כיצד גרם נידהאם לעצירת המדע במשך מאה שנה ובין היתר למותם של חולים רבים שהמנתחים לא חיטאו את ידיהם ואת כלי הניתוח שלהם בגלל התיאוריה שלו ועל לזארו ספאלנזני : האיש שידע לצפות במיקרוסקופ
לחלקו הראשון של המאמר ההיווצרות הספונטנית במאה ה-18
לכתבה קודמת באותו נושא: מקור החיים, ההיווצרות הספונטנית וסכנת האינטואיציה
נידהם : מדען, כומר, עקשן
נידהם נולד ב- 1713, והוסמך ככומר קתולי ב- 1738, אך אהבתו האמיתית היתה למדעי הטבע. הוא התמחה בשימוש במיקרוסקופים שונים, והיה הכומר הקתולי-רומאי הראשון שהתקבל כחבר בחברה המלכותית של לונדון. בופון פגש את נידהם בזמן שהותו בפריס בשנות הארבעים, והשניים הפכו מיד לחברים טובים. מתוך שיתוף הפעולה ביניהם הגיחה אותה תיאוריה של 'מולקולות אורגניות' ו- 'כח צמחי'.
על מה הסתמכה התיאוריה?
למעשה, התיאוריה הסתמכה בעיקר על רעיונותיו של בופון ועל דמיונו השופע של נידהם. לבופון היתה היכולת יוצאת הדופן לקחת פריטי מידע רבים ולהפוך אותם לתיאוריה מגובשת. לנידהם היתה יכולת אחרת, נפוצה הרבה יותר. הוא יכול היה לקחת נתון אחד, ולקפוץ ממנו לתיאוריות מרחיקות לכת. דוגמא לכך ניתן לראות בתיאור של אחד הניסויים הראשונים שנועדו לתמוך בתיאוריה של נידהם ובופון. נידהם טבל זרעים וגרגרים במים, ולאחר שבועיים של המתנה נטל טיפה אחת מהתמיסה וצפה בה תחת עדשת המיקרוסקופ. אנו יכולים לקרוא בדיווחיו אודות, “עננים של אטומים נעים, קטנים כל-כך ופעילים כל-כך… אני משוכנע שהצלחנו לראות אותם במיקרוסקופ רק בשל כמותם העצומה.” הוא ממשיך ומספר כי תנועתם של אותם גופים מיקרוסקופיים לא היתה ספונטנית או כתוצאה מתנועת הנוזל, אלא “מתוך מאמץ של משהו השופע בתוך החלקיק עצמו.” אלו היו המולקולות האורגניות של בופון ונידהם [C], ועל-אף תיאורו הנלהב של נידהם, אנו יכולים להבין בנקל שהיו אלה לא יותר ממיקרו-אורגניזמים קטנים יותר מהרגיל. אלא שיחודו של נידהם היה שמהרגע שהגה תיאוריה, לא היה מוכן לנטוש אותה ויהי מה.
כדי להוכיח כי אנימולקולים יכולים להיווצר מחומר דומם, מילא נידהם בקבוקים שונים ברוטב-בשר חם ומשובח. הוא אטם את הבקבוקים בפקק שעם, והניח אותם למספר דקות על גבי אפר לוהט על מנת להרוג את כל האנימולקולים בתמיסה. לאחר שהתקררו הבקבוקים, השאיר אותם נידהם אטומים למשך מספר ימים, ואז שאב טיפה אחת מן הנוזל העכור שבתוכם, והתבונן בו תחת עדשת המיקרוסקופ. הוא מתאר את הריגוש שאחז בו כאשר גילה כי אותה טיפה,
“…מלאת חיים, [ובתוכה] חיות מיקרוסקופיות במימדים רבים, מהגדולות ביותר שראיתי ועד הקטנות ביותר. אפילו בטיפה הראשונה בה הסתכלתי, ראיתי קהל עצום של יצורים שלמים, והם מלאי חיים וספונטניים בכל תנועותיהם…”
לטענת נידהם, אותם אנימולקולים לא היו יכולים להיווצר מאורגניזמים שכבר היו קיימים בתמיסה, או מהביצים שהותירו בה. החום הגבוה היה צריך להרוג אותם. נידהם חזר על ניסוייו עשרות פעמים, וכולם הניבו תוצאות דומות. בסופו של דבר הוא קבע כי בין שהוא אוטם או מחמם את בקבוקיו ובין אם לאו, עדיין גדלים אנימולקולים בתוך הבקבוקים. לכן הפסיק להשתמש באמצעים אלו שהיו יכולים להגן על ניסוייו הבאים מזיהומים מן האוויר.
כתוצר לוואי של אותה מסקנה רעועה, החליט נידהם גם כי מים רותחים אינם יכולים לקטול מיקרו-אורגניזמים, או לחטא כלי ניתוח. אותה מסקנה קלוקלת השליכה על הרפואה במאה השנים הבאות. רופאים ומנתחים סירבו לשטוף את ידיהם או את כלי הניתוח שלהם. רופאים רבים היו מנתחים חולים בידיים חשופות, ודקות ספורות לאחר מכן עברו לנתח את החולה הבא. בתנאים אלו, אין פלא שמרבית החולים מתו מזיהומים שלאחר הניתוח, ולא מהמחלה או מהפציעה עצמה. מסופר על רופא אנגלי במאה ה- 19, שמתוך אלף ניתוחים שביצע, רק שלושה מהמנותחים שרדו. כל התופעות האלו מקורן בין היתר בנידהם ובתיאוריה שפיתח על כרעי תרנגולת.
כאשר פיתח נידהם את התיאוריה שלו, הוא לא היה מוכר עדיין בקהילה המדעית. אילמלא בופון, קרוב לוודאי שניסוייו היו נמוגים אל תוך העלטה, כניסוייו של ג'ובלוט שלא תורגמו בזמנם לשפות אחרות. למזלו של נידהם, בופון היה שותפו בחלק מאותם ניסויים, ושמח לראות כי תוצאותיהם מאשרות את התיאוריה שלו – גם אם תחת פרשנותו היחודית של נידהם.
התיאוריה שגיבשו השניים ביחד – אודות מולקולות אורגניות, הכוח הצמחי המניע אותן והתבניות בהן הן מתחברות – פורסמה בכרכים הראשונים של ה- 'הסטוריה של הטבע' של בופון, שהודפסו ב- 1750. אותם כרכים נמכרו בצרפת כבגטים חמים ותורגמו לשפות רבות.
המדע מגיע לעם
תוך זמן קצר, כל ילד בשוק וכל אציל אירופאי ידעו כי האנימולקולים יכולים להיווצר מעצמם מתוך חומר מת. תיאוריו הצבעוניים והמפורטים של בופון לכדו את דמיונם של כל אנשי אירופה. בהינף העט, הוא איפשר להם לצלול אל מעמקי הטיפה הנמצאת תחת עדשת המיקרוסקופ, ולשחות צד בצד עם האנימולקולים הזרים והמוזרים. הדיו היה חרבו של בופון, וסיגנון כתיבתו הקולח והנלהב היה הדרך בה נשא אותה. ואכן, עד היום קשה שלא להתרגש כאשר אנו קוראים את תיאורו הפואטי של בופון על האנימולקולים הקטנים ודרך יצירתם.
“גם לאחר המוות משתמר קמצוץ של חיים בחומר ממנו מורכבים היצורים החיים. החיים נמצאים, בסופו של דבר, במולקולות של הגוף. מולקולות אלו מסודרות כאילו בתבנית, וקיימות תבניות רבות ושונות, כמספר היצורים השונים. ברגע שהמוות קוטע את משחק ההתארגנות – כלומר מבטל את כוחה המאחד של התבנית – מתחיל הגוף להתפרק. אך המולקולות האורגניות שלו שורדות כולן, וכאשר הן מוצאות את עצמן חופשיות בין שיירי הריקבון של הגוף, הן עוברות לתוך גופים חדשים ברגע שהן נתפסות בכוחה של תבנית אחרת כלשהי… אבל בזמן שבין המעבר, כאשר כוחה של התבנית עדיין אינו פעיל, מספר עצום של היווצרויות ספונטניות עשוי להתרחש. ברווח הזמנים שבו המולקולות האורגניות יכולות להסתובב בחופשיות בחומר של הגופות המתים והנרקבים… אותן מולקולות אורגניות, הפעילות תמיד, משעבדות מחדש את החומר המתפרק, מקרבות לעצמן חלקיקים גדולים יותר, מאחדות אותם ויוצרות קהל עצום של גופים קטנים ומאורגנים. חלק מאותם הגופים, כמו השילשולים והפטריות, דומים לחיות גדולות יותר או לצמחים. גופים אחרים, שמספרים כמעט אינסופי, נראים רק תחת עדשת המיקרוסקופ. כל אותם גופים מתהווים רק בהיווצרות ספונטנית, והם ממלאים את החלל שהטבע הותיר בין המולקולות האורגניות הפשוטות מצד אחד, לבין החיות והצמחים מהצד השני. רצף זה, שרשרת זו המתארת את הפיכתה של החיה המאורגנת ברמה הגבוהה ביותר עד למולקולה האורגנית הפשוטה ביותר, מאפשר את כל הדקויות שניתן לדמיין, מכל כיוון אפשרי שנביט עליהן…” [D]
על בסיס הפופולריזציה העצומה וההערצה הכלל-אירופאית לבופון, נישא גם נידהם למרומי הקריירה שלו. הוא נבחר כחבר בחברה המלכותית של לונדון והמשיך לערוך ניסויים שונים ומשונים. כל אחד מהניסויים האלו, לפי פירושו הסלקטיבי של נידהם, תמך ואף אישש מחדש את התיאוריה שלו.
אף שהציבור הרחב השתכנע בנכונות ההיווצרות הספונטנית של מיקרו-אורגניזמים, מדענים רבים עדיין היו סקפטיים לגבי ההיווצרות הספונטנית. ניסוייו של נידהם שוחזרו, אך תוצאות שונות התקבלו עבור נסיונאים שונים. רק לאחר חמש-עשרה שנה הגיע אדם שהצליח להפריך את ניסוייו של נידהם. איש זה היה לזארו ספלאנזני, עליו אמר וולטייר כי הוא הינו “הצופה והבוחן הטוב ביותר באירופה.” [E]
לזארו ספאלנזני : האיש שידע לצפות במיקרוסקופ
ספלאנזני נולד ב- 1729 בכפר הקטן ספלאנזנו, שעל שמו נקרא. אביו היה עורך-דין ידוע, ובדומה לאביו של בופון, אף הוא דחף את ספלאנזני ללמוד משפטים. ספלאנזני לא הכזיב, והלך בדרכו של בופון. למרבה בושתו של האב, הוא היה תלמיד עצל, ובילה את רוב זמנו בצפיה בחיות קטנות ובנסיון ללמוד את מנהגיהן. על אף ציוניו הנמוכים של לזארו, אביו ניצל את הקשרים שהיו לו עם בישופ המחוז, והצליח לשלוח את בנו הביש-גדא ללימודי משפטים באוניברסיטת בולוניה.
באוניברסיטת בולוניה פגש ספלאנזני לראשונה אדם שהיה יכול להעריך. היתה זו בת-דודתו, לאורה באסי, שבגיל 21 התקבלה למשרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת בולוניה, ידעה לדבר ארבע שפות ברהיטות ולאורך הקריירה המדעית הענפה שלה הצליחה גם ללדת ולגדל שמונה ילדים. כל זאת בתקופה בה תפקידן המוצהר של הנשים היה להיות עקרות בית. באסי משמשת עד היום סמל לנשים במדע, וכפטרונית השומרת על אוניברסיטת בולוניה.
באסי זיהתה את הפוטנציאל הטמון בספלאנזני הצעיר והכירה לו את מדעי הטבע. תחת כנפיה החל ספלאנזני להימשך לחקר הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, והתוודע לחוקרים ומלומדים רבים. למרות ההבטחה הרבה שהראה, סירב אביו לאפשר לו לעזוב את לימודי המשפט. על אף ששנים לאחר מכן אירופה כולה תכיר את מזגו החם של ספלאנזני, הוא עדיין היה בן מסור וכיבד את רצון אביו. הוא המשיך ללמוד למשרת עורך-דין, אך לא חדל מנסיונותיו לשכנע את אביו שיניח לו לעבור למדעי הטבע. בסופו של דבר, הכריז האב המיואש כי “אם תמצא ולו אדם מכובד אחד שיוכל לאמר לי כי עדיף לך ללמוד מדעי הטבע ולא משפטים, אניח לך!”
למחרת היום התייצב חברו של האב, אנטוניו ווליסניירי, שאיתו היה גם ספלאנזני מיודד, בבית משפחת ספלאנזני וסיפר לאב הבית כי מוטב לו שיניח לספלאנזני הצעיר ללמוד ככל הבא על רוחו. האב נכנע, וספלאנזני עבר את המכשול הראשון בדרכו להפוך להיות אחד החוקרים והנסיונאים המוכשרים ביותר באירופה.
בגיל 28 קיבל ספלאנזני משרת פרופסור לפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה של רג'יו אמיליה. הוא נשאר שם למשך עשר שנים, ואז עבר לאוניברסיטת מודנה כפרופסור לפיזיקה. בשנים אלו הוא גם עבר את מבחני הכמורה שלו והפך להיות כומר מוסמך. באותן השנים התואר 'כומר' היה דומה לתואר בעריכת דין או במדעי הטבע, ונראה שספלאנזני השיג את התואר רק כדי להתמחות במקצוע נוסף. הוא התפרנס מלימודיו באוניברסיטה, והקדיש את יתרת זמנו למחקר.
בזמן זה התוודע ספלאנזני לכרכים ב- 'היסטוריה של הטבע' שתיארו את התיאוריה של בופון ואת ניסוייו של נידהם. בניגוד למדענים רבים בתקופתו, הוא החליט לערוך בעצמו ניסויים בנושא לפני שיקבע עמדה. כתוצאה מניסויים אלו יצא ב- 1765 חיבורו המדעי הראשון תחת השם 'חיבור על תצפיות מיקרוסקופיות הנוגעות למערכת ההיווצרות של האדונים נידהם ובופון'.
מכת מחץ לנידהם
ספאלנזני זיהה כי הבעיה העיקרית בניסוייו של נידהם היא דרך עריכתם, וניסה לבחון בעצמו כל נקודה אפשרית בניסויים. חלק נכבד מגאונותו היה טמון ביכולתו לפרק בעיה מורכבת למספר בעיות פשוטות יותר. הניסויים שערך כדי להפריך את טענותיו של נידהם היו פשוטים מאד, אך כל אחד מהם תרם את חלקו במתן התשובה הסופית.
כזכור, נידהם הניח את הבקבוקים עם התמיסה על גבי רמץ לוהט למספר דקות. ספלאנזני סבר כי בדרך זו, רק תחתית הבקבוק נחשפה למרבית החום, וצוואר הבקבוק כמעט ולא התחמם. כדי לוודא שהבקבוק כולו נחשף לאותה טמפרטורה, השתמש ספלאנזני בקדירה מלאה במים רותחים, בתוכה טבל את הבקבוק עם מי-החציר. בדרך זו יכול היה לדעת שגם המיקרו-אורגניזמים הנמצאים על צוואר הבקבוק נחשפים לאותו חום אליו נחשפים המיקרו-אורגניזמים בתחתית הבקבוק.
ספלאנזני הבין גם כי כאשר אטם נידהם את הבקבוקים בפקקים, יכולים היו אנימולקולים מן האוויר לחדור לבקבוק בזמן אטימתו. לפיכך הוא נמנע מלאטום את בקבוקיו בפקקים. במקום זאת הוא הלהיט את צוואר הבקבוק עד שהזכוכית התרככה. אז השתמש ספלאנזני במצבטיים כדי לקרב את שני צדדי הצוואר זה לזה ולהלחים את הצוואר הצר עד לאטימה מוחלטת. בדרך זו הצליח ספלאנזני לאטום את בקבוקיו ללא מגע יד אדם, שעלול היה לזהם אותם.
כשהשתמש ספלאנזני בשיטות אלו להרתחת הבקבוקים, הוא הראה כי התמיסות בתוך הבקבוקים נותרו נקיות לחלוטין, ולא היה ניתן להבחין בגדילה של אנימולקולים בתוכן.
כדי להבין טוב יותר את מקור טעותו של נידהם, ערך ספלאנזני ניסוי נוסף. הוא חשד כי חלק מהאנימולקולים רגישים יותר לחימום מאחרים. כדי לאמת את החשד הוא חימם סדרה של בקבוקים במשך פרקי זמן הולכים וגדלים. כשהסתכל בתמיסות בתוך הבקבוקים לאחר הניסוי, הבחין ספלאנזני כי בכל בקבוק קיימים זנים שונים של אנימולקולים, שהם הצאצאים של אותם האנימולקולים שהיו מסוגלים לשרוד את החימום. רק בבקבוקים שחוממו במשך יותר משעה לא מצא ספלאנזני אפילו אנימולקולי אחד.
לאחר שהוציא ספלאנזני את החיבור לאור, הוא עבר לחקור בכיוונים אחרים, והוציא בשנים הבאות מאמרים חשובים בתחומים שונים. ב- 1768 פירסם מספר מחקרים על פעולת הלב כמשאבה המזרימה דם דרך הורידים והעורקים, שלוו בתצפיות חשובות על כלי-דם ביצורים שונים. באותם מחקרים הוא גם גילה לראשונה את הקאפילרות – כלי הדם הקטנים ביותר שדרכם מחלחל החמצן לכל הגוף. בשנים הבאות הוא חקר את יכולת ההתחדשות של בעלי-חיים רבים, כולל חלזונות ודו-חיים, והגיע למסקנות חשובות שבזכותן הוא נחשב כיום לאחד מהאבות המייסדים של מדע הביולוגיה ההשוואתית. בזכות כושרו הגופני וסקרנותו הבלתי-נלאית הצליח ספלאנזני גם לארגן ולהוביל משלחות לטיפוס על הרים, והשתמש בידע שרכש בהרים כדי לחבר מאמר על מקורותיהם של מעיינות.
בזמן שספלאנזני עסק באותם מחקרים, תורגם חיבורו לאנגלית בידי לא-אחר מנידהם עצמו. נידהם ניצל את ההזדמנות לתרגם את החיבור הקצר יחסית לאנגלית, והוסיף לו הערות מפורטות ותיאורים חדשים על ניסוייו שלו. הספר הסופי שיצא לאור באנגלית כלל את 200 העמודים המקוריים של ספלאנזני, ועוד כמעט 300 עמודים המתארים את התיאוריה של נידהם ואת התנגדותו למסקנותיו וטיעוניו של ספלאנזני. אם נסכם את כל אותן טרוניות ומענות במשפט אחד, הרי שנידהם טען כי ספלאנזני הרס את 'הכוח הצמחי' הקיים במולקולות האורגניות שבאוויר ובמים. החימום הממושך והמדוקדק שערך ספלאנזני לבקבוקיו גרם לכוח הצמחי לנבול ולכמוש, עד שלא יכול היה לגרום למולקולות האורגניות להתחבר זו לזו וליצור אנימולקולים.
כשהגיעה תשובתו של נידהם לספלאנזני, הדגים האיטלקי חם המזג בדרך פשוטה כי הכוח הצמחי עדיין קיים בתוך המים שבבקבוקים. לנוכח עיניהם המזועזעות של תלמידיו, הוא שבר את צוואריהם של הבקבוקים והניח לאוויר החדר לחדור לתוכם. ימים ספורים לאחר מכן, המים כבר היו מלאים באנימולקולים קטנים ונמרצים. מסקנתו של ספלאנזני היתה כי האנימולקולים קיימים באוויר, ודרכו הם מסוגלים להגיע לתוך לכל כלי שלא נאטם כראוי. הוא ראה את פרשיית ההיווצרות הספונטנית כסגורה וחזר לעסוק בנושאים אחרים במחקריו.
נידהם עצמו סירב להיפרד מן התיאוריה שלו. הוא טען כי כאשר ספלאנזני הלהיט את הבקבוקים, הוא גרם לדילול האוויר שבתוכם. מבלי האוויר, לא יכלו המיקרו-אורגניזמים להיווצר בתוך התמיסה. כדי למנוע את דילול האוויר, הציע נידהם לערוך את הניסוי כאשר הבקבוקים פתוחים לאוויר החדר. ספלאנזני התנגד בתוקף והסביר לנידהם כי פתיחת הבקבוקים תביא לחשיפת התמיסה לאוויר החדר, דרכו יחדרו האנימולקולים לתוך התמיסה. נידהם לא התרצה, והשניים החליפו ביניהם מכתבים רבים, שתכנם הלך והתלהט לאורך השנים. השניים מעולם לא הצליחו להסכים ביניהם, וב- 1780 הרים ספלאנזני ידיים וחדל להחליף מכתבים עם “חוקר הטבע האנגלי, ש- 'הכח הצמחי' עליו הוא מדבר אינו אלא משאלת לב פרועה”. [F]
סופה של המאה ה- 18
כיצד נגמר הסיפור עבור שלושת גיבורינו?
על אף שהתיאוריות של נידהם מעולם לא הוכחו, הוא עדיין נהנה מ- 'תהילת נעוריו', כאשר העולם כולו היה מודע לו ולניסוייו. על גב אותה תהילה, נידהם התקבל למשרת מנהל האקדמיה הקיסרית בבריסל, והחזיק בה עד למותו בשנת 1781, כשהוא בן 68. שנתיים לפני מותו שלח מכתב לחברו, חוקר הטבע צ'רלס בונט. במכתב זה, שכמוהו כוידוי, תיאר נידהם את הקריירה המדעית שלו וניסה להסביר את אשר ניסה להשיג. כאשר קוראים אנו חלקים מהמכתב, קל יותר להבין את המקור לתיאוריותיו הפרועות של נידהם ואת חוסר נכונותו לסגת מהן.
“התרצה שאספר לך סוד אודותי, שטרם סיפרתי לאדם אחר? כבר בצעירותי למדתי שרק מדע המוסר הוא השימושי באמת מבין כל המדעים. כאשר הגעתי לפריז בפעם הראשונה בשנת 1746, הבחנתי כי הפילוסופיה החדשה של מדינה זו היתה דומה יותר מדי לאופיה קל-הדעת של האומה…” נידהם חש כי הפרכת ההיווצרות הספונטנית תוביל לאובדן הדת, ולפיכך גם לאובדן המוסר של צרפת כולה. הוא מצא את עצמו מחוייב להציע תיאוריה אשר תוכל להעמיד דברים על תיקונם. “היתה זו הדרך היחידה למצוא תחליף מוצק למערכת… שנישאה ברישעות על-ידי פילוסופים כוזבים.” נידהם מסכם כי, “עתה, חברי היקר, אתה רואה את מטרתי המלאה ואת אחדות תוכניתי בכל מעשיי.” [G]
בופון המשיך לכתוב את 'ההסטוריה של הטבע' שלו, על אף שבריאותו החלה להתערער כתוצאה מהתקפים חוזרים ונשנים של אבני כיליה. הוא הצליח לשמור על אורח חיים פעיל והמשיך לעבוד על מפעל חייו עד ליומו האחרון. בופון הספיק להוציא 36 כרכים של 'ההיסטוריה של הטבע' לפני מותו ב- 1788, כשהוא בן 81. בניתוח לאחר המוות התגלו בכליותיו למעלה מ- 70 אבני כיליה, שכל אחת מהן בפני עצמה היתה מספיקה להשבית אדם פחות נחוש מהרוזן דה-בופון.
לאחר מותו התפרסמו שמונה כרכים נוספים של האנציקלופדיה, שהתמקדו בדגים, ביונקים הימיים ובזוחלים. האנציקלופדיה נחשבת כיום לאחד הספרים הנקראים ביותר בתקופת ההשכלה הצרפתית.
לבופון היה רק בן אחד מאשתו שימשיך את דרכו. הוא ניסה לדחוף את הבן לחקר מדעי הטבע, אך גילה לצערו שקיים הבדל גדול בין מחשבה מהירה לבין נכונות לעבודה קשה. הבן העדיף לבזבז את זמנו וכספו על יין טוב ונשים רעות, ולהיפך. לאחר מות אביו הוציא את הון המשפחה לצרכיו הפרטיים המרובים והמגונים. אורח חייו הפרוע הוביל אותו לתרבות רעה, ושש שנים לאחר מות אביו, עלה בופון הצעיר לגיליוטינה. באותם רגעים שלפני המוות, עשה בופון למשפחתו כבוד אחרון והכריז,
“דעו לכם, אזרחים, כי בופון עומד לפניכם!”
באשר לספלאנזני עצמו, הרצאותיו הרהוטות והבהירות ומחקריו החשובים הפכו אותו לדמות ידועה באיטליה ובאירופה. הוא דחה מספר הצעות למשרות באוניברסיטאות נחשבות, מכיוון שרצה לגור קרוב למשפחתו, אך ב- 1770 קיבל בקשה רשמית מהקיסרית ההונגרית מריה תרזה לעבור לאוניברסיטת פביה. לבקשה זו לא היה יכול לסרב, ובשלושים השנה הבאות בפביה ערך את ניסוייו החשובים ביותר. הוא חקר את זרימת הדם בריאות, ערך 264 מחקרים על מערכת העיכול ועלה על תרומתו של הזרע הזכרי לתהליך הרביה. סקרנותו הובילה אותו לארצות רחוקות, והוא טייל לאורך כל יבשת אירופה ואיזור הים התיכון. עוד בגיל 60, ניתן למצוא בכתביו דיווחים על טיפוסים לפסגות הרי געש פעילים, וכיצד ערך בהם פיצוצים מבוקרים כדי לחשוף את סודותיהם.
מרצו לא נטש אותו מעולם, ולקראת סוף חייו החל לחקור את איברי השמיעה בעטלפים ואת יכולתו של הצלופח החשמלי ליצור מטען במים. בסדרת הניסויים האחרונה שערך, שפורסמה לאחר מותו, הראה כי חמצן הופך לפחמן דו-חמצני ברקמות הגוף, ולא בריאות. הוא מת בפביה, ב- 1799, כפי הנראה מסרטן הערמונית, והוא בן 70.
לאחר מותו של ספלאנזני, עולם המדע נשאר חלוק בדעתו לגבי ההיווצרות הספונטנית. אף שניסוייו של נידהם נותצו, ספלאנזני לא הצליח להוכיח חד-משמעית כי לא 'השחית' את האוויר שבתוך הבקבוקים שלו. אף על פי כן, הוא הצליח לתקוע טריז בגלגלים של נידהם ובופון, ולעצור את התפשטות התיאוריה שלהם.
ההיווצרות הספונטנית נותרה נושא לדיונים ולמחלוקות. רק לקראת סוף המאה ה- 19 הצליח לואיס פסטר הגדול להפריך את אותה דוגמה שעמדה במקומה במשך יותר מאלפיים שנה, ועל כך נדבר באחד המאמרים הבאים בסדרה.
סוף המאה ה- 18 : ההצלחה הראשונה במאבק כנגד המחלות
המאבק על מיגור דוגמת ההיווצרות הספונטנית היה אחד מהמאבקים החשובים במדע במאה ה- 18. שאפתנותו של בופון ורשלנותו במזיד של נידהם סללו את הדרך למאה ה- 19 בה האנושות עדיין אינה מסוגלת להיאבק ביעילות כנגד חיידקים ווירוסים, או אפילו לראות את הצורך באותו מאבק. אף על פי כן, לקראת סוף המאה ניתן האות לתחילת המאבק במחלה הקטלנית ביותר שידעה האנושות עד אותה תקופה. במאבק זה פתח אדוארד ג'נר ב- 1796, כאשר ניסה את החיסון הראשון בעולם לאבעבועות השחורות – מחלה שקטלה מאות מליוני בני-אדם ברחבי העולם. אדוארד ג'נר לא היה מודע לקשר בין האנימולקולים למחלות, אך החיסון שפיתח היה יריית הפתיחה במירוץ שבין יוצרי-המחלות הקטנים, לבין מדע הרפואה שגמר אומר למגר אותם מן העולם.
המאמר הבא בסדרה יעסוק במחלת האבעבועות השחורות, שהיא המחלה הקטלנית ביותר הידועה לאדם, והיחידה שמוגרה לחלוטין מעל פני האדמה.
A : Zocchi, F. (1988) Accuracy of Buffon's 200-year-old experimental data. Nature, 336:318.
B: “Buffon, Georges Louis Leclerc, comte de,” Encyclopedia of Life Sciences, Biographies Plus Illustrated (H.W. Wilson Company, 2001)[1] [Accessed December 26, 2005].
C: Needham, “Some late Observations,” pp. 636, 635, 636-637.
D : Buffon, Histoire naturelle de l'homme, Vol. IV (1777), Appendix, p. 339.
E : Lazzaro Spallanzani: At the Roots of Modern Biology
ERNESTO CAPANNA*
F : Lazzaro Spallanzani: a blow against spontaneous generation
ANNALISA ARIATTI, PAOLO MANDRIOLI
G : Needham to Bonnet, 28 Oct. (Sept.) 1779, MS Bonnet, 35:100r- 102r.
