך וקרב, בעוד שעל דוד נאמר שהוא רץ למערכה”.
לדוד היה מקל אחד ביד. גולית, שלא ראה טוב, חשב שהוא אוחז בידו כמה מקלות. דוד התרוצץ סביב גולית. ברגע מסוים הוא נעלם משדה הראייה שלו, ולכן, אומר ברגינר, גולית לא הצליח להגן על עצמו מהאבן שנזרקה לעברו בכוח כל כך רב.
אם גולית היה חי היום, אומר ברגינר, אפשר היה לטפל במחלה שלו. “הוא היה מקבל טיפול תרופתי שממתן את הפרשת הורמון הגדילה. אפשר להוציא את הגידול בניתוח, להקרין הקרנות רנטגן על הגידול כדי לנסות ולהקטין את ממדיו או לשלב ביחד את כל שיטות הטיפול. אבל גם בלי טיפול מתאים אפשר לחיות עם המחלה לאורך שנים, אם כי בשלבים מאוחרים החולה סובל מחולשת שרירים ומבעיות פרקים”.
התיאוריה שלו, אומר ברגינר, עלולה לחולל סערה. הוא מודע לכך, ומתכונן נפשית ואינטלקטואלית להתקפות שיבואו. “לא תהיה לי שום בעיה להגן על האבחנה שלי, שהיא מדויקת. אבל אני מקווה שלא יתנפלו עלי. מספיק יש לנו קיטוב בעם. אני לא רוצה להוסיף לזה”.
ניסיונות למצוא הסברים מדעיים לסיפורי התנ”ך תמיד מחוללים סערה. “זה לא צריך לקרות למי שיבין את התיאוריה שלי. אדם מאמין יכול לקבל את התיאוריה שלי ולהגיד לעצמו שאלוהים הוא זה שסידר את האירוע כך שדוד נתקל דווקא בפלישתי חולה. הנס לא מאבד מהאפקט שלו. גם אחרי ההסבר שלי
הוא עדיין נשאר נס”.
אבל התיאוריה שלך הופכת את דוד מגיבור חזק לנער חצוף שמשליך אבנים על נכה חולני.
“דוד היה גיבור ונשאר גיבור גם עכשיו. הוא היחיד שהיה לו אומץ נפשי לצאת לקרב הזה. כל הצבא, כולל שאול המלך, פחדו מהענק הזה ובמשך ימים מרובים אף אחד לא העז לצאת נגדו. דוד, שהיה רועה צאן, הרגיש צורך לצאת להגנת אלוהים והעם. הסמל של מלחמת הטוב ברע לא נפגע גם אחרי המחקר שלי כי דוד הרי לא ידע שגולית חולה. גולית נראה מפחיד ורק לקטנצ'יק הזה, דוד, היה אומץ נפשי לצאת ולהילחם בו. היום אנחנו יכולים להסביר את פרטי הקרב ולהבין מדוע התוצאה שלו היתה כפי שהיתה, אבל זה לא מוריד מכוח האמונה ומהסמליות של הקרב הזה, שמסמל את ניצחון הטוב והאינטלקטואלי על הכוח הפיסי הגס. המאמינים חושבים שהקרב הזה היה נס. גם בעיני זה היה נס אבל אנשים אינטליגנטים צריכים להיות מרוצים שהמידע היום, בתחילת המאה ה-,21 מחזק ומאשר את מה שכתוב בתנ”ך”.

אתה לא ממש מאשר את מה שכתוב בתנ”ך. בדיוק להיפך. אתה אומר שגולית לא היה כל כך חזק כמו שכתוב בתנ”ך.
“מה זה משנה. את זה אני יודע היום. דוד לא ידע את זה וכנראה שגם גולית לא ידע שהוא חולה. האקרומגליה התגלתה רק לפני מאתיים שנה”.

עשרים שנה מסתובב ברגינר עם התיאוריה הזאת. הוא עורך הרצאות על הקרב בין דוד וגולית אבל בעיקר משוחח על כך עם הקולגות שלו, רופאים נוירולוגים. פרופסור עמוס קורצ'ין, מנהל מחלקת עצבים בבית החולים איכילוב, שמע את התיאוריה הזו מברגינר לפני כמה שנים. “זה רעיון מקורי מאוד ובהחלט אינו מופרך”, הוא אומר, “ההסבר שלו סביר מבחינה נוירולוגית. אי אפשר לדעת אם זה הסבר נכון כי אף אחד מאיתנו לא הצליח לבדוק את גולית, אבל המחלה קיימת והביטויים של גדילת יתר ושל הפרעות בשדה הראייה ידועים היטב”.
יכול להיות שחולה באקרומגליה יהיה חייל פלישתי מטיל אימה?

“תלוי באיזה שלב של המחלה הוא נמצא. האקרומגליה היא בעיקרה הפרעה הורמונלית ואנשים כאלה מסתובבים בינינו. הרבה פעמים האדם עצמו לא יודע שהוא חולה עד שלב מתקדם שבו יש הפרעות חמורות בראייה. כנראה שאצלו ההפרעות היו בתחילתן. יכול להיות שאילו דוד לא היה עושה לו את החסד הזה מצבו הרפואי היה מתדרדר”.
גם פרופסור אבינועם רכס מבית החולים הדסה בירושלים מכיר את המחלה. “אם זה קורה לפני שהצמיחה של העצמות מסתיימת האדם גדל לגובה. אם המחלה מתפרצת אחרי גיל ההתבגרות החולה גודל לרוחב. סביר שאדם כזה, עם גידול בבלוטת יותרת המוח, לא ראה את דוד. הכל הרי השערות, אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות, אבל זו אפשרות שקיימת מבחינה רפואית. אני לא הייתי פוסל על הסף את האפשרות הזו”.

“כיצד אסף דוד מודיעין?

המחקר של ברגינר מלבה ויכוח רפואי ישן. לפני 17 שנים, שני רופאים אמריקאים הציגו לראשונה את הסברה שהקרב שהפך לסמל של מלחמת הצעיר הקטן והצודק בענק הרשע לא היה אלא קרב רחוב בין נער חזק ובריא לבין פלישתי חולה. “הפלישתים דרשו מבני ישראל שהמלחמות ביניהם יוכרעו בדו קרב בין שני לוחמים, אחד מכל צד”, כתבו דייויד רבין ופאולין רבין מבית הספר לרפואה באוניברסיטת ונדרבילט בטנסי, בעיתון הרפואי ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין ב- .'83″הופיע גולית, גבוה וחמוש. שאול היה המום. מדיניות ההרתעה שלו היתה בסכנה. הוא קרא לרמטכ”ל שלו, ליועץ לביטחון לאומי ולמומחים נוספים. הקונסנזוס היה מדכא. סיכוייהם של בני ישראל שואפים לאפס. במר יאושם הציע מישהו לקרוא לג'ורג' סמיילי מהמודיעין. סמיילי עיין בתיקו האישי של גולית בזהירות. תנו לי עוד כמה דקות, הוא ביקש ומיהר לקוני, המחשב האנושי. קוני, מה יש לנו על ענקים בכנען? הוא שאל. יש לנו את הסיפור שיהושע הביא על משפחות של ענקים. כולם חלו, כמה מהם התעוורו, אחרים שקעו בתרדמת וכולם פיתחו עצמות רכות כמו חמאה, השיבה קוני. עם האינפורמציה הזו חזר סמיילי לעמק האלה ונפגש עם שאול. יש לנו רק סיכוי אחד, הוא אמר. עליכם לבחור בחור צעיר וזריז שמומחה בידוי אבנים בכף קלע. הבחירה היתה ברורה, כפי שמעיד הפסל של מיכאלנג'לו: דוד, בנו של ישי. אין צורך שתתחמש, אמר סמיילי לדוד. קח אבן, תגיח לכיוונו של גולית מהצד כדי שהוא לא יראה אותך והכה אותו במצח. דוד לקח אבן, ידה אותה והרג את הפלישתי”. דוד נעשה מלך רב תהילה, כותבים צמד הרופאים, הודות לכך שסמיילי, גיבור ספריו של ג'ון לה-קארה, הבין מה מסתתר מאחורי השריון של הענק: חולה אקרומגליה בעל שדה ראייה מוגבל. הרופאים האמריקאים סברו שגולית סבל גם מגידול בלבלב, שגרם לו לתחושה רעה באותו בוקר, ואם כל זה לא מספיק, הרי שפעילות יתר של בלוטת יותרת התריס הפכה את גולגלתו לרכה מאוד “עד כי האבן טבעה במצחו ללא קושי”.
כמה שנים אחר כך, בעיתון רפואי אחר, כתב רופא אמריקאי אחר, ד”ר סטנלי ספרצ'ר מהמרכז הרפואי פנינסולה שבמדינת ניו יורק, כי אכן קומתו הגבוהה של גולית נבעה ממחלת האקרומגליה. את האבחון על פעילות יתר של בלוטת התריס הוא לא קיבל. “מחלה אחת מספיקה כדי להסביר את מותו של גולית”, הוא טען.
באותו גיליון מאבחנים ד”ר רוברט שפירא וד”ר אברהם מינץ מבית הספר לרפואה באוניברסיטת מיאמי את מותו של גולית כתוצאה מהיצרות טבעתית של שדות הראייה ושבץ ביותרת המוח. פרופסור משה פיינסוד, מנהל המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים רמב”ם בחיפה התעמת עם האבחונים האלה בדרך משעשעת. במאמר בעיתון “הרפואה” שפורסם לפני חמש שנים הוא שאל: “האם מצבם של הפלישתים היה כה נואש עד כי שלחו כנציגם לקרב המכריע נכה אנדוקריני וויזואלי כה קשה?”. ההסבר של פיינסוד לתוצאת הקרב לקוח מעולם המושגים הצבאי. “מחפשי מחלותיו של גולית לא ידעו כנראה, כי מיידה מנוסה יכול ליידות אבן, ובמיוחד חלוק נחל שצורתו מתאימה למעוף, למרחק של עד ארבעים מטרים. בעזרת כף הקלע אף למאה מטרים ומעלה. פגיעה מטווח כזה יכולה להיות רעה או אף קטלנית לחייל בריא גם מבלי שיהיה חולה בתסמונת אנדוקרינית נדירה”. הוויכוח בין הרופאים, שהתנהל עד עכשיו מעל דפי עיתונים רפואיים, חצה הפעם את הקווים. פרופסור ברגינר כבר סיפר על התיאוריה שלו לרשתות הטלוויזיה בי-בי-סי וסקאי. סוכנות רויטר הפיצה את הסיפור בעולם הניו יורק טיימס שאל בידיעה במדור חדשות החוץ בשבוע שעבר האם גולית היה, אחרי הכל, טרף קל? “זה היה נס שרועה צאן קטן וצעיר הצליח להביס בקרב את גולית”, אמר ברגינר לעיתון, “אבל כעת מצאתי את ההסבר לכך”.

“הגם שאול בדיכאוניים?

ולדימיר ברגינר נולד בקישינב, דור רביעי לרופאים במשפחתו. הוא לא מוכן לגלות את גילו. “אני תמיד אומר שאני מבוגר מאשתי בשנה אחת. כששואלים את אשתי בת כמה היא היא עונה שהיא בת .29 ואז שואלים אותה איך זה יכול להיות שהיא בת 29 אבל יש לה בת בגיל .40 על זה היא עונה שלכל אשה יש
את הגיל שלה”.
הוא למד רפואה בקישינב והשתלם בנוירולוגיה במוסקווה. ב-'73 הוא עלה לארץ עם אשתו, יולה, רופאה רדיולוגית ושני ילדיהם. בתו רופאה, בנו מהנדס. “הפריע לי חוסר החופש האינטלקטואלי ברוסיה”, הוא אומר. “לא אהבתי את זה שאני צריך לשתוק ולא להגיד את מה שאני חושב. כשרק התחילו לפתוח את שערי הברזל החלטנו לעלות לארץ”.
כמה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים הם הגיעו לאולפן בדימונה. “לא ידעתי אף מלה בעברית. ידעתי רק להגיד 'שלום עליכם'. לא ידעתי שאפשר להגיד רק שלום בלי לצרף את המלה 'עליכם'”.
כשסיימו את האולפן מצאו עבודה בגוש דן. ברגינר בתל-השומר, אשתו באיכילוב. “אבל אז ביקש ממני פרופסור משה פריבס, שהיה הדיקן של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, לבוא וללמד באוניברסיטה ולעבוד בבית חולים סורוקה”.
כחלק מתנאי העבודה הציע פריבס לברגינר לקנות בית בעומר במחיר מוזל. “אשתי אמרה שהיא לא מוכנה לגור בעומר. 'לא מספיק שהבאת אותי לבאר-שבע, עכשיו אתה עוד רוצה לגרור אותי לגור בכפר', היא אמרה לי. כמה שנים אחר-כך, כשהחלטנו לעבור לגור בעומר, כבר נאלצנו לשלם על הבית מחיר מלא”. מקיר הכניסה בביתו של ברגינר בעומר ברור שבבית הזה גר נוירולוג. על הקיר יש תבליט גדול של מוח אדם ושני ציורים של גלי המוח האנושי. בשבע השנים הראשונות שלו בארץ, הוא אומר, הוא היה הנוירולוג היחיד בין קרית-גת לשארם-א-שייך. “היום יש פה באזור 12 נוירולוגים והם עמוסים בעבודה. תארי לך כמה אני עבדתי”.
כשהגיעו לאזור נוירולוגים נוספים התפנה ברגינר, שעבד בבית החולים סורוקה, לקרוא ספרים. “הספר הראשון שקראתי בעברית היה התנ”ך. החלטתי שאם אני כבר מוצא זמן פנוי אני צריך להגיע למקורות”. את התנ”ך ברגינר קורא כרופא. “מקריאת הסיפורים על שאול מיד הבנתי שהוא היה חולה במניה דפרסיה. הסימנים לכך מאוד ברורים. מצבי הרוח, הקנאה בדוד, הוא היה אדם חולה”.
“האם כיפה אדומה צלעה?
מכל גיבורי התנ”ך התאהב ברגינר בדוד המלך. הוא סולח לו על חולשות האנוש (סיפור אוריה ובת שבע) וגם ההסבר הנוירולוגי לניצחון על גולית לא פוגם בהערצתו למלך האדמוני. לפני כחצי שנה הוא הקים עמותה, “ניצחון דוד” שמה, שפועלת למען הקמת אנדרטה בעמק האלה שתנציח את הקרב בין דוד וגולית. ברגינר כבר פנה לפסל דני קרוואן בבקשה שיפסל פסל של הקרב. הוא גם מנסה לגייס תורמים מבין עשירי הארץ והעולם ששמם דוד. “בעקבות המחקר שלי על גולית נסעתי לעמק האלה. מצאתי שם אפילו את אותם חלוקי אבן שדוד זרק על גולית. כנראה שבגלל הזמן שעבר מאז אין חתימה של דוד על האבנים האלה.
כשהגעתי לשם התפלאתי למצוא מקום ריק, בלי שום שלט וסימן לקרב שהפך לאחד הסמלים הגדולים של הציווילזציה. על האירוע הזה כתבו טובי הסופרים, ציירו מיטב האמנים ופיסלו פסלים, ורק אצלנו שום כלום, כאילו לא קרה כלום. כשתיירים מגיעים לארץ לוקחים אותם למצדה, שם התאבדנו. בעמק האלה, שם ניצחנו, אף תייר לא מגיע. מה חינוכי יותר, חינוך להתאבדות או חינוך לניצחון?”
כמו ברגינר, רוב חברי העמותה מעריצים את דוד המלך. פרופסור דינה פלפל, אפידימיולוגית, מדברת על דוד בחיבה לא מוסתרת. “הוא היה משורר, הוגה דעות, מוסיקאי, אדם עם חוש נדיר ליופי, עם רגישות יוצאת מן הכלל למלים, זאת הדמות של דוד בעיני. הקרב בעמק האלה מסמל את הניצחון של הטוב והיפה על פני המגושמות, הכיעור והברוטליות. את לא רואה את היופי בזה שאדם צעיר שיתרונו הכמעט יחיד הוא בזריזותו יוצא למאבק נגד הרע והמכוער?
אנחנו רוצים לעודד את היצירה וההגות בכיוון של הטוב והיפה נגד הרע והמכוער. אנחנו נעודד את הערך של הצדק, של אי רמיסת החלש”.
על פי המחקר של ברגינר, דוד הזריז גבר בעצם על גולית חלש וחולה. “דוד לא ידע שגולית חולה. באותה תקופה גולית סימל את המגושמות ואת הרצון להכניע את החלש”.
גם פרופסור ויקטור הורוביץ, ראש המחלקה למקרא וללימודי המזרח הקדום באוניברסיטת בן גוריון הוא חבר בעמותה. עם המחקר הרפואי של ברגינר הוא לא מסכים. “אני לא בטוח שהוא קורא את הטקסט נכון. מהירות הריצה של דוד פלוס מהירות הקליעה יצרו את מהירות האבן שהרגה את גולית. הפירוש הרפואי בהקשר הזה נראה לי דחוק. לדעתי אין לו על מה לסמוך. בנוסף על כך נשאלת השאלה אם האירוע הזה בכלל קרה. גם אם ספר שמואל משקף את תקופתו של דוד, הסיפור הזה, שהוא קצת אגדי, מעורר ספקות לגבי אמיתותו. וגם אם הסיפור אכן התרחש, ונניח שעיתון 'הארץ' שלח עיתונאי שיסקר את הקרב והעיתונאי שלח את הדיווח שהופיע בספר שמואל, גם אז אני לא הייתי לומד מהסיפור הזה שגולית היה כבד ראייה. התיאוריה הזו תלויה על בלימה”.
אז למה אתה חבר בעמותה?
“מפני שהסיפור הזה הוא חלק מהמורשת הלאומית-ספרותית של עם ישראל וכשאנשים מבקרים בישראל הם שואלים איפה המעשה הזה קרה, וגם אם הוא לא קרה, הוא ממוקם במקום מסוים. כשם שבהוליווד תיירים מטיילים בבתים שקרו בהם אירועים פיקטיוויים, מדוע לא להביא תיירים לעמק האלה?”.
ההתנגדות לתיאוריה של ברגינר רחבה. פרופסור שמואל ורגון מהחוג לתנ”ך באוניברסיטת בר אילן אומר ש”זו תיאוריה טיפשית מעין כמוה. הקרב בין דוד וגולית הוא סיפור אגדי עם אמת היסטורית, אולם הוא אינו משקף את המציאות אחד לאחד. אפילו הטלוויזיה היא לא צילום מדויק של המציאות, אז בוודאי שסיפור כזה אינו משקף את המציאות. העיקר, בפרשנות של טקסט כזה, היא לא מה קרה אלא מה המספר רצה לומר. אותי מעניין המסר של הסיפור. אין שום רמז במקרא שגולית היה חולה. להיפך. הוא מופיע כגבור חזק ומושלם. אז מה ההיגיון בחיפוש אחרי מחלות? הרי מדובר בסיפור שנכנס לקודקס של התרבות העולמית. למה אתה רוצה לקלקל אותו? אם בתנ”ך כתוב שבני ישראל הרגו מאה אלף איש ביום אחד אז נלך למחלקה למתמטיקה לבדוק אם זה אפשרי?
צריך לדעת לקרוא את התנ”ך. אני מציע שרופא יתעסק ברפואה וישאיר את קריאת התנ”ך לאנשי המקצוע המתאימים. ולך אני מציע באופן אישי, שאם אי פעם תתקלי בגולית, אל תסמכי על האבחנה של הרופא ותתרחקי מהחולה הזה”.
פרופסור יאיר הופמן, ראש בית הספר ללימודי היהדות באוניברסיטת תל אביב אומר ש”על מיתוסים ואגדות לא מקשים קושיות. האם נכון שכיפה אדומה צלעה כשהיא הגיעה לסבתא? לפי הסיפור המקראי גולית היה בריון בריא בעל כוח אדיר ודוד הרג אותו בעזרת האלוהים. השאלה היסודית היא אם הוא היה קיים”.
והתשובה?
“מי יודע? אין שום ראיות לזה. אנחנו צריכים להסיק מהסיפור הזה באיזה דרכים בחרו כותבי התנ”ך לפאר את דוד, למשל. יש סיפורי תנ”ך שאפשר להוציא מהם מסקנות היסטוריות. ברור, למשל, שבירושלים מלך מלך בשם צדקיהו. אבל כלל לא ברור שגולית הוא דמות היסטורית. מה שברור הוא, שהסיפור מציג אותו כאדם בריא. לבוא עכשיו ולהציג אותו כאדם חולה, זה מנוגד לכל כוונת הסיפור”.
פרופסור ישראל פינקלשטיין מהחוג לארכיאולוגיה באונ-יברסיטת תל אביב אומר שהוא לא יכול להגיד מה דעתו על המחקר של ברגינר. “עד שלא מצאתי את גולית ואת עצמותיו אני לא יכול לחוות דעה. אי אפשר לדעת על מה הסיפור הזה מבוסס. אי אפשר לדעת אם הוא היסטורי או אגדי. להתייחס אליו כאל סיפור היסטורי כפשוטו זו גישה מאוד נאיווית אל הטקסט. ספר הספרים הוא ספר נפלא, הוא לא זקוק למחמאות שלי, אבל זו לא כתיבת היסטוריה. המטרה של הסיפור היא לפאר את דוד, וזו המשמעות של הטקסט. אין לו שום משמעות אחרת. אני יכול לטעון שגולית שתה יין לפני הקרב ומפני שהוא היה שיכור דוד ניצח אותו, אבל זה מגוחך לחלוטין. זה דרדור של המחקר לעברי פי פחת. שהנוירולוג יטפל בחולים ושחוקרי המקרא יחקרו את המקרא. אם אני אטפל בחולים זה ייראה גרוע כמו שקורה כשרופא חוקר את התנ”ך”.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~331434012~~~78&SiteName=hayadan