גהינום עלי אדמות – ספיישל Google Earth

ישנם איזורים בכדור הארץ בהם שוררת אש תמיד ואיזורים אחרים שנחרבו בגלל האדם לפרק זה מצורפות סימניות ותמונות ב-Google Earth

(ניתן לקרוא לפרק זה תוך שיטוט ב- Google Earth, התוכנה החינמית מבית גוגל. קישור להורדת קובץ הסימונים והתמונות של הפרק)

סנטרליה: גהנום עלי אדמות

עד שנת 1962, העיירה סנטרליה שבפנסילווניה, מזרח ארצות הברית, הייתה עיירת כורים קטנה ושגרתית. סנטרליה הוקמה באמצע המאה ה-19 על ידי חברה לכריית פחם באזור עשיר מאוד במרבצי פחם גדולים.

בחודש מאי של 1962, כמו בכל שנה, החליטה המועצה המקומית לשרוף באופן יזום את המזבלה של העיירה כדי לפנות מקום לזבל חדש. חמישה מתנדבים גוייסו לצורך העניין. הם ניגשו אל המזבלה שהייתה ממוקמת בדרומה של העיירה- מיקומה מסומן על המסך- לא רחוק מבית קברות קטן, והציתו את האשפה. המזבלה החלה לבעור. המתנדבים חזרו הביתה.

אבל שלא כמו בכל שנה, האש שבמזבלה הקטנה שליד בית הקברות סירבה לדעוך. מספר ימים חלפו, והלהבות בערימת הזבל המשיכו לבעור. המתנדבים חזרו אל המקום,התיזו מים על האש ושבו לבתיהם בחושבם שכיבו את השריפה. הם טעו, האש המשיכה לבעור מתחת לערימות האשפה והעשן המשיך להיתמר.

זה כבר היה מדאיג. הרשות המקומית עשתה עוד מספר ניסיונות לא מוצלחים לכבות את השריפה, אבל לכולם כבר היה ברור שזו לא עוד דליקה רגילה. כמה גיאולוגים ומומחים לכיבוי אש הגיעו לעיירה הקטנה, בחנו את העניין והגיעו למסקנה שממנה חששו כולם. המתנדבים לא ידעו שערימת האשפה שהם מציתים יושבת על מצבור עשיר של פחם טבעי, קרוב מאוד לפני השטח. כעת, הפחם שמתחת לסנטרליה החל לבעור.

בחלוף החודשים החלו התושבים לחוש בשינוי סביבם. האדמה תחת רגליהם הייתה חמימה. בתחילה התופעות היו מעניינות, נחמדות אפילו. שלג שירד לא נערם על הכבישים ולא היה צריך להביא מפלסות. בגנים המחוממים גידלו הגננים ירקות של קיץ בשיא החורף. אבל אז החלו תושבים מתעלפים בבתיהם ללא התראה, וכמה אנשים החלו מתלוננים על כאבי ראש, בחילות וסחרחורות. מכשירי מדידה שהותקנו בבתים הראו רמות גבוהות של פחמן חד חמצני, גז שקוף וחסר ריח שהצטבר במקלטים ובחדרים סגורים. הפחמן החד חמצני הוא תוצר של בעירה בלתי מושלמת- שריפה בנוכחות כמות בלתי מספקת של חמצן, כפי שמתרחש מתחת לאדמה.

ההשפעות של הרעלת פחמן חד חמצני באות לידי ביטוי באותן מקומות בהן החמצן נידרש ביותר: במערכת העצבים המרכזית, ובלב. הוא גורם לתופעות נוירולוגיות חמורות- מכאבי ראש ועייפות ועד הזיות וכמובן מוות בריכוזים גבוהים. מעניין לציין שיש מחקרים שקישרו בין הרעלת פחמן חד חמצני לתופעת 'הבתים רדופי השדים' שאנחנו שומעים עליהם מדי פעם. בבית ישן, התנורים לא פועלים היטב ועלולים לפלוט פחמן חד חמצני בריכוז גבוה, דבר שעשוי להביא להזיות, שמיעת קולות משונים, לראות שדים ורוחות וכדומה.

בכל אופן, הפחמן החד חמצני שנפלט מבטן האדמה היה סיבה טובה מספיק כדי לנסות ולהילחם בשריפה התת-קרקעית. מהנדסים וגיאולוגים הפעילו ציוד מכני כבד וחפרו שוחות עמוקות מסביב לעיירה כדי לנסות ולהכיל את השריפה, למנוע ממנה להתפשט. אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי- השריפה התת קרקעית כבר התפשטה אל מעבר לשוחות.

בחלוף הזמן הבינו התושבים שאת השריפה הזו אי אפשר לכבות, ועדיף לתת לה לדעוך מעצמה. שנות השישים חלפו, ושנות השבעים בעיקבותיהן. האדמה החמימה והעשן שבקע מדי פעם מחורים באדמה הפכו להיות חלק מהנוף המקומי.

אבל בשנת 1979 החליט בעל תחנת הדלק המקומית לבדוק את גובה הנפט בתוך המיכל התת קרקעי שלו. הוא הוציא את מקל המדידה, והמקל היה רותח. הטמפרטורה במיכל הגיעה לכשמונים מעלות צלסיוס. רשויות מדינת פנסילווניה התחילו לתפוס שככה אי אפשר להמשיך, שהסכנה לחיי התושבים מתחילה להיות מוחשית.

שנתיים מאוחר יותר יצא טוד דומבוסקי, ילד בן 12, לטיול בחורשה לא רחוק מביתו. לפתע האדמה מתחת לרגליו נפערה, וחור לוהט בקוטר של כשני מטרים ובעומק של כעשרים מטרים איים לבלוע אותו. טוד הצליח להאחז בשורשי עץ ולזעוק לעזרה, וניצל ברגע האחרון כשבן דודו משך אותו מהתופת הלוהטת- כארבע מאות מעלות צלסיוס. לו היה נופל עוד מטר או שניים היה נישרף למוות בודאות. הבולען הלוהט הזה הוא עוד תופעה מוכרת בשריפות פחם: הפחם הבוער מתחת לקרקע הופך עם הזמן לאפר דק, ובשלב מסוים מפסיק לתמוך במשקל הסלעים שמעליו. התוצאה היא התמוטטות פתאומית, דומה לזו שאנחנו מכירים מבולעני ים המלח אצלנו.

האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. המימשל המקומי החליט לפנות את סנטרליה, ומהר. המדינה קנתה בכסף את בתיהם של מי שהיו מוכנים לעזוב את העיירה- וכאלף איש עזבו אותה בין לילה. עוד כמה מאות תושבים לא הסכימו למכור את בתיהם, ובשנת 1992 החליטה מדינת פנסילווניה שהיא מחרימה את כל הרכוש בעיירה. כל הבתים הריקים נהרסו וגולחו ממקומם. הכבישים המובילים לעיירה נחסמו בערימות עפר, ורשות הדואר אפילו ביטלה את קוד המיקוד של העיירה. לתושבים, שהפכו להיות פולשים בלתי חוקיים לרכוש המדינה בבתיהם שלהם – כבר לא הייתה ברירה. פרט לשניים עשר תושבים קשוחים ועיקשים, לא נותר בסנטרליה איש. עיירת רפאים לכל דבר.

היום, בשנת 2008, האדמה מתחת לעיירה סנטרליה ממשיכה לבעור. האש ממשיכה להתפשט מתחת לכבישים ולשדות ואין אף מומחה שיכול להעריך מתי תגווע. התחזיות עגומות כולן. באוסטרליה ישנו הר שמרבצי הפחם תחתיו בוערים מזה ששת אלפים שנה. כדי להציל את סנטרליה יש לחפור שוחות בעומק של ארבעים מטרים ויותר לאורך מאות קילומטרים- ההערכות מדברות על הוצאה של למעלה מחצי מיליארד דולר, הרבה יותר משוויה של העיירה הקטנה.

לכן איש אינו נוקף אצבע עבור סנטרליה.האדמה חרוכה ושבורה במאות מקומות, הכבישים מתפוררים. העצים לבנים, גוססים ונטולי עלים. לאוויר יש טעם לוואי חזק של גופרית. אכן, גהנום עלי אדמות.

טרינטי, מחריב העולמות

'פרוייקט מנהטן', הפרוייקט של תכנון ובניית הפצצה האטומית הראשונה, היה אחד מהמבצעים המדעיים וההנדסיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. שיאו של המבצע האמריקאי העצום הזה, שעשרות אלפי אנשים היו מעורבים בו בחשאיות גמורה, התרחש בשישה עשר ביולי, 1945 באיזור נידח, שומם וצחיח בדרום מערב ארצות הברית, במדינת ניו מקסיקו. ליחצו על תיקיית 'טריניטי' כדי לרחף אל פיסת המדבר הזו.

ב-1945 כבר היו בידי האמריקנים שתי פצצות אטומיות מוכנות לשימוש. הראשונה הייתה פצצה פשוטה למדי, על בסיס אוראניום-235, ושמה 'ילד קטן' (Little boy). השניה הייתה מסובכת הרבה יותר, מושתת על פלוטוניום ונקראה 'איש השמן' (Fat Man).

המדענים והמהנדסים שעבדו בפרוייקט מנהטן היו מהטובים והמבריקים שממשלת ארצות הברית יכלה לגייס לעניין. רוברט אופנהיימר, אנריקו פרמי, ריצ'ארד פיינמן, אדוארד טלר ואחרים השקיעו את כל מרצם ויכולותיהם לעניין- הם היו בטוחים למדי שפצצת האוראניום הפשוטה תפעל כמתוכנן. אבל הם לא יכלו להבטיח לצבא בוודאות שפצצת הפלוטוניום המסובכת תעשה את העבודה. הבעיה הייתה שלאוראניום-235 יש חיסרון משמעותי: היה קשה מאוד לייצר אותו בטכנולוגיה שהייתה זמינה באותו הזמן. המשמעות הייתה שלאמריקאים היה מספיק אוראניום לפצצה אחת בלבד ולכן הצבא רצה להיות בטוח, בכל מאת האחוזים, שיש לו פצצה אטומית נוספת למקרה והמלחמה אינה מסתיימת אחרי הטלת הפצצה הראשונה. הפצצה הנוספת הזו הייתה חייבת להיות פצצת הפלוטוניום, ומכאן הכורח לדעת בוודאות שהיא אכן עובדת. למזלם, פלוטוניום הוא תוצר לוואי טבעי של תהליך שהתרחש בתוך כורים אטומיים מסויימים, ולכן היו כמויות גדולות יותר ממנו. הרבה פלוטוניום פירושו שהמדענים יכלו להרשות לעצמם לבצע ניסוי מקדים של פצצת הפלוטוניום.

אבל איך מנסים פצצה אטומית? לאיש לא היה מושג איך פיצוץ אטומי מתנהג. היו המון ניחושים, אבל אף אחד לא ידע בוודאות. המדענים התווכחו ביניהם לגבי עוצמת הפיצוץ החזויה: היו מדענים שהעריכו שהפיצוץ יהיה שווה ערך לחמישה קילוטון (חמשת אלפים טונות) של חומר נפץ תקני מסוג TNT, אחרים חשבו שהעוצמה תהיה בסביבות העשרת אלפים קילוטון. המדענים הפסימיים יותר שיערו שיש סיכוי שתגובת השרשרת תצא משליטה ותגרום למולקולות של האוויר לעבור ביקוע גרעיני- ואז כל מדינת ניו מקסיקו, או אפילו העולם כולו- יושמד בפיצוץ. היו גם כאלה שהאמינו ששום דבר לא יקרה ושהפצצה כלל לא תעבוד. למקרה כזה הכין הצבא מיכל ענק, מאתיים וארבעים טון משקלו, שלתוכו יאספו השאריות של החומר הגרעיני שלא עבר ביקוע: למיכל הזה ניתן השם “ג'מבו”, והוא הוצב במיקום שמסומן על המסך.

השם שניתן לניסוי היה 'טריניטי', והפצצה כונתה 'הגאדג'ט'. לפני שפוצצו את הגאדג'ט צריך היה לוודא שמכשירי המדידה פועלים כשורה, ולכן ערכו המדענים מיני-פיצוץ מקדים: מאה ושמונה טונות של TNT, שפוצצו לא הרחק מנקודת הניסוי המתוכננת של טריניטי, אף הוא מסומן על המפה. הפיצוץ ה'זעיר' הזה, במרכאות, היה הפיצוץ המבוקר הגדול ביותר בהיסטוריה- עד לטריניטי עצמו.

השש עשרה ביולי הגיע, והטכנאים העלו את הגאדג'ט על מגדל גבוה בלב המדבר. המדענים והגנרלים התרחקו לבונקרים מיוחדים, והמתינו לספירה לאחור. המתח היה עצום. מזג האוויר היה סגרירי והיה חשש שמא הגשם והרוח יגבירו את סכנת הנשורת הגרעינית, או שפגיעת ברק טועה במגדל הגבוה תפעיל את הפצצה לפני הזמן.

בשעה חמש ושלושים לפנות בוקר, נלחץ הכפתור וגאדג'ט התפוצץ בעוצמה של קצת יותר מעשרים אלף טונות של TNT. הזעזוע באדמה הורגש למעלה ממאתיים קילומטרים מהמקום, והפטרייה האטומית שכל כך מוכרת לנו היום, היתמרה לגובה של כשניים עשר קילומטרים. במקום שבו עמד המגדל של גאדג'ט נותר רק מכתש ברוחב של כשלוש מאות מטרים ובעומק של שלושה מטרים, והחול שבמכתש הותך לזכוכית ירקרקה ורדיואקטיבית שזכתה לשם 'טריניטייט'.

הצבא ניסה, כצפוי, לשמור את עובדת הפיצוץ בשקט. זה לא היה פשוט, כי את הפיצוץ שמעו בחמש מדינות מסביב לניו מקסיקו או כפי שציין אחד החיילים- “למה שלא תיתנו לנו משימה יותר קלה, למשל להחביא את נהר המיסיסיפי?”. הגירסא הרשמית לארוע הייתה שמחסן תחמושת גדול התפוצץ בלב המידבר, ללא נפגעים.

התגובה הראשונית של הצופים בארוע הייתה התעלות, אושר על מאמץ אדיר של שנים שהסתיים בהצלחה מסחררת. כוסות ויסקי עברו מיד ליד, אנשים לחצו ידיים. הפיזיקאי איזידור ראבי גבה עשרים דולר מעמיתיו אחרי שזכה בהתערבות על עוצמת הפיצוץ הצפויה.

אבל אחרי שהאופוריה הראשונית חלפה, החלה המשמעות האמיתית של מה שארע בטריניטי לחלחל לליבותיהם של האנשים. כמו פרומיתאוס שנענש על ידי זאוס אחרי שגנב את האש מהאולימפוס עבור בני האדם, כולם הבינו שהעולם כבר לא יהיה אותו הדבר אחרי שהשד האטומי יצא מהבקבוק. רוברט אופנהיימר כתב בזכרונותיו שרגע הפיצוץ הציף במוחו משפט מתוך ספר הינדי קדוש: “הנה הפכתי למוות, הייתי למחריב העולמות.” שלושה שבועות לאחר מכן הגיע המוות אל העיר הירושימה שביפן ולקח עימו כשמונים אלף איש, ומחריב העולמות עוד ארבעים אלף, שלושה ימים לאחר מכן, בנאגאסאקי.

* מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה.