בשנת 1889, התפרסם סיפור קצר פרי עטו של ז'ול ורן – “יום בחייו של עיתונאי אמריקאי בשנת 2889”. בסיפור העתידני, מתאר ורן את החיים בעוד אלף שנים מתקופתו, עם תיאורים מרתקים ומפתיעים למדי. במלאת מאה שנים למותו של ורן, אנו מביאים קטעים מן הסיפור, שתורגם לראשונה ל
חזי יצחק, איורים: עופרה יצחק
בשנת 1885, הציע גורדון בנט – בעליו של העיתון האמריקאי המפורסם “הרלד טריביון” – לז'ול ורן לכתוב סיפור עתידני על החיים בארה”ב בעוד 1,000 שנה. ורן נענה לאתגר ובשנת 1889 התפרסם בעיתון “הפורום” סיפור קצר באנגלית בשם “יום בחייו של עיתונאי אמריקאי בשנת 2889”. היה זה הסיפור היחידי של ורן, שהתפרסם לראשונה באנגלית ולא בצרפתית.
גלובליזציה וקידמה
בסיפורו הנבואי של ורן, הוא חוזה בעיני רוחו כיצד יראו החיים בעוד אלף שנה מתקופתו. הוא מתאר יום בחייו של פרנסיס בנט, עורך העיתון “ידיעות כדור הארץ”, המתגורר בניו-יורק, הנקראת כעת 'סנטרופוליס'. פרנסיס בנט אינו סתם עוד עורך עיתון – הוא שליט כל יכול באימפריה תקשורתית חובקת עולם, תחתיו כפופים 150 כתבים. בנוסף, עובד עבורו צוות של מדענים, העסוקים בין השאר בגילוי כוכבי לכת, בתקשורת עם חוצנים ובפיתוח שאר המצאות מועילות (ביניהן – העתקת עיר שלמה על גבי מסילות ברזל למקום קרוב יותר לחוף).
בסיפור המרתק, הוא מתאר באופן מפתיע את מהפכת המידע והגלובליזציה של ימינו, הנשלטת על ידי תקשורת משוכללת ועיתונאים הכותבים ב”איזמל ולא בקולמוס”. בעולם העתידני אותו הוא מציג, נפתרה זה מכבר בעיית האנרגיה, מנהרות חוצות את האוקיינוס האטלנטי והדרך מפריז לניו-יורק נמשכת כ-5 שעות. במציאות עתידית זו, בריטניה וקנדה הן מדינות-בת של ארה”ב, שהיא האימפריה השולטת בעולם; רכבים אוויריים מעופפים בשמיים, פרסומות מוקרנות על גבי העננים ומזון מהיר נשלח בצינורות היישר לבתים.
רבות מן התחזיות הטכנולוגיות המופיעות בסיפור, התרחשו כבר בימינו אנו, כך שאפשר לומר שבמידה רבה אנו מקדימים את תחזיותיו של ורן, על עולם בו התקשורת האלקטרונית והסלולרית שולטת בו ללא עוררין. גם דמותו של פרנסיס בנט פועלת מתוך מניעים של ממון וכוח, שבסוף יום העבודה הוא נפנה למחשב שלו, בכדי לחשב כמה דולרים נוספו לחשבונו.
העתיד המאיים
תיאור השפעת הטכנולוגיה והמדע על החברה והפרט, מגיע לשיאו בספר “פריז במאה העשרים”, אותו כתב ורן הצעיר בשנת 1863. התמונה העולה מהסיפור אינה מלבבת במיוחד – העתיד המתואר בו הוא אינו מקום לאנשים רגישים, כמו גיבור הספר מישל דיפרנואה הצעיר (המגלם למעשה את דמותו של ורן הצעיר).
פריז של 1963, על פי ורן, היא עיר בה חובתו של כל אדם היא להרוויח כסף, כשהחיים ניתנים להסבר באמצעות גלגלי שיניים ורצועות תמסורת. במציאות זו אין זמן לדברים לא תכליתיים, כמו שירה או ספרות; זוהי תקופה בה הצורך להתעשר בכל מחיר מחסל את רחשי הלב ובספריות ניתן למצוא רק כתבי עת מדעיים וטכנולוגיים, אך לא יצירות מופת של ויקטור הוגו.
היו שטענו שהפסימיות המתגלה בכתביו האחרונים של ורן, נבעה בין היתר מהמלחמה בין צרפת לפרוסיה (1870) ובשל נסיבות משפחתיות מצערות, ביניהן מותה של פילגשו ומותו של אטצל – המוציא לאור של ספריו. יחד עם זאת, ספר זה מוכיח שכבר בתחילת דרכו הספרותית, היה מודע ורן לסכנות הגלומות בקדמה המדעית והטכנולוגית.
לעומת התמונה הקודרת, העולה מקריאת “פריז במאה העשרים”, החיים המתוארים ב”יום בחייו של עיתונאי אמריקאי בשנת 2889″ הם קלים ונוחים יותר, בזכות ההמצאות המדעיות החדשות. יחד עם זאת, בסיפור זה, הכתוב בסגנון קליל ומשעשע, חסר הניתוח של השפעת הקדמה הטכנולוגית על החברה המודרנית ועל נפש האדם. בכל מקרה, הנימה העולה ממנו אינה כה פסימית כסיפור פריז.
על אבות ובנים
ההבדלים המהותיים בין שתי היצירות, מעלים את השאלה – האם אכן היה זה ז'ול ורן שכתב את הסיפור הקצר הזה? בין החוקרים את הסופר ויצירתו, התנהל ויכוח לגבי מידת האותנטיות של הסיפור, בייחוד כשהתברר שמלבד הגרסא האנגלית, שהתפרסמה בשנת 1889, התפרסמה שנתיים לאחר מכן (בשנת 1891) גרסא צרפתית, שהיתה עשירה יותר מבחינה ספרותית.
על פי אחת הטענות, מחבר הסיפור היה מישל – בנו של ורן, שידוע שהאב הטיל עליו מפעם לפעם לסיים את ספריו. בחיפוש שנעשה על ידי אחד החוקרים בארכיון בפריז, נתגלה מכתב של ורן לאטצל, משנת 1889, ששם קץ לתעלומה. במכתב כותב ורן, שאת הסיפור המדובר אכן כתב בנו מישל, והוא אף העניק לו בשל כך 500 פרנק – מחצית מהסכום שקיבל על פרסומו. הגרסא הצרפתית, המאוחרת יותר, כללה את התיקונים והתוספות של ורן האב לסיפורו של בנו. בהקשר זה, כדאי להזכיר כי בצעירותו גרם מישל צער רב לאביו ואף הביא אותו לידי חובות כבדים, בשל הוללותו. ורן מצדו, עודד אותו למצוא את דרכו בחיים, על ידי כתיבה ספרותית, שהתברר שאכן היה לו את הכישרון לכך.
יום בחייו של עיתונאי אמריקאי בשנת 2889
סיפור קצר זה (בגרסא משנת 1891), תורגם בימים אלו לראשונה לעברית, על ידי רונית קידר, לכבוד הכנס במלאת 100 שנים למותו של ז'ול ורן (שיתקיים במדרשת שדה בוקר בתחילת חודש מרץ). כדי להצית את הדמיון ולזכות בטעימה נדירה מן העתיד, אנו מביאים לכם באופן בלעדי קטע מתוך הסיפור הקצר של ורן.
פרנסיס בנט, השליט הבלתי מעורער של עולם העיתונות, היה ודאי מוכתר למלכן של שתי האמריקות, אילו אך היו האמריקנים עשויים לקבל על עצמם סוג כלשהו של מלוכה. האם יש ספק בידיכם? ראו את קהל השליחים הדיפלומטיים מכל קצוות תבל ואת השרים הצובאים על דלתו, משדלים אותו להקשיב לעצותיהם, מתחננים לאישורו, מפצירים בו שיפרוש עליהם את החסות של ארגונו הכול-יכול. סיפרו את המדענים שעודד, את האמנים שהעסיק, או את הממציאים שסבסד! היה זה שלטון מפרך ומתיש, והוא עבד ללא לאות. מזל הוא, שהאנשים בני זמננו קורצו מחומר איתן. הודות להתקדמות המדעית של התברואה, החידושים בתחום ההתעמלות ועיקור המזון, עלתה תוחלת החיים הממוצעת של האדם המודרני משלושים ושבע לששים ושמונה שנים. כעת, אנו ממתינים לתגלית הבאה: אוויר מזין, שיאפשר לנו להיזון באמצעות… נשימה בלבד.
וכעת, אם תרצו לדעת כיצד נראה יום בחייו של מנהל “ידיעות כדור-הארץ”, הטריחו נא את עצמכם להתחקות אחריו בשלל מפעלותיו ועיסוקיו, ביום זה, ה-25 ביולי שנה זו, 2889.
בבוקר זה, התעורר פרנסיס בנט במצב רוח רע למדי. זה היה היום השמיני לנסיעתה של אשתו לצרפת, והוא חש עצמו בודד במקצת. הייתכן? הם היו נשואים מזה עשר שנים, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הגברת אדית בנט, יפה מקצועית, נעדרה לזמן ממושך כל-כך. בדרך-כלל, די היה לה ביומיים-שלושה לצורך מסעותיה התכופים לאירופה – ובפרט לפריז – שם נהגה לקנות את כובעיה.
מיד כשהתעורר, הדליק פרנסיס בנט את הפונוטלפון, שכבליו הוליכו לביתו בשאנז-אליזה. הטלפון, אליו חובר גם הצג הטלאופטי, הוא עוד אחד מכיבושי זמננו! אמנם היכולת לשדר ולקלוט דיבור באמצעות אותות חשמליים קיימת זה עידן ועידנים, אך תמסורת דומה של תמונה התאפשרה זה אך אתמול. זוהי ללא ספק תגלית יקרת ערך, ופרנסיס בנט ודאי לא היה היחיד שברך את ממציאה, כשלמרות המרחק ביניהם, הופיעה אשתו על הצג הטלאופטי. איזה מראה משובב! עייפה מעט מבילויי ליל אמש בתיאטרון או במופע מחול, הייתה גברת בנט עדיין במיטה. למרות שהשעה בפריז הייתה שעת צהריים כמעט, ראשה המקסים היה שקוע עדיין בעיטורי התחרה של הכרית. אך… הנה היא זעה… שפתיה מתנועעות… האם היא חולמת?… כן! היא אכן חולמת… שם חומק מבין שפתיה… “פרנסיס… פרנסיס היקר!…”
למִשמע שמו מבין שפתיה המתוקות של אשתו, היטיב עם מצב רוחו של פרנסיס בנט. מאחר שלא רצה להעיר את היפהפייה הנרדמת, קפץ חיש קל ממיטתו, ונכנס אל חדר-ההלבשה הממוכן שלו. מקץ שתי דקות, בלי להיזקק לשירותיו של משרת, הציבה אותו מכונת ההלבשה רחוץ, מגולח, נעול-נעליים ומכופתר מכף רגל ועד ראש, על סף משרדו. יום עבודה חדש עמד להתחיל.
המשרד הראשון אליו נכנס פרנסיס בנט היה משרדם של כותבי הרומנים בהמשכים. היה זה חדר רחב ידיים, מחופה בכיפה שקופה. בפינה ניצבו מכשירי טלפון אחדים, שבאמצעותם סיפרו מאה סופרים של “ידיעות-כדור-הארץ” מאה פרקים של מאה רומנים לקהל הלהוט. בזוית עינו, קלט פרנסיס בנט את אחד הסופרים חוטף תנומה קצרה. בנט נפנה אליו ואמר:
“יפה מאד, בחור, באמת יפה מאד הפרק האחרון שכתבת! הקטע שבו משוחחת נערת הכפר הצעירה עם מעריצהּ על עניינים של פילוסופיה טרנסנדנטלית מצביע על כושר התבוננות מעולה! איש מעולם לא תיאר בצורה מדויקת כל כך את הווי הכפר! המשך בדרכך זו, ארצ'יבלד יקירי, ובהצלחה. מאז אתמול נוספו לנו עשרת אלפים מנויים חדשים, הודות לך!”
המאמר באדיבות
המוציאים לאור של כתב העת נוסעים בזמן. הכתבה לקוחה מתוך המגזין
ד”ר חזי יצחק, בית הספר התיכון לחינוך סביבתי, מדרשת שדה בוקר והמכון לחקר המדבר, אוניברסיטת בן גוריון
האתר של צבי הראל – אספן וחוקר יצירותיו של ז'ול וורן
בקרוב בסדרה זו: כדור הארץ החלול, על המדע שמאחורי המדע הבדיוני בספריו של ז'ול ורן.
