חבל על הזמן

תאריכים הם עניין מתעתע/אמיר טייכר

ב-31 בדצמבר 1900 נפל דבר. אחת האבנים במעגל האבנים הפרה-היסטורי סטונהנג׳, אי־שם על גבעה ירוקה במרחק של שעה נסיעה מלונדון, התמוטטה. הכותרות בטיימס הבריטי לא איחרו לבוא: באתר העתיק הזה, המגלם את יציבותו של העבר, אבן נפלה – ודווקא ביום האחרון של המאה התשע-עשרה. הסמליות הייתה ברורה: המאה החדשה מתחילה עם קריסה של מסורות המאה שחלפה. מדוע החשיבו הכותבים את אותו היום, בסוף דצמבר 1900, כיום האחרון של המאה התשע־עשרה? האם המאה התשע־עשרה לא הסתיימה כבר בסוף דצמבר 1899, כלומר, שנה קודם לכן?

מתברר שהמענה לשאלה הזאת, שהיה אמור להיות פשוט וברור, אינו כזה כלל. מקור הבעיה מצוי אי שם לפני 2015 שנה, בשנת 0. שנת 0, שהייתה אמורה להימצא על הציר בין 1- לבין 1 לספירה, אינה קיימת. השנה הראשונה לספירה הייתה שנת 1, והשנה לפניה, 1-. בסרגל מדידה רגיל בין תחילת הסרגל לבין סימון הסנטימטר הראשון, אפשר למצוא קווים קטנטנים המסמלים את עשרת המילימטרים הממלאים את ״סנטימטר האפס״. ואולם, על ציר הזמן, שום חודש לא חלף ושום עורב לא קרא בשנת 0 לספירה. היא פשוט לא הייתה. ומכיוון שהשנה הראשונה לספירה הייתה שנת 1, כדי שהמאה הראשונה לספירה תכיל מאה שנים מלאות, היה עליה להסתיים בסוף (ולא בתחילת) שנת 100. המאה הבאה התחילה בשנת 101 והסתיימה בסוף שנת 200. והמאה ה-19 ראשיתה בשנת 1801 וסופה בדצמבר 1900.

למען האמת, גם המאות הראשונה, השנייה, השלישית הרביעית והחמישית היו קיימות רק בדיעבד, כיוון שהספירה הנוצרית לא החלה לפני 525 לספירה, וחלפו עוד כמה מאות שנים עד שספירה זו נעשתה נפוצה ומקובלת. הספירה הנוצרית החליפה מגוון של שיטות ספירה מוקדמות יותר: כך, 532 לספירה הגיעה בדיוק שנה אחרי 247 לספירה הדיאוקליטית – ובמקומה.

אבל מה הטעם בכלל לספור את הזמן במאות שנים? יש יחידות זמן שהן טבעיות ויש יחידות שאינן אלא חלוקות או קיבוצים של יחידות אחרות. השנה והיממה והחודש העברי הם פרקי זמן שמקורם בתנועת כוכבי הלכת, בסיבוב כדור הארץ, ובאור השמש המוחזר אלינו מן הירח. כל היחידות האחרות אינן אלא חלוקות משנה או איגודים של היחידות האלה. היממה חולקה לעשרים וארבע שעות – אך יכלה בקלות להיות מחולקת בדרך אחרת. השעה חולקה פעם אחת לשישים דקות, והחלוקה השנייה שלה לשישים נקראה, בהתאם, שנייה (second). התועלת העיקרית של החלוקות לשישים ולעשרים וארבע הייתה שהן מקלות על ביצוע חלוקות נוספות. לעומת זאת, כששנים קובצו יחד, הן קובצו לא בתריסרים אלא בעשרות ובמאות. לקיבוץ בעשרות מקור אחד פשוט: עשר האצבעות שלנו, שבאמצעותן אנחנו לומדים לספור. לו היו לנו תריסר אצבעות, או שמונה רגליים, לא היינו מעלים בדעתנו כלל להסתכל על ״מאות שנים״ או על ״עשור״.

בניגוד לספורט של שינון תאריכים המקובל, אולי, בשיעורי ההיסטוריה בתיכון, היסטוריונים מקצועיים מכירים בכך שלתאריכים וליחידות זמן כשהן לעצמן אין ערך של ממש. נקודת ציון בזמן מקבלת את מובנה רק אל מול נקודות ציון אחרות: אירוע מסוים התרחש הרבה לפני, או קצת אחרי, או בו-בזמן, עם אירוע אחר. מיקום האירועים על רצף הזמן הוא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, לניתוח תהליכים ואיתור סיבתיות. זאת חשיבותם האמיתית של תאריכים. ומאות? על אף הנוחות הגדולה בהתייחסות ל״מאה ה-20״ או ל״מאה ה-18״, מעטים ההיסטוריונים שיגדירו תקופות כאלה במדויק על פי לוח השנה, פשוט משום שהגדרה כזאת חסרת ערך אנליטי של ממש. למשל, המאה ה-19, בעיני היסטוריונים רבים, נמשכת 125 שנה, כיוון שראשיתה במהפכה הצרפתית (1789) וסופה במלחמת העולם הראשונה (1914).

זכרו זאת בפעם הבאה כשאתם קובעים פגישה עם היסטוריון. קבעו אִתו זמן יחסי (״עוד יומיים וארבע שעות״), לא מוחלט. שאם לא כן, קשה לדעת מתי הוא יופיע.
אמיר טייכר
מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב המתעניין בחשיבה האנושית, במדע, ובהיסטוריה של אירופה המודרנית. יחד עם אשתו המדהימה הוא מגדל שני ילדים מופלאים.