ובכל זאת, ויקינג גילתה חיים על מאדים

לאחר תלאות רבות הצליח חוקר בתחום הביולוגיה להוציא נתונים המעידים על קיום חיים במאדים מניסוי שנעשה בחלליות ויקינג בשנת 1976

ניסויים שנערכו לפני למעלה מעשרים שנה על אדמת מאדים, בידי החלליות ויקינג 1 ו-2, סיפקו עדויות לכך שיתכן ומתקיימים חיים על מאדים. כך אומר ד”ר ג'וזף מילר, פרופסור במחלקה לתא ונוירוביולוגיה בביה”ס לרפואה קק באוניברסיטת דרום קליפורניה. מילר ערך לאחרונה ניתוח מחודש של נתונים שנאספו בידי הנחתות, ומצא כי משהו באדמה שנאספה, לדבריו, הצליחה לערוך חילוף חומרים nutrients – והיא עושה זאת במקצב ביולוגי distinct שיכול היה להימצא רק בתא חי. מילר הציג את ממצאיו בתחילת השבוע בסימפוזיון שעסק בביולוגיה חוץ ארצית (אקסוביולוגיה) שהתקיים במהלך הכינוס ה-46 של אגודת מהנדסי האופטיקה. באוגוסט ובספטמבר 1975 שוגרו שתי חלליות ויקינג מקייפ קנברל. לאחר שטסו במשך כמעט שנה, הן הגיעו בנפרד לאטמוספירה של מאדים ונחתו בשתי נקודות נחיתה על כוכב הלכת. מיד עם הגיעם הם החלו בסדרת ניסויים, שכללו זרוע רובוטית שנשלחה וחפרה דגימות קרקע ופיזרה אותן בצלחות פטרי, ביחד עם טיפה של תמיסת מזון שסומנה בפחמן רדיואקטיבי. הרעיון, מסביר מילר, היה שאם יש יצור חי בדגימה, הם יקחו את חומרי המזון המסומנים ויעבדו אותם, ולבסוף ישחררו את הפחמן הרדיואקטיבי במצב גזי. גלאי קרינה שהותקן ליד הצלחות המכוסות חובר אליהם באמצעות שפופרות שדרכם היה הגז המשתחרר חייב לעבור. ואכן הגזים הללו עברו, אמר מילר. כאשר הנתונים נאספו, החוקרים המקוריים שפעלו במסגרת תוכנית ויקינג, פטרישיה סטראאט וגילברט לוין מצאו עדויות מוחשיות לשחרור הגז. זה נראה כאילו הם גילו חיים על מאדים – אך מדענים אחרים טענו כי הגזים הללו יכולים להיות מוסברים טוב יותר כתוצאה של ריאקציות כימיות עם רכיבים פעילים כמו superoxides או peroxides. בשל חוסר היכולת להוכיח שפליטת הגז נוצרה בידי יצורים חים, החליטו מדעני נאס”א לזנוח את הנושא. וכך שכבו הנתונים הללו פחות או יותר ללא טיפול עד 1999. מילר, שעבד עבור נאס”א בראשית שנות השמונים, בחן את ההשפעות של אפס כוח משיכה על מעגלי הריתמוס בקופי squirrel, החל לכתוב הצעה לנאס”א לערוך ניסויים ביולוגיים במשימות עתידיות למאדים. ואז הוא גם גילה נתון בירחון הגיאופיזי שנלקח מהנתונים של ויקינג 2 – נתון שהראה גז מחזורי בכמות גדולה בניסוי של לוין וסראאט. אף כי מדע השעון הביולוגי לא היה מפותח בזמן ניסויי ויקינג כדי לסייע לחוקרים להתקדם במחקר, הוא התפתח מאוד בשנים שלאחר מכן. מילר ידע מיד שיש לו משהו פוטנציאלי בידיו. מיד התעניינתי, לפיכך ביקשתי מנאס”א לבחון מחדש את הנתונים.” היה צורך בכמה שיחות ובארבעה חודשים כדי לחשוף את הנתונים שמילר ביקש לראות. וכאשר נאס”א מצאה את הנתונים התעוררה בעיה. הם היו מאוחסנים על גבי סרטים מגנטיים בפורמט כה ישן ואשר המתכנת שהכיר אותו נפטר.” אמר מילר. בסופו של דבר הצליחה נאס”א לשחזר את הנתונים מתוך התדפיסים שנשמרו למרבה המזל בידי לוין וסראאט. – וכך יכול היה מילר לחקור את הנתונים. היו הרבה מהם – למעשה, הניתוח שלהם עדיין ממשיך. אך לאחר עיבוד כ-30 אחוז מנתוני הניסוי יכול היה מילר למצוא משהו מובהק – משהו, לדבריו, שלא הובחן במאמר המקורי. “האות עצמו לא רק שהיה לו קצב צירקידיאני,” אמר מילר, “אלא שאפילו היה לו המחזור של 24.66 שעות – אורך היממה המאדימאית.” באופן יותר ספציפי, אומר מילר כי ה- fluctuations של פליטות הגז נראות כנפלטות מחומר בהפרשי טמטפרטורה של 2 מעלות צלזיוס בתוך הנחתת, המגינה עליהם משינויים בסדר גודל של 50 מעלות בפני השטח של מאדים. שינויי הטמפרטורה הם הגורם הראשי למקצבים הצירקידיאניים, כך שאפילו שינוים של 2 מעלות נצפים בכדור הארץ לעיתים די דחופות. למבקרים המקוריים שטענו שהגזים יכולים להיפלט גם בתהליכים לא אורגניים מקרקע המאדים, אומר מילר כי תהליך כזה קשה בכלל לתאר. לקחו חומרים כאלה לתמיסת מזון דומה בכדור הארץ, ודגימת האדמה נהרסה ולא פלטה את החומרים, ועדיין יש צורך להסביר את המחזור שנשמר במשך תשעה שבועות רצופים.” “אין שום סיבה שריאקציות כימיות טהורות יהיו מסונכרנות בצורה כה חזקה לשינויי טמפרטורה כה קטנים.” הוא הוסיף. “אנחנו סבורים כי ההתאמה עם התמונות שצולמו על ידי מארס אובזרבר, שהראו סימנים למים זורמים על פני השטח בעבר הקרוב, רבים מהמרכיבים האופייניים לחיים נמצאים שם. אני נזכר בשנת 1976, שלחוקרי ויקינג היתה סיבה מצוינת להאמין שהם גילו חיים. הייתי אומר שמדובר בבטחון של 75%. כעת, עם גילוי זה, הסיכוי עולה ל90 אחוזים. ואני סבור שיש ביולוגים רבם שיסכימו עימי.”