כשסוכרת היתה חדשות טובות

תיאוריה חדשה גורסת שסוכרת נעורים סייעה לאבותינו לא לקפוא למוות

סנדרה בלייקסלי ניו יורק טיימס

כשהטמפרטורות בחוץ צונחות, רוב בני האדם מתעטפים בסוודרים עבים, נשארים בבית מוסק, ואוכלים. אם תיאוריה חדשנית שפורסמה באחרונה נכונה, לפני כמה אלפי שנים היתה עוד דרך לשמירה על חום: סוכרת הנעורים.

החולים במחלה, המוכרת גם בשם סוכרת סוג 1, סובלים מרמת סוכר (גלוקוז) גבוהה בדם. לפי התיאוריה, סוכרת נעורים התפתחה אצל אבות האדם שחיו בצפון אירופה לפני כ-12 אלף שנה, בתקופה שבה צנחו הטמפרטורות בכ-5.5 מעלות צלסיוס בתוך כמה עשורים, ועידן קרח חדש החל כמעט בן לילה.

ממצאים ארכיאולוגיים מרמזים שרבים פשוט קפאו למוות, ושאחרים ברחו לדרום. הד”ר שרון מועלם, מומחה לרפואה אבולוציונית בבית הספר לרפואה של בית החולים “מאונט סיני” בניו יורק, מאמין שחלק הצליחו להסתגל לקור. לדבריו, רמה גבוהה של סוכר בדם מונעת היווצרות גבישי קרח בתאים וברקמות. במלים אחרות, סוכרת סוג 1 סייעה לרבים מאבותינו לא לקפוא למוות. מועלם הציג את התיאוריה שלו לפני כחודש וחצי, באתר האינטרנט של המגזין “Medical Hypotheses”.

הד”ר קלייב גמבל מאוניברסיטת לונדון, מרצה לגיאוגרפיה ומומחה לדפוסי הגירה של האדם הקדמון, סבור שהתיאוריה מצטרפת למסד ראיות גדל והולך, לפיו האירופים היו צאצאיהם של ציידים בעלי סיבולת לאקלים קר, ולא של איכרים מאזורים חמים. “בתור בריטי, זה נראה לי הגיוני לחלוטין”, הוא אומר.

התזה של מועלם נתקלת אצל רוב הרופאים המטפלים בחולי סוכרת בספקנות רבה. “נו, באמת”, אמר אחד מהם. “סוכרת סוג 1 אמורה להסתיים בקטואסידוסיס (סיבוך מסוכן של סוכרת) ומוות בגיל צעיר”.

לא בדיוק, סבור מועלם. בעבר תוחלת החיים של רבים היתה לא יותר מ-25 שנה. אלה שסבלו מרמת סוכר גבוהה בדם לא חיו מספיק זמן כדי לפתח סיבוכים, אך הספיקו להתבגר ולהתרבות, למרות הקור העז.

יש שני סוגים של סוכרת. סוג 1 מופיע כשהמערכת החיסונית משמידה תאים יוצרי אינסולין, הורמון המסייע בהעברת הגלוקוז בגוף. סוג 2 מופיע כשתאים בגוף לא מגיבים לכמויות רגילות של אינסולין. ללא אינסולין, הסוכר מצטבר בדם. 90% מהחולים בסוכרת סובלים מסוכרת סוג 2, בעיקר מבוגרים הסובלים מעודף משקל. לעומתה, אומר מועלם, לסוכרת סוג 1, שבה חולים בעיקר צעירים עד גיל 30, יש מאפיינים שקשה להסביר. היא נפוצה בעיקר אצל צאצאיהם של יושבי ארצות צפון אירופה. בפינלנד ובשוודיה שיעור החולים בה גבוה במיוחד, אבל בקרב אוכלוסיות אפריקאיות, אסיאתיות או היספניות היא נדירה. האינדיאנים באמריקה והתושבים הילידים באלסקה כמעט לא לוקים במחלה, אלא אם הם בני תערובת.

זאת ועוד, סוכרת סוג 1 מתגלה בחורף יותר מאשר בקיץ. רמת הסוכר בדם החולים עולה בחודשים הקרים, ללא קשר לתזונתם. באזורי אקלים חמים יותר, אין שינוי עונתי ברמות הסוכר. כשמשפחות עם נטייה גנטית למחלה עוברות לחיות באקלים חם יותר, הסיכוי שאחד מהם יחלה בסוכרת פוחת.

לדברי מועלם, גנים רבים מגבירים את הסיכוי להיפגע מסוכרת סוג 1, והם עוברים בירושה משני ההורים. מעבר לכך, רוב המומחים סבורים שגורם סביבתי כלשהו עלול לגרום להתפרצות המחלה, כמו נגיף או אוויר קר. קור עשוי להפעיל מנגנון חילוף חומרים המעורב בהיווצרות הסוכרת סוג 1, אומר מועלם. למעשה, רבים מהשינויים המטבוליים הנראים אצל חולי סוכרת סוג 1 זהים לשינויים שנראו אצל בעלי חיים עם סיבולת קור.

ד”ר קנת סטורי, ביו-כימאי מאוניברסיטת קרלטון באוטווה שבקנדה, חוקר את צפרדע האחו, החיה באזורים גבוהים בחצי כדור הארץ הצפוני, כולל בקוטב. בחורף, כשעורה של הצפרדע מתחיל לקפוא, הכבד מזרים סוכרים לדם. כך יורדת טמפרטורת הקפאון של נוזלי הגוף, והחלבונים זוכים לחומות הגנה.

הצפרדע מייצרת כמות כה גדולה של סוכרים, עד שבסופו של דבר כל רקמותיה מוגנות מפני הקור. היא קופאת לחלוטין. לבה אינו פועם. מחזור הדם משותק, היא אינה נושמת ושריריה לא נעים. באביב הצפרדע מפשירה וחוזרת לחייה הרגילים. כלומר, הסוכרת של הצפרדע הפיכה.

בני אדם וחיות הנחשפים לקור, ירעדו תחילה, כדי להתחמם, אומר מועלם. ואולם לאחר מכן הם יוצרים חום על ידי שריפת שומן מיוחד – רקמה שומנית חומה. יכולת הרקמה הזו לייצר חום תלויה במאגרי סוכר גדולים. אין צורך באינסולין. משום כך, הסוכרתיים יכולים להסיט את הסוכרים מהדם לנתיב החימום של הרקמה השומנית החומה.

רוב מנגנוני ההסתגלויות לקור אצל חיידקים, צמחים ובעלי חיים, התפתחו בהדרגה. ואולם ממצאים מגרינלנד חשפו תקופה יחידה בהיסטוריה האנושית שיכולה היתה לאלץ את בני האדם בצפון אירופה להסתגל במהירות יותר לקור, או למות. לפני כ-14 אלף שנה החלו הטמפרטורות באירופה לרדת במהירות. כ-1,500 שנים אחרי, הורעו התנאים. כל כמה עשרות שנים צנחו הטמפרטורות. תנאי הקפאון נמשכו כ-1,300 שנה.

אף שבצפון אסיה נרשם עידן קרח דומה באותה תקופה, לא נראה שהדבר התרחש באותה מהירות ועוצמה, אומר מועלם, בניסיון להסביר מדוע אוכלוסיות אחרות החיות באקלים קר לא פיתחו תגובות הגנה דומות לקור. במקום זאת – הם פיתחו מנגנוני הגנה נגד רעב. בעולם עתיר הקלוריות של ימינו, הם עלולים להיות מועמדים דווקא לסוכרת סוג 2.

אנשים שחיו בקור של צפון אירופה היו יכולים לבחור באחת משלוש דרכים – לברוח מהקור, לבנות מבנים טובים ולעטות פרוות, או לעבור הסתגלות ביולוגית. מועלם קורא להשתמש בנקודת מבט אבולוציונית כדי להבין מדוע גוף האדם אינו מתוכנן טוב יותר, ולמה בכלל יש מחלות. אם נסתכל על סביבות החיים הקדומות, הוא אומר, נוכל לראות אם חלק מהמחלות מתפקדות גם כמנגנוני הגנה.

באדיבות וואלה