איילת ברעם-צברי מנתחת את היחס האמביוולנטי בין המדענים והתקשורת.
אילת ברעם-צברי
מדענים שמספרים זה לזה על חוויותיהם בתקשורת, דומים לחולים שמשווים צלקות ניתוח, כתבה רה גודל (Rae Goodell) בתזה שלה שהייתה לספר “The Visible Scientists”. בישראל, שבה השמעת טענות נגד התקשורת היא ענף ספורט פופולרי, כל שיחה בין מדענים על מדע בתקשורת הישראלית נפתחת, ממשיכה ומסתיימת בעצלותם, בבורותם ובטיפשותם של הכתבים, של העורכים ושל המו”לים המעסיקים אותם, וכמובן גם של הציבור הצורך אותם. המהדרים אף יציינו את אשמתה של מערכת החינוך בקריסה התרבותית ובאובדן הדרך הכללי, שגורם לסיקור המועט והמדורדר של תחום המדע בתקשורת הישראלית. מובן שלכתבים (והכשרתם במדע), לסדרי העדיפויות של העורכים (ועמדותיהם כלפי מדע), לתרבות הרייטינג (והדיבר העליון “למכור פרסומות!”), ולמצבה העגום של מערכת החינוך (והאזרחים הלא אורייניים שהיא מייצרת) יש חלק במצב. מה שמפליא הוא שלדעת הדוברים, יש שחקן אחד במערכת שאין לו שום חלק באשמה, והוא כמובן הקהילה המדעית הישראלית עצמה.
בשיחותיי הרבות עם חוקרים, שמעתי פעם אחר פעם וריאציה על הטיעון “ובמושב לצים לא תשב”: כל עוד התקשורת מתנהלת בדרכיה הנלוזות ומייצרת תוצרים בלתי ראויים שכאלה, אנחנו מסרבים לקחת חלק במשחק. לא מן הנמנע שאם תשנה התקשורת את דרכיה, נשקול בחיוב להעניק לה ריאיון בעתיד. למה הדבר דומה? לכך שנבחרת ישראל תתנה את השתתפותה במונדיאל בצביעת הדשא בכחול לבן. מה אתם יודעים, כנראה שיסתדרו בלעדינו.
“לא רוצים? לא צריך!”, טוענים מקצת המדענים, ואינם מחזירים צלצול לדובר האוניברסיטה. אבל נוכחותו של המדע בשיח הציבורי הישראלי אינו בגדר מתנה שאנשי המדע הנדיבים מעניקים לאזרחים הבורים, אלא צורך חיוני בראש ובראשונה לאקדמיה עצמה. הציבור יכול להסתדר היטב בלי לדעת איך קובעים מבנה מרחבי תלת ממדי של חלבון, אבל לאקדמיה יהיה קשה מאוד לתפקד בסביבה ציבורית המתנגדת לרכישת מכשיר תהודה מגנטית בעלות של מיליון דולר. לביולוגים יהיה קשה להמשיך בעבודתם במדינה המאפשרת לאנשי דת להכתיב מדיניות, וניסויים בבעלי חיים יהיו קשים יותר לעיכול לציבור שלא נחשף לתוצאות המחקר הרפואי. לבד מצרכים מעשיים, כספי המסים מממנים חלק ניכר מתקציבי האוניברסיטאות, כך שממילא חלה חובה מוסרית על אנשי המדע להחזיר לפחות חלק מן הידע שרכשו לציבור הרחב ששילם בעבורו.
אז מה צריך לעשות? ללמוד את כללי המשחק התקשורתי, לרדת מן הגדר ולהתחיל להתמסר. “זה לא יעבוד, ” חוזרים אלי טיעונים מכמה משיחות עבר, “אין זה תפקידם של מדענים, לא משלמים להם כדי להתראיין, והדבר אינו עוזר להם להתקדם. מודדים אותם לפי איכות המחקר, וזהו.” אז זהו, שאת זה צריך לשנות, אני אומרת, וזוכה בתגובה למבט המום. להשתנות? אנחנו? אותם אנשים שמסבירים בלי הינד עפעף איך המדיה צריכה לקבל על עצמה תפקיד של מחנך (שהיא אינה רוצה בו), להעסיק עורך מדעי (שאין לה עניין או תקציב להעסיק), לפרסם חדשות באיחור של שבועיים רק כדי להשיג את פרופ' פלוני העסוק כרגע בכתיבת הצעת מחקר, לכלול פרטים ומושגים המובנים רק ליודעי ח”ן בשם הדיוק, ובאופן כללי להפסיק להיות תקשורת המונים ולהתחיל להיות סיינטיפיק אמריקן – אותם אנשים אינם מוכנים לקבל את הרעיון שגם הקהילה המדעית צריכה להשתנות.
צריך לשנות את נימת הזלזול שמתלווה לכל התייחסות לייצוג המדע בתקשורת ההמונים. “סיינטיפיק ידיעות” הוא לא שם גנאי. הוא המקום שבו אנשים מן היישוב יכולים לקרוא (אם יתנו להם הזדמנות ואם הם ירצו) על חידושי המדע מן הארץ ומן העולם. ההבדל בין הידיעה בידיעות ובין המאמר המקורי איננה רק תולדה של תיווך קלוקל, אלא של התאמה של המידע לקהל רחב, חסר ידע קודם ולרוב גם חסר עניין קודם בתחום. הקישור לחיי היום יום, לבריאות, לעתידנות נועד לעניין את הקוראים הפוטנציאלים בידיעה ולאפשר להם להבין את המשמעות שלה לחייהם או להבנתם את העולם. לכן “שלד שלם של פרימאט מאמצע האיאוקן נמצא בגרמניה” הוא לא כותרת טובה, ואילו “מאובן של יונק עשוי להיות החוליה המקשרת בינינו לבין הקופים” היא כן.
עוד דבר שצריך לשנות הוא לעקור מן השורש את התפיסה שמי שבוחר לתקשר עם הציבור עושה כן רק כי אין לו משהו טוב יותר לעשות. מי שבוחר לתקשר עם הציבור משקיע מזמנו וממרצו במטרה חשובה המשרתת הן את החברה והן את האקדמיה, ויש לתמוך בכל דרך בעשייה זו. הרעיון ש”תקשורתיות יתר” פוגעת במועמד לעלייה בדרגה, זהה לרעיון שיש להעניש מרצים מצטיינים משום שהם כנראה משקיעים יותר מדי בהוראה.
צריך לשנות את הנורמה שלפיה מותר רק לפרופסורים בעלי שם לדבר עם התקשורת, דבר היוצר אצל הצופים והקוראים תחושה שמדע הוא עיסוק השמור לגברים לבני שיער בלבד. צריך לזנוח את הרעיון שלחוקר סוכרים במלפפון אסור לדבר על סוכרים בקישואים – הידע שיש לחוקר סוכרים במלפפונים יש בו די כדי לתת לעיתונאי את שתי השורות שלהן הוא זקוק. אין צורך להפנות אותו לגורם שלישי, המצוי כרגע בשבתון. צריך להפנים את הרעיון שתאריכי היעד שעמם מתמודדת התקשורת הם מחר ועוד שעה, ולא סוף סמסטר אביב תשע”א. ויותר מכול – יש לזנוח את הרצון האובססיבי לשלוט בתוצר. כתבים אינם רוצים ולרוב אינם יכולים לתת למרואייניהם לראות כתבות אחרי עריכה. זה המצב, וטוב שכך. רוב העיתונות אינה עוסקת בחלבונים תוך-ממברנליים אלא בשוחד שקיבלו אישי ציבור, ולכן הנורמות שלה מתאימות לתפקידים שהיא צריכה למלא. היא לא תשנה אותן לכבודנו, גם במחיר טעויות מביכות ואי דיוקים מטופשים. זה מה שיש, ועם זה ננצח.
איך ננצח? קודם כול יש להכיר את האויב ולהכיר בכך שאיננו אויב, אלא כלי שאפשר להשתמש בו כדי להעביר את המסרים שלנו לציבור. בקורס “מדע בתקשורת: תיאוריה ופרקטיקה”, למשל, שמתקיים בטכניון, לומדים סטודנטים מכל התארים על מודלים שונים לתיווך מדע לציבור, נפגשים עם כתבי מדע, מתנסים בכתיבת ידיעה מדעית, בריאיון מדען, בדיבור לפני קהל ובהכנת כתבה מדעית מצולמת, ולומדים על בשרם כמה עדין האיזון בין דיוק ופרטים לבין בהירות ועניין.
איך אגור אני, נצר למשפחת פיזיקאים, בכפיפה אחת עם אסטרולוגים וידוענים?
מילים אלה, המדגימות את הקושי של מדענים למצוא את עצמם בעולם התקשורת הישראלית, לקוחות מעיבוד משעשע אך נוקב ל”דירה להשכיר” של לאה גולדברג שכתבה ד”ר אילת ברעם-צברי. במארס 2009 פתחה ברעם-צברי בשיר הזה את הכנס שארגנה בטכניון שכותרתו “מדע בתקשורת הישראלית: מאדישות להידברות”. הכנס, שדן בנושאים שהעלתה ברעם-צברי בעמודים אלה, הפגיש בין מדענים המתעניינים בתקשורת לבין עיתונאים המתעניינים במדע. העניין המשותף אמנם הבטיח אווירה טובה, אבל הדיונים שנערכו במהלכו רק הדגישו את הפער בין שתי הקבוצות.
בעוד שמדענים לא מעטים חזרו והתלוננו על איכות הדיווח המדעי בעיתונות, עמדו העיתונאים מולם והטיחו במדענים טענות קשות משלהם. אחד משיאי הוויכוח היה בעת הרצאתו הצבעונית של דודי גולדמן, כתב המדע של ידיעות אחרונות, שניסה לתאר לפני אנשי המדע את המציאות היום-יומית בחדר החדשות של מערכת עיתון גדול. עיקר הפער בין מדע לעיתונות, על פי משנתו, נובע מכך שמדענים עוסקים בדברים “חשובים”, ואילו העיתונות מתעניינת יותר ויותר בנושאים “מעניינים”, כאלה שיתפסו את הקורא ויעלו את הרייטינג. לסיכום דבריו אמר גולדמן שמדענים מתלוננים שאין לעיתונאים אוריינות מדעית, אבל למדענים אין אוריינות תקשורתית.
אבל היו גם כמה הצעות איך בכל זאת אפשר לגשר בין המדע לציבור רחב. עודד נפחי, למשל, העוסק בפיתוח תוכן ופורמטים לטלוויזיה, סיפר כיצד אפשר ליצור תכניות טלוויזיה המתאימות לצפייה בשעות השיא המשלבות בתוכן נושאים מדעיים.
אמצעי גישור נוסף שחזר ועלה בדיונים היה האינטרנט והשפעתו על עתיד העיתונות המודפסת. היו רבים בכנס שטענו שהאינטרנט מאפשר בפעם הראשונה למדענים רבים לעקוף את מערכות העיתונים ולהגיע באופן ישיר לקהלים רחבים, ושבכל מקרה העיתונות המודפסת עומדת לסיים את חייה. מנגד טענו אנשי הממסד התקשורתי שגם אם הפורמט ישתנה, ויעבור מדפוס למדיה אלקטרונית, עדיין יידרש תיווך של עיתונאים מקצועיים.
התחושה בסיום היום המרתק הייתה שמדובר בשתי תרבויות שונות מאוד, הדוברות שפות שונות ושנדרשת עוד עבודת גישור רבה. לא היה אפשר להתחמק גם מן המסקנה שעיקר עבודת הגישור מוטלת דווקא על כתפי המדענים.
אפשר לקרוא את הגרסה המדעית ל”דירה להשכיר” באתר הישראלי למדע בתקשורת
42 תגובות
למי שלא יודע גם לדבר זה לעשות
ואם מישהו חושב שלדבר פרושו לא לעשות הוא לא רק בור הוא המקביל לעם הארץ לפי החוק של ניוטון… וגם פועל לפי הכלל ששני קוים מקבילים לעולם לא נפגשים…
בקיצור לדבר זה לעשות
ומי שדתי נאמר לו שהעולם נברא במילים…
והצהרות והגדרות בונות תאוריות חוקים ותוכנות
הרבה מהעולם בנוי על מילים ודיבורים ומי שאומר שדיבורים זה לא מעשים שיחשוב פעמיים כי החיים והמות גם הם ביד הלשון.
לא תמיד חייבים ליצור גשר. כאשר המניע הברור של התקשורת הוא מכירת פרסומות ורייטינג, היכולת שלה להציג אמיתות הוא מוגבל והמדע עסוק באמיתות. יחסים טובים בין 2 הגופים בעולמנו הקפיטליסטי פירושם שהמדע יכנע לבעלי ההון ויעבוד בשירותם של המפרסמים הגדולים ושל האינסטניקט האנושי להגיב לפחד וסקס.
הוא גם לא אמור לעבוד בשירות הרצון שלך להתפרסם איילת אלא לפי תוצאות ויכולת ניבוי. בכל מקרה שיהיה בהצלחה.
במספר מדינות כמו אנגליה ואוסטרליה, גופי תקשורת מקיימים תוכניות התמחות קצרות (כחודש וחצי) המיועדות למדענים ומאפשרות להם להכיר את המסגרת העיתונאית. האם יש סיכוי שכזה דבר יכול לקרות בארץ? אם מדענים צעירים ישתתפו בתוכניות כאלו הם יוכלו להוות את הגשר.
היגס,
בית הספר באמת אינו מספק את ‘הסחורה’ לכל התלמידים. ולכן אני חוזר ואומר – כאן נכנס המדע הפופולרי.
——————
הבלוג החדש שלי – מדע אחר
נכון.
ספר מומלץ מאד על חייו הוא הספר Subtle is the Lord
מיכאל
אגב שנים רבות עד 1910 כמדומני איינשטיין די תעב תיחכומים מתמטיים שלא ראה בהם אפשרות שימושית משמעותית ליצירת תוכן פיסיקאלי של ממש.
ועם כל זה דווקא לו יצא להתמודד עם תורת הטנסורים של רימן ועקמומיות ריצ’י. כדי לבסס את תורת היחסות הכללית. הדחיפה לכיוון הזה לראשונה באה מידידו מרסל גרוסמן.
ובסופו של דבר הליטוש המתמטי האחרון של משוואות היחסות הכללית נעשו לראשונה ע”י הילברט למורת רוחו הרבה של אינשטיין שפחד שתגזל ממנו זכות הראשונים. אולם הילברט הודה בזכותו הראשונית של איינשטיין. הוא פשוט לא סמך על האינטואיציה המתמטית של איינשטיין ולכן מהר לפרסם אותן משוואות לפניו.
אני מסכים אתך בנקודה אחת אבל היא לא הנקודה החשובה.
נכון שפריצות הדרך מגיעות מן המעטים שיש להם את זה אבל לא מכולם.
בכל דור ודור ובכל חברה וחברה יש את המעטים הללו אלא שבחברות שאינן חושפות אותם למדע – ה"זה" שלהם לא בא לידי ביטוי.
מיכאל
אני יודע אבל הסיפור יפה ויש בו שורש אמת. המורה שלו למתמטיקה מינקובסקי קרא לו כלב עצלן.
לא מזלזל בשאלותיך אבל לשורשו של עניין אני יודע בוודאות שאתה מסכים איתי כיוון שהתבטאת
בדיוק בדרך הזאת באחת ההתדיינויות לפני מספר חודשים ובמספר הזדמנויות נוספות. טענת שם (בערך) שפריצות דרך מדעיות באות מאותם מעטים שיש להם את זה.
אבי:
הוא היה תלמיד מצויין ובעיותיו היחידות הוגדרו כבעיות משמעת ונבעו מכך שהמורה לא אהב שהוא יושב ומגחך בכיתה.
לגבי איינשטיין. זה לא נכון, אתה מוזמן לתערוכה שעדיין מוצגת במוזיאון המדע בירושלים. הציון 6 פשוט היה אז הציון הגבוה ביותר – מקביל ל-100 אצלנו. ממה שאני זוכר מההסבר של פרופ’ חנוך גוטפרוינד הוא היה תלמיד לא רע. השיר של שמעון ישראלי תורת היחסים מסתמך על השמועה הזו, ומכאן שהיא היתה נפוצה כבר בשנות השישים עת נכתב השיר.
היגס:
האגדה הזו על איינשטיין היא סתם אגדה אורבנית שאין לה רגליים.
אתה מוזמן לענות על שאלותיי בדבר התקופות והתרבויות לפני שאתה מתחיל לדבר על אמונות.
רועי
כמדומני שגם לאינשטיין היו שליליים וגם לו המורה נבא לטאטא רחובות או כדומה.
אם נקח ברצינות רבה מדי את אותם מורים ומלמדים שכל תפקידם היה לדכא את הרצון ללמוד מהם.
אבל גם לזרוע את גרעין המרד של חשיבה עצמאית אצל אותם אלו שהחיידק הזה בוער בעצמותיהם כטבע שני. דווקא האנטיתזה והחשיבה העצמאית נגד הזרם והמתודה המקובלת מביאה לתוצאות גדולות מאד לעיתים מזומנות בהיסטוריה של התפתחות המדע.
מיכאל
אתה באמת מאמין שחשיבה מדעית התפתחה כתוצאה מגירויים ודחיפה של חינוך ופופולריזציה.
אני לא מאמין בזה.
אני מאמין שמדע והתפתחותו תלוי תמיד בבודדים שיש להם רעיונות יחודיים פורצי דרך. דווקא מאלו שמנסים ומתעקשים לעיתים מזומנות להשתין (תסלח לי) נגד כיוון הרוח.
אני לא מאמין שקיים מדען פורץ דרך בהיסטוריה שהיה קונפורמיסט.
היו מדענים שהתחזו לקונפורמיסטים כמו גאוס שלא רצה להרגיז את מדעני דורו בתפיסות שהיו עשויות לזעזע אותם יתר על המידה. לכן לא חשף חלק גדול מחידושיו.
אגב, היגס:
כמובן שאותה שאלה נכונה יותר ל"תרבויות" ולא ל"תקופות". מינוח זה מגייס לטובת הטיעון גם תרבויות בנות זמננו שאינן משתתפות בעשיה המדעית.
היגס:
חשוב בבקשה על השאלה כיצד זה לא צמחו מדענים בתקופות שבהן לא פרחה תרבות מדעית.
ברור שהסיבה לכך היא העדר חשיפה למדע ולא איזה גורם גנטי שהשתלט על החברה בתקופות אלו.
מכאן שהדחף הפנימי אינו מספיק ולחשיפה יש תפקיד "מכריע זה לא מילה!"
היגס,
אני לא יודע את מי אני מייצג היום, אבל כשהייתי בבית הספר, התעודה שלי שהיתה גדושה בשליליים בישרה לי עתיד של מנקה רחובות (שהיא לא משרה כל כך גרועה). ספרי המדע הפופולרי דחפו אותי לתחום המדע ועיצבו במידה רבה את השקפת עולמי. מסיבה זו אני סבור שהמדע הפופולרי נועד לכולם – רק צריך להציג אותו נכון.
מיכאל ורועי.
תרגעו גם אני מאד אוהב לקרוא ספרים כאלו. אבל אתם חייבים להסכים אנחנו לא מיצגים את ה"ציבור".
רק את חלק מהקבוצה הקטנה של אנשים שהדברים הללו מעניינים אותם.
כשאדם אוהב ונהנה ממשהו הוא ימצא את דרכו להתפתח בנושא במידה וזה מספיק מעניין אותו.
היגס,
אילמלא המדע הפופולרי שכתבו קארל סאגאן, אסימוב ואחרים, סביר להניח שלא הייתי מגיע ללמוד מדעים. אני יודע שגם אחרים הושפעו מכתבים דומים. המסקנה מכך היא שהמדע הפופולארי מסייע בהגדלת מספר האנשים שמצטרפים לקהילה המדעית מדי שנה.
רועי.
——————
הבלוג החדש שלי – מדע אחר
היגס:
אני חושב שהרוב המכריע של המדענים הגיע לעיסוק המדעי כתוצאה מחשיפה פופולרית למדע.
אין כל ספק שתקציבי המחקר מושפעים מן הפופולריות של המדע.
לכן המלחמה איננה לגמרי דון קישוטית.
מיכאל רוטשילד:
בנימה מבודחת ובכל זאת רצינית אני לא מצפה מהציבור להבין כלום מעל תוכנית הישרדות בפיליפינים או תוכניות ריאליטי אחרות. הרייטינג של תוכניות מדע לעומת הנ"ל מזערי לגמרי.
את הציבור זה פשוט לא מעניין. הרייטינג של תוכניות דת או כאלו שקשורות בדת ומיסטיקה תמיד היה יותר ממדע ואין שום סיבה שזה ישתנה.
על כן לדעתי פופולריזציה של המדע היא בסך הכל עוד תוכנית מיסטיקה עבור הציבור הממוצע.
יתר על כן הפופולריזציה של המדע משמשת בדרך כלל כלי בידי המחבת"ים להשוות מדע ודת.
ולהצביע כיצד המדע מקורו דווקא בדת. כל ניסיון להפוך את היוצרות יחשב לטעמי לדון קישוטיות.
היגס:
אמנם לא ענית לתהיותיי ולא הסברת כיצד אמור אתה מצפה שהציבור יבין את ערך המדע ללא הסבר כאשר גם עם הסברים הוא מתקשה להבין (והמצב ה"היפותטי" שתיארתי בדבר השימוש היום יומי בתוצרי המדע הוא הרי המציאות שבה נתקל ציבור עוכרי המדע מדי יום ביומו).
מכיוון שכל הנימוקים שניתן לומר כבר נאמרו, אני מניח שלא נצליח לשכנע אותך וכל מה שניתן לעשות במקרה זה הוא להתבסס על החופש שמקנה הדמוקרטיה לכל אחד מאתנו לפעול לפי הבנתו.
רועי צזנה: ב.ז:
חינוך הוא מדע לכשעצמו ברור. אולם אין קשר ישיר בין הדברים.
בחינוך אמורים להשקיע ממשלות וגופים פילאנטרופיים. זו השקעה לטווח ארוך.
אבל מקור הכספים להשקעה בחינוך יכול לבוא מתוצאותיו של המדע רק אם הן ממשיות מבחינת התפוקה הכלכלית.
מדע פופולארי שייך לתחום החינוכי ולכן הוא נטול קנה מידה ממשי להשגים ותוצאות.
היגס, כל תחום המעוניין לשרוד צריך לטפח לא רק את הדור הנוכחי והתוצאות הכלכליות של הטווח הקצר אלה גם את דור העתיד והתכנון לטווח ארוך. וזו בדיוק הנקודה שהכתבה מנסה להעביר כאשר המדע הפופלארי המדבר בשפתו של הציבור הרחב והילדים בני ה12 הינו אחד הכלים להשגת תוצאה זו.
בכדי להביא לחקור את האמת ולהביא תוצאות דרושים משאבים וכוח אדם. באווירה הציבורית של היום בו קרנו של המדע יורדת מיום ליום יכול להיווצר מצב (או ליתר דיוק הוא כבר נוצר) בו הדורות הבאים של המדענים ילכו ויפחתו ואילו שבכל זאת יבחרו ב"מקצוע" המדען יהיו נעדרים המשאבים הנדרשים לפעילותם – פעילות שמעבר למדע הישומי כוללת גם את המדע התאורטי שאנשי הכלכלה לא תמיד יודעים "איך לאכול אותו" וללא תמיכה ציבורית-ממשלתית מספקת יצומצם או יגווע לחלוטין.
היגס,
תוצאות מדעיות תלויות בקהילה המדעית. הקהילה המדעית תלויה בשני דברים: אנשים ומימון. אנשים תלויים בחינוך למדעים, וחינוך למדעים מגיע מתוך הפיכת המדע לנגיש לציבור הרחב. מימון מגיע מממשלות ומתורמים פרטיים, ושניהם תלויים באנשים. ואנשים תלויים ב…
יוצא מכך שתפקידו של המדע הפופולרי הוא להנגיש את המדע לציבור הרחב, ובכך לספק למדע האמיתי אנשים ומימון.
——————
הבלוג החדש שלי – מדע אחר
מיכאל ורועי
לא מבין מה זה מדע פופולארי.
האם אין תכליתו היחידה של המדע להביא תוצאות.
והמשמעות היחידה של המלה "תוצאות"
חייבת ליהיות תפוקה כלכלית בטווח זמן מסויים עדיף קצר מה"תוצאות".
אני מודה שלעיתים טווח הזמן של תוצאה כלכלית מתוצאה מדעית ארוך או קשה למדידה.
זה בדרך כלל ההימור של המשקיעים בתוצאה המדעית המעוניינים להפיק רווח כלכלי.
רועי:
הייתי מנסח את השאלה אחרת כי מדברי היגס עולה שלדעתו אין צורך באנשי מדע פופולרי.
מבחינתו יש אנשי מדע שאינם מדברים עם הציבור ומצפים עד בוש שמעשיהם ידברו ויש ציבור על טבעי שאיכשהו מצליח להבין את "דיבוריהם" של ההישגים המדעיים בכוחות עצמו.
היגס אינו דואג לפרנסתם של אנשי המדע הפופולרי ומה שהוא אומר להם לעשות זה – תחליטו: או שאתם מדענים (ובמקרה זה עליכם לגזור על עצמכם שתיקה) או שאינכם מדענים.
כפי שאמרתי, הוא טועה, לדעתי, אבל על פי עולם המונחים שלו היית צריך לשאול מה הוא רוצה שאנשי המדע (בהשמטת המילה "הפופולרי") יעשו לנוכח העובדה שהם **כן** משיגים הישגים רבים (בניגוד לטענתו) והציבור עדיין לא מבין את "דיבורי" מעשיהם.
היגס,
אני עדיין לא יורד לסוף דעתך. תוכל להדגים מה בדיוק אתה רוצה שאנשי המדע הפופולרי יעשו?
רועי.
——————
הבלוג החדש שלי – מדע אחר
היגס:
אתה יכול להדגים את האבולוציה עד שתהיה ירוק ועדיין ימצאו אנשים שילחמו בה בחירוף נפש.
מכיוון שאנשים אלה באמת לא עושים כלום, הם גם יצליחו לחוקק חוקים שאוסרים את הוראת האבולוציה.
אתה יכול להוכיח עד שתהיה ירוק שחיסון הילדים הוא דבר נכון ועדיין יהיו אנשים שילחמו בזה ואם לא תלחם חזרה הם גם יצליחו לדפוק את כל העניין (כרגע הם עדיין בכמות שאינה משבשת את מצב האוכלוסייה אבל אם מספרם יעבור נקודת סף מסוימת – תפרוץ מגפה. זה יהיה הבדל כמותי שהפך לאיכותי אבל עדיין יהיו כאלה שיטענו שזה רק הבדל כמותי).
אתה יכול, עד שתהיה ירוק, ליצור עולם שבו כל אדם – בכל רגע ורגע – משתמש בערך בעשר תוצאות של המדע שאינן מובנות לו כלל ועיקר (ושחייב את חייו – בהסתברות העולה עם הגיל – להישגי המדע) ושבו עדיין ימצא מי ייטען שהמדע לא הוכיח את עצמו ושזה נובע מכך שהמדענים מדברים יותר מדי ועושים פחות מדי (וינסה לגזור מכך כל מיני מסקנות כמו הצורך בביטול תקציבים לאקדמיה).
מה שאמרו כאן בנוגע למדע בדיוני זה נכון מאוד.
באמת סרטי מדע בדיוני, ספרים, משחקים וכו’ הם באמת דרך מעולה לכבוש לבבות של אנשים ולהלהיב אותם בכל מה שקשור למדע.
אני רחוק מלהיות איש מדע, אבל אני יכול להעיד על עצמי שכל ההתעניינות שלי בנושא התחילה מסרטים כמו “קיוב” “בליפ” “פאי” וכדו’
רועי צזנה
זו עבודה ככל עבודה אחרת, נגרות טקסטיל או תעשית נייר.
אז מדוע לא תעשה אותו דבר לנגרות.
בשורה תחתונה אתה יכול לדבר פופולרית עד שתהיה ירוק או כחול וזה לא יביא אותך לתוצאות.
מדע ככל עבודה אחרת נמדד בתוצאות של ממש לא דיבורים ולא מאמרים.
אמנם כשאין תוצאות אז נשאר רק לקשקש.
תומך בכל מלה, אבל זה לא קשה כשמדובר באילת.
מסכים גם עם רן – צריך לחזור על הכנס בהזדמנות הראשונה, ולהרחיב אותו לסדנאות מעמיקות יותר שיאפשרו למדענים להיחשף לאמנות התקשור המדעי.
ואחרון חביב, היגס – עד עכשיו הגיבו כאן לפחות ארבעה אנשים שגם מדברים וגם עושים מדע פופולרי. אתה מוזמן להצטרף למעגל העשייה.
בברכה,
רועי.
——————
הבלוג החדש שלי – מדע אחר
מילת המפתח בכל המאמר הנפלא הזה היא "גישור".נכון הדבר שעל ציבור שוחרי המדע והמדענים מוטל התפקיד לבוא לקראת התקשורת ולא להפך.וזה יכול להיות רעיון חכם ליצור מחלקה של "כתבי מדע" בתוך האוניברסיטה להקצות לה את המשאבים הדרושים בכדי בכדי להוות את הגורם המגשר בין "מגדל השן" של האקדמיה לתקשורת. אי אפשר לצפות מהמדען הבודד להיות אשף תקשורת ולהיות מסוגל לתמצט נושא שלם ב5 דקות המוקצבות לו בלונדון את קרישנבאום. אך כן ניתן לצפות ממערכת גדולה לקחת על עצמה תפקיד זה.
ובנוגע לקהל היעד? אנשי מדע לא מעטים מספרים שההתענינות שלהם במדע התחילה לא במאמר אקדמאי או אהבה למשוואת ממבט ראשון אלה במידה הפופולארית כמו זול וורן ומסע בין כוכבים. אילולה אותה השקעה במדיה הפופלארית יתכן ואותם מדענים היו עובדים היום כברוקרים בוולסטריט.
יש להרחיב את התעסקות הציבור במד"ב… דרך נפלאה להרחבת המחשבה.
לבורני התקשורת יש עניין בציבור מטומטם ורדוד
היגס:
זה פשוט לא נכון.
יש מי שגם מדבר וגם עושה.
אלה בדיוק האנשים שהבינו והפנימו את הלקח של משל יותם.
נכון וחשוב , העניין הוא שתרבות הצריכה והרייטינג שהתקשורת לצערינו משחקת תפקיד גדול בהן ,מרדימה ומסממת את ההמונים ,מכאן שזוהי לא רק זכות זוהי חובה מוסרית לאלו שחושבים שיש דרך אחרת להגיד אותה ולהשפיע, המדע והאומנות חייבים להלחם על מקומותיהם בלבבות האנשים.
מיכאל, האם אתה טוען שעצם קיומה של תאוריה ניו אייגית כזו או אחרת להסביר תופעות או דברים בעולם היא זילזול למדע?
אם כן אתה בעצמך מביע זילזול בכל אמונה או תפיסה שאיננה מדעית ,לתפיסתי ,זילזול בדעה מסוימת אף פעם לא גרם למישהו לשנות אותה ,ההיפך רק להחזיק בה ביתר קנאות
אני מסכים לחלוטין עם איילת. המדע תלוי לחלוטין בתמיכה ציבורית כדי לזכות בעדיפות תקציבית, ולשם כך צריך להפוך את הרעיונות המרתקים של המדע לנגישים יותר. מדענים כריזמטיים כמו ריצ’ארד פיינמן וסטיבן הוקינג תרמו להעלאת קרנו של המדע בעיני הציבור לא פחות מאשר תרמו למדע עצמו.
הכנס במארס היה מעולה, וצריך להפוך לארוע שנתי קבוע.
רן
כמו בהרבה מאד נושאים אחרים הכלל הידוע תמיד תופס……
מי שעושה לא מדבר!
מי שמדבר לא עושה!
הדברים מאד נכונים ולדעתי היו צריכים להיות מופנים לא רק למדענים אלא לכל אזרח שוחר מדע.
על כולנו מוטלת החובה לעצור את ההתדרדרות.
כבר כתבתי בעבר תגובה בעניין זה כאן:
https://www.hayadan.org.il/ben-sasson-worn-on-strike-0207092/#comment-232274
לצערי, מדענים רבים נמנעים אפילו מתגובה באתר זה ובכך הם מסייעים לכריתת הענף עליו הם יושבים בידי כל אלה (גם באתר זה) שבוחרים לזלזל בהם בכל הזדמנות – אם על ידי הצגת תיאוריות ניו אייג’יות או דתיות כתחליף למדע בכלל ואם על ידי הצגת תיאוריות פסאודו מדעיות שנהזו על בסיס בורות תוך הפגנת זלזול חסר גבולות בהישגי המדענים האמתיים.
יש אפילו מדענים שלא יגיבו כאן גם לציטוט שגוי שלהם עצמם.
כבר יצא לי לשוחח עם כמה כאלה אחרי שמישהו ציטט אותם כדי לתמוך בטענות שגויות ולמרות שהם אמרו לי ואף כתבו לי באימייל שמעולם לא אמרו את המיוחס להם ושדעתם שונה לחלוטין הם העדיפו שלא להתערב בוויכוח כאן.
אמנם לאור נטייתם של אנשים מסוימים כאן להפוך את הדיונים למתקפה אישית התגובה כאן עלולה להיות מתסכלת אבל ההימנעות מתגובה כמוה כטמינת הראש בחול.
אין נושאים משעממים, יש אנשים שלא יודעים להציג אותם בצורה מעניינת.
לדעתי זה נכון מאוד שהיחצנות קובעת המון, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה גם תלוי במידה רבה בקהל היעד שאליו מגישים את החומר.
עובדה שקיימים ערוצי מדע כמו נשיונל גאוגרפיק, ערוץ ההיסטוריה, ערוץ 8 וכו’ שיודעים איך להגיש את התוצר בצורה מרתקת, אבל עדיין רוב הציבור – איך לומר – מעדיף את “המירוץ למיליון”…
נכון. אילת ברעם צברי היא מדהימה ומעוררת השראה.
אין על אילת ברעם צברי. אשה חוקרת ויוזמת גדולה מהחיים והטכניון צריך לראות את עצמו ברמזל על שהיא נמנית על שורותיו. המשיכי בפעולתך המבורכת אילת.