מאת צ'רלס סיברט, ניו יורק טיימס
ביוטכנולוגיות חדשות יותר, כמו השלמת מיפוי הגנום האנושי והתפתחויות אחרות שאותן צפו מדעני מכון רוזלין בסקוטלנד כשהכריזו, בפברואר ,1997 על הכבשה המשובטת הראשונה. הופעתה של דולי גררה תסריטים מסויטים בדבר בני אדם משוכפלים ואנשים חסרי ראש שישובטו לצורך השתלת אבריהם. אולם עד כה, כל מה שקיבלנו היה דיון בריא על השימושים הפוטנציאליים של טכנולוגיית השיבוט, וחברים חדשים ומעניינים לחצר המשק – פולי ומולי, למשל – כבשים טרנסגניות, שלצופן הגנטי שלהם הושתל גן אנושי המייצר חלבונים המסייעים במלחמה במחלות אנושיות.
אף שנראה כאילו זמנה של דולי חלף, היא נהפכה כבר לאיקון. כשיגיעו חייה לקצם (אורך החיים הממוצע של כבשים הוא 13-12 שנה), היא תזכה בסוג של חיי נצח: פוחלץ שלה יוצג במוזיאון של סקוטלנד באדינבורו. אני, לעומת זאת, רציתי לראות במציאות את המבשרת המתולתלת של מה שהוא לדעת רבים הפוטנציאל הגדול ביותר של האנושות ולדעת רבים אחרים הסטייה החמורה ביותר שלנו.
וכך מצאתי את עצמי מובל אל הדיר של דולי, בהדרכתו של סגן מנהל מכון רוזלין, הארי גריפין. מאחורי משרדי המכון התקרבנו אל שורת דירים המסודרים בחצי עיגול. בסמוך לה התנהל לאטו עדר קטן של כבשים שהובלו למרעה. שאלתי את גריפין אם הוא יכול להצביע על דולי.
“כן”, הוא ענה. “דולי היא הכבשה שעושה את הרעש הכי גדול, והיא גם זו שמתקרבת במהירות הרבה ביותר למצלמות. כרגע מוטל אמברגו על ביקורים אצל דולי”, המשיך גריפין, “אבל אתה כבר עשית את כל הדרך לכאן”.
הוא פתח את דלת הדיר. בתא הראשון, מכוסה החציר, שכבה לה דולי, עם אותו מבט כבשתי מאושר על פניה. מתחתיה הציצו שני טלאים קטנטנים, ממצמצים. “אודה לך מאוד אם לא תהפוך את עובדת קיומם לכותרת ראשית בכתבה שלך”, אמר גריפין, כמעט בלחש. “אנחנו נותקף בעדרי צלמים”. עמדתי בשקט, מנסה למקד את תשומת לבי במטרת מסעי; מנסה, בצורה אבסורדית למדי, למצוא במבטה המרוחק של דולי שמץ של המטען הגנטי המשותף שלנו. “די משעמם, מה?” אמר גריפין בעודו סוגר את דלת הדיר. “חיים של כבשה”.
אלפי קילומטרים בשביל 10 שניות עם כבשה, ולמרות זאת חשתי שיצאתי נשכר. דולי מזכירה לנו את מה שאנחנו באמת: מנודים מהביולוגיה שאותה אנחנו חולקים עם כל היצורים האחרים. האמת המאיימת ביותר של הביוטכנולוגיה – מאיימת יותר מכל הסכנות הטמונות בה לכאורה – היא שאנחנו חלק בלתי נפרד מהטבע ובה בעת כה מופרדים ממנו. דולי מזכירה לנו שרק אנחנו ניחנים ביכולת – שיש הרואים בה ברכה ויש הרואים בה קללה – להביט בבעלי חיים אחרים, לכנות אותם בשמות, להובילם למרעה, וכעת אפילו לשנות אותם. דולי ופרויקט הגנום משלימים קשר היסטורית מדהימה, שבה הפכנו ממתבוננים מלאי יראה בטבע ליוצריו מלאי החששות.
(פורסם במקור ב-24.9)
ניו יורק טיימס
{הופיע בעיתון הארץ, 3/10/2000{
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~300374839~~~50&SiteName=hayadan
