בזכות מנועי בינה מלאכותית כמו DallE ו- Midjourney, יכול כל ילד זב-חוטם ועתידן-נטול-כשרון להפיק ציורים מרשימים בכל סגנון, צורה וצבע. הויכוח נסוב סביב השאלה האם זו אמנות
ג'ייסון אלן לא נראה טיפוס מעצבן במיוחד. הוא ניחן במבט מהורהר בעיניים ובזקן לא-מטופח שמתייגים אותו באופן מיידי כאומן-בנשמתו. זוהי אבחנה אירונית במיוחד, מכיוון שבשבוע האחרון הצליח אלן להרתיח את קהילת האומנים הבינלאומית, ובמיוחד את הציירים. הסיבה? הוא זכה במקום הראשון בתחרות הציור של מדינת קולורדו, ועשה זאת עם ציור שבינה מלאכותית הפיקה עבורו.
התגובה בטוויטוספירה לא איחרה לבוא, וצייתה בעיקר לקווים הקטסטרופליים המצופים ממנה.
"אנו חוזים במות האומנות," סיכם אחד הצייצנים את רגשותיהם של רבים בנושא, "משתלשל ממש למול עינינו." [1]
אפשר להבין את תחושותיהם של הציירים האנושיים. אני יכול להעיד מנסיוני האישי שבזכות מנועי בינה מלאכותית כמו DallE ו- Midjourney, יכול כל ילד זב-חוטם ועתידן-נטול-כשרון להפיק ציורים מרשימים בכל סגנון, צורה וצבע. כל מה שצריך הוא להסביר לבינה המלאכותית את שאתה רוצה שהיא תצייר עבורך – וחמש שניות לאחר מכן, הציור כבר נמצא ברשותך. אפילו לא צריך לדעת תכנות. אתה רק צריך להסביר את עצמך לבינה המלאכותית טוב מספיק, והיא תעשה את העבודה עבורך.
האם, לפיכך, אנו חוזים באמת במות האומנות?
כדי לענות על השאלה אנו צריכים קודם להבין מהי בכלל אומנות.
בשנת 1917 הציג האומן הצרפתי מרסל דושאן את יצירתו המפורסמת ביותר: "המזרקה". מדובר, בפשטות, במשתנה שרכש האומן בחנות כלי-בניין בניו-יורק והציב אותה הפוכה על עמוד. היא זעזעה כל-כך את מנהלי התערוכה בה הייתה אמורה להיות מוצגת, שהם בחרו להסתירה מאחורי וילון. לא הוולגריות הפריעה להם, אלא השאלות הלא-נוחות שהעלתה: האם יכול אומן להציג כל חפץ כאומנות – גם אם זה אינו אלא משתנה פשוטה? ואם כן, האם כל פטיש, מעדר ותנור מהווים יצירות אומנות?
תשובתו של דושאן הייתה "כן" מהדהד. אחד המבקרים של היצירה שיבח אותה במילים הבאות –
"לא משנה האם האומן יצר את המזרקה במו ידיו או שלא. הוא בחר אותה. הוא לקח חפץ פשוט מהחיים, הציב אותו כך ששימושיותו המשמעותית נעלמה תחת הכותרת החדשה ונקודת המבט – ויצר מחשבה חדשה עבור אותו עצם."[2]
יותר ממאה שנים חלפו מאז הופעתה של "המזרקה", ונראה שהמסר שהעבירה נקלט והובן היטב. אנו יכולים למצוא במוזיאונים המהוללים ביותר, יצירות המוגדרות כ- "אומנות מודרנית" שאינן אלא חפצים פשוטים המסודרים בצורות יוצאת-דופן. על קירות בתיהם של מיליארדים אפשר לראות יצירות המורכבות מגזירי נייר או מכתמי צבע המרוססים כמו-באקראיות על הקנבס. אלו גם אלו מקובלים כיום כיצירות אומנות.
מהי אומנות, אם כך?
כפי שאפשר להבין מיצירות כמו "המזרקה", או מכתמי הצבע וגזירי הנייר, אומנות אינה מחייבת מיומנות טכנית יוצאת-דופן. יצירות אומנות מודרניות רבות כיום נראות פשוטות במבט ראשון, אך הן מעוררות רגשות ומחשבה בקרב הצופים – ובזאת גדולתן.
בוויקיפדיה מסוכם המונח אומנות היטב, בהגדרה אחת שמצליחה לכלול את ציורי המערות של האדם הקדמון, את המונה ליזה ואת "המזרקה" במשפט אחד. "אומנות היא מגוון רחב של פעילות אנושית, המסתכמת במוצר שמערב כשרון יצירתי או עשיר-בדמיון המעיד על מיומנות טכנית, יופי, כוח רגשי או רעיונות קונספטואליים."[3]
אומנות, בקיצור, היא פשוט כל דבר שיוצר אדם – ובתנאי שמאחורי היצירה עומדת שאיפה מודעת לעורר בצופה תחושות ורגשות.
ואם כך הדבר, הרי שאנו נכנסים בימים אלו לעידן של שפע אומנותי שלא היה כדוגמתו מעולם.
שימו את עצמכם בנעליו של סופר קדום מלפני אלף שנים. לפני שהוא מתיישב לכתוב, הוא צריך לרכוש דיו – מצרך יקר באותו הזמן. הוא צריך למלא את כסת הדיו, לטבול בה את עט-הנוצה, ואז לחשוב במשך דקות ארוכות לפני שהוא מעז לקרב אותו לדף. הוא יודע שמהרגע שייכתוב את המילים על הדף, אלו יישארו שם לעד. הוא לא יוכל למחוק אותן – אין כפתור Undo בעולם האמיתי. לאחר הכתיבה הוא יצטרך גם לתת לדיו להתייבש, ואולי אפילו לפזר חול עדין כדי לספוג את השאריות. כתיבה של עמוד בודד יכולה לארוך לילה שלם של עבודה.
והיום? אנחנו פותחים את המחשב, וכמעט בלי-מחשבה מפיקים רשומה כמו זו שאתם קוראים עכשיו.
קלות הכתיבה היא זו שהביאה אותנו לעולם היום, בו מספר הספרים היוצא לאור גדל מדי שנה. לא כולם יצירות מופת, בוודאי, אבל כולם מספקים דרך לאנשים הפשוטים להביע את מחשבותיהם ורעיונותיהם, לטוות עלילות גבורה וזימה וממש לפי ההגדרה – "לעורר בצופה [או בקורא] תחושות ורגשות".
אנו עומדים לראות תופעה דומה מתחוללת בעולם הציור בשנים הקרובות. כל אחד ואחת יוכלו להפיק תמונות וציורים בקלות המחשבה – וגם יעשו זאת. העולם ייתמלא באומנות, ורובה תהיה גרועה. מספר האומנים ההדיוטות – אלו שנטולי הכשרה אמיתית – יהיה גדול בסדרי גודל ממספר האומנים שזכו לעבור בשערי האקדמיה לאומנות. אבל מבין כל הזבל, יופיעו גם יהלומים. אנשים שמעולם לא היו נכנסים לתחום הציור, יפיקו יצירות אומנות חדשניות ומעוררות-מחשבה, בטכניקות שייראו לנו זרות ומוזרות – ממש כפי שהקוביזם והסוריאליזם היו נראים לאבותינו לפני מאתיים שנים.
וההיסטוריה מוכיחה שאנחנו נאהב אותן.
כאשר הופיעה המצלמה לראשונה במאה ה- 19, היא הפכה מיד לשנואת-נפשם של הציירים. רבים מהם התפרנסו באותו זמן מציור פורטרייטים – דיוקנאות – והבינו שהם עתידים לאבד את מקור ההכנסה הזה לטובת המכונה. היגיון דומה היה תקף גם לציור מראות נוף. מי צריך בכלל את הציירים האנושיים, אם המצלמה מסוגלת להפיק שחזור מדויק יותר של המציאות, בזמן קצר בהרבה ובעלות אפסית?
התשובה הפשוטה ביותר היא שבאמת לא צריך אותם כדי לשחזר את המציאות במדויק. הציירים שהתמחו דווקא בשכפול דיוקנאות או נופים על הקנבס, מצאו עצמם נטולי-עבודה. חמור מכך, הם גילו שעבודתם כבר אינה מוערכת כפי שהייתה עד אותו זמן. היוונים הקדומים היללו את האומנים שיכלו לחקות את הטבע טוב כל-כך שהציפורים היו מנסות לאכול את הפירות שעל בד הציור. אילו אותם אומנים קדומים היו מופיעים באמצע המאה העשרים, הם היו זוכים ללעג ובוז: מדוע לנסות לעשות משהו שכל ילד יכול, באמצעות מצלמה פשוטה?
אבל בני-האדם המשיכו לחפש אחר הייחוד: הם רצו אומנות ויזואלית יוצאת-דופן, מהסוג שגם המצלמה לא יכולה לספק. חלק מהאומנים החליטו שלא להשתמש במצלמה, ופיתחו את הסגנונות המוזרים שאנו מכירים ומעריכים כיום: הקוביזם, הסוריאליזם, הסופרמטיזם והפיוצ'ריזם (כן, הייתה תנועה כזו), בין היתר. אומנים אחרים השתמשו במצלמה בדרכים יוצאות-דופן שרק מעטים היו מסוגלים לשחזר: הם השקיעו שנים מזמנם בפיתוח עדשות ייחודיות, או בהמצאת טכניקות של חשיפה איטית שחייבו אותם לצלם את אותה סצנה במשך לילות ארוכים. או שהם היו יוצאים למסעות בטבע, ורוכנים במארב במשך חודשים רק כדי לזכות באותה תמונה-אחת-מושלמת של נמר שלג מביט עמוקות לתוך עיניה של תולעת משי סמוקה וביישנית.
האומנות, בקיצור, שרדה. היא יותר משרדה: היא לבלבה, פרחה ושגשגה. היא נהנתה מיצירותיהם של אינספור בני-אדם שיכלו להשתמש במצלמה כדי לתפוס חוויות באופן ויזואלי. כל חוויה מתועדת כזו הייתה יצירת אומנות קטנה בפני עצמה, עם מסר ייחודי: אבא שמטייל עם ילדיו ברחוב שקט, משפחה מתחבקת על רקע עוגת יום-הולדת, ילד מנצח במשחק הכדורגל הראשון בחייו. אבל יותר מזה, האומנים המקצועיים, בנסיונותיהם לבדל את עצמם מהמוני-העם, הוסיפו ויצרו סוגים חדשים של אומנות ויזואלית שאנו יודעים להעריך היום כיצירות-אומנות של ממש.
ההיסטוריה הזו עומדת לחזור על עצמה גם בעידן בו מנועי הבינה המלאכותית מסוגלים להפיק תמונות וציורים לפי דרישה. אתם יכולים להירגע, אומנים: לא תהיה לכם פחות עבודה בעתיד.
למעשה – ושוב, אני מסתמך כאן על ההיסטוריה – תהיה לכם אפילו יותר עבודה. וזאת בזכות עובדה יוצאת-דופן שלמדנו במאתיים השנים האחרונות: הטכנולוגיה יוצרת מקומות עבודה חדשים רבים יותר מאלו שהיא מעלימה.
רובנו המכריע איננו זוכרים את העידן בו באולינג היה משחק נטול-מכונות. זו הייתה תקופה אפלולית בהיסטוריה, בה לאחר כל גלגול כדור היה צריך עובד אנושי שיסדר מחדש את הפינים. משחקים לקחו זמן רב יותר ודרשו את נוכחותו של עובד אנושי בכל מסלול. באולינג היה שמור רק לאנשים שהיו מסוגלים לשלם על העבודה הנוספת הזו, ומכיוון שלא היו רבים כאלו – היה רק מספר קטן (יחסית) של אולמות באולינג.
שימו עצמכם לרגע בנעליו של כלכלן מתחילת המאה העשרים, שנתקל בהמצאה חדשנית: מכונת באולינג, שיכולה לאסוף את הפינים שנפלו בכל תור ולהעמיד אותם במקומם באופן אוטומטי. ברור שהמכונה יכולה להחליף עובדים רבים בכל אולם באולינג. האם הייתם חושבים שהיא תקטין את מספר מקומות העבודה הפתוחים לבני-אדם, או תגדיל אותם?
התשובה האינטואיטיבית היא כמובן שמכונות כאלו יתפסו את מקומות עבודתם של כמעט כל "נערי הבאולינג", ולפיכך יגרמו לאבטלה. זו גם התשובה הנכונה, אבל רק בטווח הקצר. התשובה המלאה והמפתיעה היא שמכונות הבאולינג דווקא הגדילו את מספר מקומות העבודה הפתוחים לבני-אדם.
מה קרה? פשוט: המכונות הורידו דרמטית את עלויות התפעול של אולמות הבאולינג. מנהלי האולמות העדיפו להשתמש במכונות במקום בבני-אדם, וכך חסכו בהוצאות – דבר שתורגם לאורך זמן להנחה משמעותית גם בעלויות לשחקנים. יותר אנשים יכלו לשחק באולינג, והיה קל יותר מאי-פעם לפתוח ולתחזק אולמות באולינג – והתוצאה הייתה שאולמות חדשים נפתחו בכל רחבי המדינה. מספר האולמות בין 1955 ל- 1963 הכפיל את עצמו, בדומה למספר השחקנים שגדל משלושה לשבעה מיליון בערך[4].
תאמרו שגם בכל אותם אולמות חדשים עדיין לא היו נערי-כדורים? צודקים. אבל בכל אולם כזה היה צורך בבעלי-תפקידים רבים אחרים: מנקים, מנהלים, פקידי קבלה, רואי חשבון, שיפוצניקים, ועוד ועוד. בסופו של דבר, המיכון הגובר בבאולינג הביא לכך שמשרות חדשות רבות נפתחו. הרבה יותר ממספר המשרות שנסגרו.
אני מאמין שנראה תופעה דומה גם בזכות הציור באמצעות הבינה המלאכותית. העובדה שאפשר להפיק איורים בקלות תזניק קדימה תחומים מסוימים בתעשייה. למשל, את משחקי הקופסא, שזוכים לאחרונה לעדנה מחודשת. בכל משחק קופסא כיום יש עשרות – ואפילו מאות – קלפים עם איורים ייחודיים. התוצאה היא שכדי להוציא משחק קופסא חדש, צריך להשקיע אלפי דולרים בתשלום לאומנים שיפיקו את כל הציורים האלו בעצמם. אותו דבר אמור גם לגבי משחקי קלפים ומשחקי מחשב רבים – אלא ששם העלויות יכולות להגיע בקלות גם למאות-אלפי דולרים.
שלושת השווקים הללו עומדים לעבור ערעור דרמטי בזכות הבינה המלאכותית. עלות היצירה של משחקים חדשים תפחת משמעותית, מכיוון שאפשר יהיה להפיק מאות ציורים בעלות נמוכה מאד. התוצאה תהיה שייצאו יותר משחקים – והפקת כל אחד מהם תספק מקומות עבודה לרבים. גם למנהלי פרויקטים ולמספרי סיפורים, אבל גם לגרפיקאים ולאנשים שמתמחים בעבודה עם מנועי הבינה המלאכותית ומבינים כיצד להנחות אותם כדי לקבל את התוצאות הטובות ביותר כבר בניסיון הראשון.
בטווח הארוך, מנועי הבינה המלאכותית יביאו לכך שיהיה יותר צורך באומנים מאי-פעם.
אבל – וזה חשוב – האומנים יהיו חייבים להיות מוכנים לשוק החדש, ויצטרכו לדעת להשתמש בטכנולוגיות החדשות.
ג'סטין רקלינג משתייך לדור חדש של ציירים – כזה שהופיע ממש בחודשים האחרונים. במקום להשתמש במברשת – פיזית או וירטואלית – רקלינג מצייר במילים. הוא מוכר את יצירותיו – תיאורים מילוליים שמסבירים לבינה המלאכותית מה עליה לצייר – באתר PromptBase שנפתח במיוחד לטובת מכירות מהסוג הזה[5]. והוא גם מתפרנס מהן באותה רמה כמו אומן ממוצע: בקושי. מדי יום הוא מוכר בין שלושה לחמישה תיאורים שכאלו, בדולרים בודדים לכל אחד. למזלו, מדובר בתחביב בלבד.
התיאורים שרקלינג מוכר, הידועים גם כ- "פרומפטים", הינם סוג חדש של אומנות. מנועי הבינה המלאכותית מסתמכים עליהם כדי להפיק את האיורים הסופיים. פרומפטים מדויקים יניבו למשתמש תמונות ואיורים שמתאימים בדיוק לרצונו. פרומפטים גסים יותר יביאו לתוצאות פחות-מדויקות, והמשתמשים עלולים למצוא עצמם מריצים כמה עשרות נסיונות עד להגעה לפרומפט המושלם המשקף את חזונם. אפשר להבין מדוע אנשים מוכנים לשלם תמורת הפרומפטים המיוחדים של רקלינג.
יצירת הפרומפטים הללו היא עבודה לכל דבר. פרומפט פשוט-יחסית, יכול להיראות למשל כך –
"בחורה לבנה, בת 22, אלישה קאטבורט מעורבבת עם זדניה, בחורה טכנאית, עם שיער שזור בצבעים שונים, רובה פלזמה, קונספט דמות מדע-בדיוני, ללא פגמים, סימטרית, 8k, רינדור אוקטאן, מפורט מאד".
caucasian girl, 22 years old, Elisha cuthburt mixed with Zendaya, mechanic girl, with multicolored braided hair, Plasma rifle, SciFi character concept, no blemishes, symmetrical, 8k, octane render, highly detailed
זה, כאמור, פרומפט קצר-יחסית. הפרומפטים הארוכים יותר מגיעים בקלות לאורך של עשרות מילים, עם תיאורים שנראים ונקראים כמו אומנות בעצמם. ומסיבה טובה: הם באמת אומנות. זהו השלב הראשון באומנות החדשה: מתן ההנחיות הנכונות לבינה המלאכותית, כדי שתממש את חזונו של האומן.
זוהי רק דוגמה אחת לדרך בה טבע העבודה של הציירים ישתנה: הם יקדישו פחות זמן לאיור ולציור בעצמם, ויותר לניהול הבינה המלאכותית. הם יצטרכו ללמוד איך לדבר איתה, איך להסביר לה את מבוקשם, איך לבחור את התוצרים המוצלחים ביותר מבין הבחירות שהיא מראה להם – ואיך לערוך אותם בעזרתה. מי מהם שיידע לעשות את הדברים הללו היטב – ייצא נשכר ויפיק יצירות אומנות על ימין ועל שמאל.
למזלם של הציירים, הם מגיעים חמושים בכלים הנחוצים להם לשם כך. מנועי הבינה המלאכותית היצירתיים אומנו על ציורים אינספור, ויכולים להפיק גרסאות חדשות – אבל צריך לדבר איתם בשפה הנכונה לשם כך. יוצרי הפרומפטים המוכשרים ביותר מבינים את ההבדל בין "רינדור אוקטאן" ל- "צבעי אקווארל", יודעים להנחות את המנוע באיזה סגנון ציור וצביעה להשתמש, ומכירים יצירות אומנות רבות שהמנוע יכול ללמוד את הסגנון שלהן – ולחקות אותו בהצלחה.
במילים אחרות, הציירים הטובים ביותר הופכים להיות אלו שגם מכירים את התיאוריה ואת הרקע שמאחורי האומנות. אלו מקנים להם את היכולת להשיג מהמנוע את מבוקשם במהירות וביעילות.
הייתרון השני של הציירים שירצו להשתמש בבינה המלאכותית, הוא שרבים מהם יודעים מראש מה הם רוצים להפיק. יש להם את הרקע והניסיון הנחוץ כדי לראות בעיני רוחם את התמונה המוגמרת – ואז הם צריכים רק לתאר אותה. בני-תמותה אחרים, עם פחות ניסיון בציור, יתקשו יותר לחשוב מראש על החזון האומנותי המוגמר, וייאלצו להסתמך על הבינה המלאכותית כדי שתציע להם רעיונות ותכוון אותם.
בקיצור, אם למדתם אומנות וציור, אתם יכולים להירגע: לא בזבזתם את הזמן. גם לכם יכולה להיות עבודה בעתיד, וההכשרה שרכשתם תשרת אתכם בה היטב. ובתנאי אחד: שתלמדו לעבוד עם הבינה המלאכותית.
המחשבה שמדכאת אומנים בזמן האחרון היא שהבינה המלאכותית היצירתית תתפוס את מקומות העבודה שלהם. האמת מורכבת יותר: הבינה המלאכותית מסוגלת לקחת על עצמה חלק מעבודת הציור – החלק שהיה נחשב בעינינו הקשה ביותר עד כה – אבל גם לאומנים יש מקום במהפכה הזו. הם ינחו וידריכו את הבינה המלאכותית, יסייעו לה להפיק את הציורים והתמונות המוצלחים ביותר, ויימצאו עצמם רק נדרשים עוד יותר כאשר השווקים השונים שנסמכים על יצירות אומנות כאלו יזנקו קדימה. אנו ניכנס בשנים הקרובות לרנסנס של קומיקסים, משחקי מחשב ומשחקי קופסא וקלפים. כל אחד מהם ייתבסס על אומנות פרי-מחשב – והאומנים שיודעים לדבר עם הבינות המלאכותיות יהיו חשובים יותר מאי-פעם.
התחזית המשמחת השנייה שלי היא שהאומנות רק תהפוך להיות מגוונת, עשירה וכן – גם מוזרה יותר. כולם יוכלו להפיק אומנות, ורעיונות חדשים ליצירות יגיעו מכל כיוון, מכל גיל ומכל אדם. כפי שהמצלמה לא הביאה לסוף אומנות הציור, אלא גרמה לציירים לחפש כיוונים חדשים לבדל את עצמם ואת אומנותם, כך יקרה גם לאומנות בעקבות הפופולריות של הבינה המלאכותית היצירתית.
הימים הטובים ביותר של האומנים עוד לפניהם.
עכשיו צריך רק לקוות שהם מבינים את זה.
[1] https://twitter.com/GenelJumalon/status/1564651635602853889
[2] http://sdrc.lib.uiowa.edu/dada/blindman/2/05.htm
[3] https://en.wikipedia.org/wiki/Art
[4] https://www.theatlantic.com/technology/archive/2014/03/let-the-good-times-roll-the-incredible-bowling-bubble-of-the-1960s/359787/
[5] https://www.theverge.com/2022/9/2/23326868/dalle-midjourney-ai-promptbase-prompt-market-sales-artist-interview
עוד בנושא באתר הידען:
