ידענים: דמוגרפיה | התכנון התבוני | מדינה רדופת שדים

מאת 11 באוגוסט 2012 76 תגובות

"המדע הוא סוג של 'ספקולציה' שטיבה נתון בספק, מול המוחלטות של התורה ואמיתותה", כותב בין היתר ד"ר אודי שפיגל בספרו "ותלמוד תורה כנגד כולם", בו חקר את מערכת החינוך החרדית בירושלים

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולווית המת, ועיון ותפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם." מתוך ברכות השחר בתפילת שחרית.

מתוך הספר: "ותלמוד תורה נגד כולם", אודי שפיגל, 2012.

מתוך הספר: "ותלמוד תורה נגד כולם", אודי שפיגל, 2012.

בזמן האחרון התפרסם ספרו של ד"ר אודי שפיגל, "ותלמוד תורה כנגד כולם", הסוקר את מערכת החינוך החרדית לבנים לעומקה. אני מאד ממליץ לקרוא את הספר כולו, בקישור לעיל. שפיגל מסתמך על ביקורים ביותר מ- 25 מוסדות חינוכיים חרדיים בירושלים, ראיונות של עשרות אנשי-חינוך חרדיים מזרמים שונים, איסוף חומר מהעיתונים ומהציבור החרדי בכללותו, ועל מחקרים קודמים שנערכו בנושא. ברשומה זו אביא תקציר של הספר ושל הנקודות החשובות בו, לטובת הקוראים בבלוג. הרשומה לא נועדה לצאת כנגד החרדים או בעדם (למרות שאני בטוח שרגשותיי לגבי חלק מהנושאים יבלטו מיד). היא רק מכוונת לפרט אודות מצב מערכת החינוך של המגזר יוצא-הדופן הזה בישראל.

זהו מגזר הולך וגדל. בשנת 2008, הגיע מספר התלמידים במגזר החרדי לכדי 24% מן התלמידים בגני החובה היהודיים, ל- 27% מהתלמידים בחינוך היסודי, ו- 20% מהתלמידים בחטיבה העליונה[1]. אלו אינם שיעורים מדויקים, והם נוטים להשתנות ממחקר למחקר עקב הקושי בהגדרת 'מיהו חרדי'. ואף על פי כן, עובדה אחת ברורה: יש יותר ויותר מהם במערכת החינוך ככל שעובר הזמן, ורוב החילונים אינם יודעים כמעט דבר וחצי-דבר – מלבד ערימה של מיתוסים חיוביים, דעות קדומות שליליות וחצאי-אמיתויות – על מערכת החינוך החרדית. במילותיו של ד"ר אודי שפיגל – "לעתים נראה שאנו מכירים טוב יותר את מצב החינוך החרדי במזרח-אירופה לפני מאה ומאתיים שנה, מאשר את מצבו היום בישראל."

זהו מצב החייב להשתנות, מכיוון שבדמוקרטיה חשוב שלאזרח יהיו כל הנתונים להם הוא זקוק כדי לקבל החלטות מושכלות ונבונות. בהתאם לכך, אנו חייבים להבין את מערכת החינוך החרדית.ברור לנו כי מערכת החינוך היא גורם קריטי בעיצוב השקפת העולם של הילד. במדינה הדמוקרטית והרב-תרבותית יש אמנם את הזכות למיעוטים לשמור על זהותם הנפרדת, אך בה באותה המידה יש לברר האם המדינה מחויבת – או אפילו מורשה – לממן מערכת חינוך שאינה מקנה לילדים כלים בסיסיים לחיים תקינים במדינה הדמוקרטית, כיכולת לעבוד בעולם המודרני ולכבד את הרב-תרבותיות שבה. נשאלת השאלה, לפיכך, מהם הערכים שמערכת החינוך החרדית מנסה לקדם, והאם הם עולים בקנה אחד עם טובת הילד וטובת המדינה.

ההיסטוריה של החינוך החרדי בישראל

כדי להכיר יותר טוב את מערכת החינוך החרדית, רצוי להתחיל מההתחלה – עם הקמת מדינת ישראל. באופן פרדוקסלי, דווקא הקמת המדינה גרמה לשבר עז בחינוך החרדי. צעירים רבים התרשמו מהצלחת הציונות ויצאו 'לרעות בשדות זרים' עם אלכוהול, בחורות וכל היתר. המחנכים החרדים משכו כתפיים באנחה והמשיכו ללמד את הילדים תורה, מצוות וגם מקצועות, מכיוון שהיה ברור שהילדים יצטרכו לעבוד לפרנסתם ברגע שיסיימו את בית-הספר. ומה עם הלימודים בישיבות ובכוללים, המוכרים לנו טוב כל-כך היום בחסות המדינה? לאלו זכו רק הילדים המוכשרים ביותר, שקיבלו מלגות ותרומות מנדבנים.

נשמע טוב? ובכן, תוך שנה התערער אותו מצב, ומדינת ישראל קיבלה החלטה לשמר את עצמאותה של מערכת החינוך החרדית. כלומר, חרדים המשיכו לקבל חינוך חרדי. בשנת 1950 התקבלה החלטה נוספת לפטור עשרים מוסדות חינוך – חרדיים, כמובן – מחוק חינוך חובה. יש שיאמרו שזה היה חטאה הראשון של המדינה: בכך שהסירה מעצמה אחריות לגורל הילדים בחינוך החרדי, היא הביאה למצב היום. ומצד שני, מי היה יכול לנחש כי הורים ומחנכים יחתרו בכל כוחם לשרש מילדיהם את היכולת לעבוד בעולם הסובב אותם? כך או כך, הפטור התרחב במהלך השנים והקיף מוסדות חרדיים נוספים, שגם החלו לקבל מימון ממשלתי בשנות השבעים.

ההישג השלישי של החרדים היה קבלת הפטור מגיוס. הוא אמנם ניתן רק למספר קטן יחסית של תלמידי ישיבות גבוהות, אבל אלו היוו את האידיאל עבור כל היתר – הסופרמנים שבחבורה. משם ואילך היה ברור: מי שלא מתגייס, חייב להיות עילוי.

מערכת החינוך החרדית המשיכה לגדול, במיוחד בזכות ילדי העולים משנות החמישים – גדילה שהגיעה עד כדי קפיצה של יותר מפי ארבעה בעשור הראשון לקום המדינה. אנשי החינוך החרדים החלו להנחיל את תפיסת עולמם הבדלנית והמתנזרת למספר רב של ילדים שהוריהם רשמו אותם לזרם חינוכי זה – עם או בלי לדעת בדיוק מה הוא כולל.

בשנות השמונים נכנסה ש"ס לפוליטיקה, והשיגה תקציבים. אוי, כמה תקציבים. מוסדות החינוך החרדיים לבלבו ופרחו ושגשגו, ביחד עם תקציבי הרווחה, החינוך והדתות שהוקצו לאוכלוסייה החרדית. בדרך זו, שנמשכה עד היום, "הפכה מערכת החינוך החרדית למערך מוסדות החינוך הגדול ביותר בירושלים", וכיום יותר ממחצית מהתלמידים היהודיים בירושלים לומדים בחינוך החרדי, ורובם במוסדות מחמירים ובדלניים. כך לפי שפיגל.

מערכת החינוך החרדי בהווה

כיום, מערכת החינוך החרדית מגוונת וניחנת במוסדות רבים ושונים, אך נראה שהמחמירים מנצחים את כל היתר. המאפיין העיקרי המשותף לכל המוסדות הינו הפרדה מלאה בין בנים לבנות כבר מגיל צעיר. זוהי אינה תופעה מפתיעה. בחברה אשר נסמכת על תפקידים ברורים לגברים ולנשים, חשוב שתהיה הפרדה כבר בשלבים המוקדמים ביותר, וכך מקבלים הילדים חינוך רציני בתורה ובתלמוד, בעוד שהילדות עוברות את המסלול 'המקוצר'. ההפרדה נשמרת גם מבחינת המורים: נשים מלמדות נשים, וגברים – גברים.

המערכת עצמה מתבססת על מאות מוסדות חינוך עצמאיים בעלי מספר תלמידים קטן (בין מאה למאתיים תלמידים לכל מוסד, לפי שפיגל). חלקם פועלים במבנים ראויים, אך אחרים נמצאים בקרוואנים ובבתי מגורים. בכל מקרה, יום הלימודים מתחיל בבוקר ומסתיים רק אחר-הצהריים או בערב. חופשות? כמעט אין. כשהלמידה היא דרך חיים, אין מקום לחופשות. יש לחילונים מה ללמוד מזה.

אם היינו צריכים לסכם את מערכת החינוך החרדית במשפט אחד, הרי ששפיגל הצליח היטב: "חינוך הבנים הוא בראש ובראשונה חובה ומצווה דתית… הוא הכלי המרכזי לשימור המורשת והמסורת של כל קהילה חרדית." מערכת החינוך החרדית מכניסה את הילד לחברה החרדית, ודרכה נקבע מעמדו ומעמד משפחתו. כל ילד בפני עצמו אחראי על שימור החברה החרדית ועל מעמדה החברתי של משפחתו. משפחתו של ילד הנושר מבית-הספר סופגת מכה אנושה מבחינת מעמדה החברתי בקהילה, שיכולה להשפיע קשות על שידוכיהם של האחים והאחיות. כן כן, הרכילות ומשחק המעמדות רווחים גם בחברה החרדית.

למרות זאת, יש לנו החילונים יש מה ללמוד גם כאן מהחרדים. כאשר אני מרצה מול כיתות בבתי-ספר, אני משתדל להנחיל לילדים את תחושת השליחות: את האחריות שיש עליהם כבני-אדם, לכל יתר בני-האדם; את הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לקדם את הרווחה אנושית, להלחם במחלות ולנצח. וכאשר אני רואה את עיניהם ניצתות, אני יודע שהצלחתי – הם ימשיכו ללמוד ולהתאמץ בכוחות עצמם, ולא בגלל שאני דוחף אותם מאחורה כל הזמן. הם קיבלו מטרה. מהות. זהו דבר שבתי-ספר חרדיים מצליחים להנחיל היטב לתלמידיהם, והחילוניים צריכים עוד להשתפר בו.

החינוך החרדי במספרים

לפי נתוני העיריה, כפי שהם מוצגים בספרו של שפיגל, שהו ב- 2008 יותר מ- 86,000 תלמידים ותלמידות במערכת החינוך החרדית. זוהי עלייה של יותר משלושים אחוזים לעומת מספר התלמידים באותה מערכת ב- 1998. מערכת החינוך הממלכתי לא זכתה לעדנה דומה באותו פרק זמן, כפי שניתן לראות בגרף (מופיע בספרו של שפיגל, שלקח את הגרף מטרויאן, 2007). בכל שנה בעשור האחרון, קטן מספר התלמידים בחינוך הממלכתי ב- 3% בממוצע, ובממלכתי-דתי ב- 1.77% בממוצע. מערכת החינוך החרדי, לעומתם, גדלה בממוצע בכל שנה ב- 3.19% !

למה מערכת החינוך גדלה במהירות שכזו? דוגמה לתשובה מגיעה מסיפורם של שני אנשים שונים, כל אחד מהם גדול בדרכו, שנפטרו בשנה האחרונה, כששניהם בני 102. האחד הוא בן ציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, שהותיר מאחוריו עשרה צאצאים סך-הכל. השני הוא הרב שלום אלישיב, שהותיר מאחוריו 1,400 צאצאים. תפוקה זו מעידה על קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה החרדית, ובהתאם גם מביאה לגידול מערכת החינוך החרדית. הסבר אחר הוא שמוסדות לא-מוכרים הפכו להיות מוכרים לפי החוק, וכך נוספו תלמידים חדשים לבסיס הנתונים של משרד החינוך.

תהליך החינוך

תהליך החינוך מתחיל כבר מינקות. האמהות – שלעתים קרובות הן היחידות העובדות בעבודה ממשית – עוזבות את הבית בבוקר, וחוזרות בשעות הצהריים. בזמן זה, התינוקות זוכים לטיפול ממטפלות (שכירות או מתנדבות כמו הסבתא/דודה) או במשפחתונים. מכיוון שנשים בנות ארבעים מעורבות לעתים קרובות בגידול ילדים ונכדים באותה העת, ומכיוון שהילדות הבוגרות יותר מצופות לטפל בעצמן באחיהן הקטנים, אין חוסר במטפלות בחברה החרדית. מפאת קוצר הזמן, גודל המשפחה ועומס העבודה, אמהות חרדיות רבות מחנכות את הילד מגיל צעיר למשמעת עצמית ונמנעות מפינוק יתר.

בגיל 3-4 נכנס הילד לגן הילדים, ושעת סיום הלימודים בגן מתואמת עם השעות בכולל בו לומד האב, כך שהוא יכול לאסוף את ילדיו. בגיל 5-6 הילדים נכנסים לבית-הספר, ויום הלימודים מתחיל להתארך עד השעה שש בערב. החל מהתיכון, הילד שוהה בבית-הספר במשך רוב היום ואפילו בחלק מהשבתות, ולעתים עובר לגור בפנימייה כחלק מהלימודים.

מכל אלו ברורה האינטנסיביות של החינוך החרדי. מערכת כזו, בה מתעצב הילד מבלי שיינתן לו כמעט זמן פנאי לעצמו, הינה בעלת השפעה קריטית על נפשו ואמונתו. נשאלת השאלה, לפיכך: מה בכלל מלמדים שם, בחינוך החרדי?

התכנים וסדר היום

מוסדות החינוך החרדיים מתפלגים לאורך קשת רחבה בשמרנותם. בקוטב השמרני יותר אפשר למצוא את מוסדות העדה החרדית בעיקר, שסולדים מהמדינה ואינם מזדהים עמה – ובהתאם גם אינם מקבלים תקציבים מהמדינה… או פיקוח חיצוני. לפי ההערכות לומדים במערכת זו 15-20 אלף תלמידים. למעשה, בחלק גדול מהם השפה הרשמית הינה יידיש.

בקוטב המודרני יותר נמצאים מוסדות חב"ד, מוסדות תורניים, מערכת החינוך התורני של ש"ס ועוד. הם נועדו בעיקר לקרב את הילדים המסורתיים לחיק הדת בכלל ולהטמיעם בחברה החרדית בפרט. זוהי החלוקה הכללית, אבל אולי מן הראוי שנתחיל מוקדם יותר: בבית עצמו.

החינוך מתחיל עוד בבית, במשפחתונים ובמעונות, בהם מוקנים יסודות המצוות לילדים. בגיל שלוש גוזזים לפעוט את שערות ראשו לראשונה, והוא נכנס בדרך-כלל לגן הילדים לבנים, המכונה לעתים גם 'חדר'. מכיוון שמשרד החינוך כמעט ואינו מטיל דרישות על הגנים מבחינת תוכני הלימוד, רוב הגנים שייכים לחינוך המוכר ומקבלים תקצוב. זוהי עובדה שניתן לראותה כבעייתית, מכיוון שכבר בגנים זוכים הילדים לחינוך המעצב את אופיים, ובגנים רבים יש גם 'ראבע' – מורה גבר, המשקף את מידת החרדיות של הגן.

מגיל הגן ועד כיתה ח', עוברים הילדים לתלמודי התורה – לב מערכת החינוך החרדית. הם ילמדו שם בכיתות המונות 15-30 תלמידים – כן, כן, קראתם נכון, לא 40 תלמידים כפי שקורה בבתי-הספר הממלכתיים – עם מורה מחנך המכונה 'מלמד' שילמד חלק גדול ממקצועות הקודש. בשעות הבוקר ואחה"צ, כשהתלמידים בשיא הריכוז, הם יזכו ללימודי הקודש. בשעות הצהריים או בסוף היום, כשהם רדומים ועייפים, הם יקבלו שעה או שעתיים של לימודי חול כמו עברית וחשבון. כמו שאומרים תמיד, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. ודי ברור שהחרדים יודעים לשחק היטב עם שלהם.

בסביבות גיל בר-המצווה עוברים התלמידים לישיבות הקטנות, שהן בית-הספר התיכון של החרדים, ובהן הבנים זוכים להתמקדות מוחלטת בלימודי הקודש, ובמיוחד בגמרא. לימודי חול? אין על מה לדבר בכלל. גם כאן, בכל כתה לומדים 15-30 תלמידים. יום הלימודים נפתח בשבע בבוקר בתפילת שחרית משותפת ובארוחת בוקר. לומדים גמרא בעיון מעמיק עם מורה, ולאחריו עורכים לימוד עצמאי ומעמיקים בחומר בקבוצות לימוד. זוהי שיטת לימוד עצמי שהצלחתה הודגמה גם בלימודים עם מחשב – כאשר שמים קבוצות של ילדים מול מחשב עם אינטרנט ומבקשים מהם למצוא תשובה לשאלה, הם מגיעים להצלחות מפתיעות… גם אם אינם יודעים כלל אנגלית! מה פלא, לפיכך, שחיפוש בגמרא מניב הצלחות דומות? גם כאן, ראוי לחינוך החילוני שישאל מוטיבים מסוימים מן החרדי.

שעות הצהריים מוקדשות להפסקה – תפילה, ארוחה וזמן חופשי. אחריו נערכים מספר שיעורים נוספים, המסתיימים בתפילת ערבית וארוחת ערב. בסביבות שמונה בערב מכינים התלמידים את חומר הלימודים למחר, ורק אז עוזבים לבתיהם או מתפנים לחדריהם בפנימייה.

סדר יום זה נמשך כמעט כל השבוע, כאשר ימי שישי ולעתים חמישי מוקדשים לבחינות ולשינון החומר. הלימודים נמשכים לעתים גם בשבת, אך בצורה מוסדרת פחות.

ניתן לראות את הלו"ז באחת הישיבות הליטאיות המובחרות, כפי שהוא מוצג בספרו של שפיגל –

סדר יום של תלמיד בישיבה תיכונית. מתוך הספר: "ותלמוד תורה נגד כולם", אודי שפיגל, 2012.

סדר יום של תלמיד בישיבה תיכונית. מתוך הספר: "ותלמוד תורה נגד כולם", אודי שפיגל, 2012.

באשר לתכנים, הבנים מתחילים ללמוד לקרוא עוד בגן הילדים. עד כיתה ג' הם יעמיקו את כישורי הכתיבה והקריאה שלהם, עם קצת חשבון על הדרך, אך הכל בדגש על לימודי הקודש. מכיתה ג' ואילך הילדים מתחילים ללמוד את הגמרא, ומשמעות הדבר שעליהם לרכוש שפה נוספת – ארמית – שחלפה כבר מזמן מן העולם ומופיעה רק בספרי הדת העתיקים. הלימודים הולכים ועולים בקושי ובאינטנסיביות, אך לימודי החול נותרים ברמה בסיסית ומופיעים בדרך-כלל בסוף יום הלימודים.

לימודי החול

לימודי החול הינם, באופן פשוט למדי, כל המקצועות שאינם כרוכים בלימוד התורה בכתב (התנ"ך) או בעל-פה (התלמוד על כל נגזרותיו). אלו כוללים חשבון ועברית, ובמקרים הטובים יותר גם היסטוריה, גיאוגרפיה וטבע במינונים נמוכים. השפה האנגלית כמעט ואינה נלמדת בתלמודי התורה שבירושלים. גם במקצועות החול הנלמדים, הרמה אינה גבוהה, והתלמידים מקבלים אך ורק חומר אשר אינו יכול לאיים על אמונתם. שפיגל אף מתאר כי "למדתי מפי מנהלים כי המדע הוא סוג של 'ספקולציה' שטיבה נתון בספק, מול המוחלטות של התורה ואמיתותה". בהתאם לקו מחשבה זה, לימודי החול מתפוגגים מתכנית הלימודים בכיתה ו' או ז', ולימודי הקודש תופסים את מקומם.

כל מוסד מחליט על מספר 'שעות החול' בתכנית הלימודים שלו, לפי התקציב שמעניקה הממשלה ובכפוף לתכנית ליבה. חלק מהמוסדות ('החינוך המוכר שאינו רשמי') מקיימים 75% – 100% מתכנית הליבה. מוסדות הפטור מקיימים רק 50% מלימודי הליבה. עם זאת, שפיגל מציין כי אין הבדלים גדולים בשטח בין רמות לימודי החול בשני סוגי המוסדות הללו. הילדים אינם מודאגים מכך שאינם מקבלים שעות לימודי חול רבות. רק 15 שנים לאחר מכן, כאשר חלקם יחזרו לספסל הלימודים כדי לנסות לקבל תעודת בגרות ולהתקבל למכללה, הם מבינים את הנזק שנגרם להם.

המודל התחרותי

חשוב להבין שלא כל הישיבות הקטנות דומות אחת לשנייה, וקיימים גם מוסדות אשכנזיים וספרדים חלשים יותר, המכונים לעתים 'חינוך תורני' בזלזול ובהעוויית פנים. למוסדות אלו מגיעים התלמידים החלשים, האלימים, או החוזרים בתשובה. בישיבות אלו לומדים פחות לימודי קודש ומתרכזים יותר במשימה אחת פשוטה: להשאיר את התלמידים בחברה החרדית.

המוסדות מתחרים ביניהם על השגת תרומות מגורמים פרטיים וממסדיים. מבחינה זו, מצייתים המוסדות לעקרונות השוק הפתוח המעודדים מצוינות, ומתחרים בין היתר גם על השגת המחנכים הנחשבים ביותר. ההורים והציבור החרדי פוקחים עין מתמדת על המוסדות, ומוסד שירכוש לעצמו שם רע, יפסיד חיש-מהר את תלמידיו המחוננים על התקציבים שהם מביאים מהוריהם העשירים. והתלמידים החלשים? הם ילכו לכל מקום שיקבל אותם.

מודל זה מביא לכך שהמוסדות מרשים לעצמם לדרוש שפע של דרישות שאינן קשורות בהכרח לחומר הלימודי. המוניטין של האב (עובד?) והאם (עובדת? נוסעת ברכב, חלילה?), הקלות דתיות בבית, החזקת פלאפון שאינו כשר, אחים או אחיות שחזרו בשאלה ועוד – כל אלו יכולים לפסול את קבלת התלמיד למוסד חינוך מכובד. ולעומת זאת, ילד שהוא נצר למשפחת רבנים מכובדת, עשוי לקבל הנחה בגובה שכר הלימוד וכניסה אוטומטית ללא סייגים.

המורים ומעמדם

קיימת הערכה עצומה למקצוע ההוראה בחברה החרדית, גם מכיוון שהמורה מממש את אחת המצוות החשובות ביותר – להנחיל תורה ומצוות לילד – וגם משום שמדובר בעבודה ששכרה החומרי לצידה. וכפי שכותב שפיגל, "לגבי רבים מבוגרי הישיבות, מדובר באחת העבודות היחידות שהם מוכשרים לעשות".

מכל אלו ברור שמעמד המורים בחברה החרדית גבוה בהרבה ממעמדם בחברה החילונית. הכבוד למורה מושרש היטב, והתלמידים נוהגים לקום מכסאותיהם עת שהוא נכנס לכיתה. ברור גם מדוע כוללת מערכת החינוך החרדית אלפי מורים מסורים המקדישים עצמם לתפקיד. למרבה הצער, חלק גדול מהם לא למדו מעולם חינוך או הוראה באופן פורמאלי. בהתאם לחוסר הרשמיות, המורים מועסקים ללא אפשרות לקביעות וללא זכויות ברורות. מורי קבלן, בעצם. עד כמה הדבר נורא? לא ברור, במיוחד מכיוון שהתחרות הבלתי-פוסקת בין בתי-הספר גורמת לכך שמורים טובים יקבלו הצעות לשכר גבוה יחסית ולתנאים טובים יותר. כמה גבוה השכר? לפי עדויות, מורה טוב יכול להשתכר בין עשרת-אלפים ₪ ל- 15,000 ₪ נטו, כאשר חלק גדול מהכסף מגיע מתחת לאף של מס הכנסה וביטוח לאומי. בשחור, בקיצור.

חוסר הפיקוח והפורמליות פוגעים יותר מכל בלימודי החול – חשבון, גיאוגרפיה וכדומה. מעטים הם המקרים בהם מורי החול ניחנים בידע אמיתי ורציני בתחום. בדרך-כלל המידע שהם מספקים לתלמידים מגיע, אוי לאוזניים שכך שומעות, מזיכרונותיהם העמומים מן התקופה בה גדלו כתלמידים בבתי-ספר חילוניים או דתיים-לאומיים (מכיוון שלעתים מדובר במורים שחזרו בתשובה, או הקצינו בעמדותיהם הדתיות). במקרים הטובים יותר, הם מקבלים את הידע מספרים. בהתאם לכך, בדרך-כלל אין מבחנים רציניים בלימודי החול, ואין הקפדה על הציונים ורישומם, במיוחד במוסדות החינוך לבנים.

משמעת עצמית

מי שיגיע למוסדות הגבוהים עשוי להזדעזע מהרעש הרב האופף את הכיתות, ולראות בכך תופעה של חוסר-כבוד למורה. אין רחוק מכך. למעשה, התלמידים לומדים ב- 'חברותות' בשיעורים רבים, כלומר בזוגות. בני הזוג קוראים ביחד את החומר ומתדיינים אודותיו בקול רם ובכוונה מרובה. כך הם מגיעים להבנה עמוקה יותר בידע הנרכש, מפתחים את כישורי הלוגיקה והווכחנות שלהם, ובמידה מסוימת – מקלים על המורה שאינו מחויב לדבר בעצמו בזמן זה.

האווירה הפרועה-כמעט של החברותות אינה ממשיכה מעבר לשיעור המיועד לכך. המורים אחראים גם על המשמעת, ובמקרים הקיצוניים ביותר יש להם אף רשות לעקוב אחר התלמידים מחוץ לשעות הלימודים. הגדרת המשמעת עצמה משתנה מישיבה לישיבה. במוסדות הרציניים יותר, תלמיד אשר יוצא לשחק כדורגל בשעותיו החופשיות עשוי למצוא עצמו מורחק מהישיבה. אלו, כמובן, המקרים הקיצוניים ביותר. הענישה על עברות קלות יותר יכולה להסתכם בפתק להורים, או בשליחת הילד הביתה. היא יכולה גם להגיע לכדי ענישה פסיכולוגית – ושפיגל מספר על בוגר של אחד מתלמודי התורה אשר ציווה על תלמידים סוררים ללכת על ארבע מול כל שאר התלמידים. נטען כי תופעות אלו מצטמצמות בעשור האחרון. גם הענישה הפיזית ממש – המלמד עם הסרגל הגדול – הולכת ומתמעטת.

אליה וקוץ בה

עד עכשיו, שמענו דברים טובים רבים על החינוך החרדי. התלמידים חדורים בתחושת שליחות לשקידה על התורה ולרימום מעמד משפחתם. הם זוכים ללימודים מבוקר ועד לילה, כמעט ללא הפסקה או חופשים. האם לא היינו רוצים שמערכת החינוך שלנו תלמד מהם?

ובכן, אולי לא.

ראשית, מערכת החינוך החרדית על השאיפה שלה למצוינות, גורמת לרבים להישבר, להישאר מאחור ובסופו של דבר – לנשור ממוסדות החינוך. בשנת 2008 נודע כי כמחצית מהתלמידים הנושרים במגזר היהודי למדו בחינוך החרדי, ורובם בנים בתקופת חטיבת הביניים והתיכון. לא ברור עד כמה ניתן להסתמך על רמת הדיוק של נתונים אלו עקב הקושי לקבל פרטים מהמגזר החרדי, אך ברור לכולם – כולל לחרדים – כי קיימת רמת נשירה גבוהה בחינוך החרדי.

מה קורה לילדים שנושרים? חלקם משוטטים ברחובות ועוברים לחיי פשע. אלו ה- 'שבבניקים' הידועים לשמצה. אחרים מתרחקים מהדת או אפילו – ר"ל – מתחילים לעבוד.

לפי שפיגל, קיימת תופעה קשה במיוחד של 'נשירה סמויה'. תלמידים רבים נשארים רשומים במוסדות חינוך מבלי שילמדו דבר, או אפילו יגיעו לשיעורים. לטענתו, "ישנם מקרים לא מעטים של תלמידים שאינם יודעים קרוא וכתוב גם בגילאים מתקדמים". למה אנחנו לא שומעים על זה מהחרדים בדרך-כלל? כי החברה החרדית מתעלמת מהתופעות הללו במטרה לשמר את 'סיפור ההצלחה' האידיאלי שלה, ולא לתת גושפנקה לתופעת הנשירות. בהתאם לכך, ישיבות רבות אינן מוחקות מהרישומים ילדים שנשרו – גם כדי לשמור על התקציב מהרשויות, אך גם במטרה לספק לילד שסרח מקום אליו יוכל לחזור.

קשה לשים את האצבע על נקודה אחת שגורמת לרמות הנשירה הגבוהות במערכת החינוך החרדית לבנים. מדובר במספר רב של גורמים: חוסר הפיקוח מצד הרשויות, לחץ קשה בלימודים, מערכת חינוך מפוצלת בה כל מוסד קיים לגופו, וחוסר מקצועיות מצד המורים בהתמודדות עם קשיי התלמידים.

על כל אלו מצטרפת השאלה מה קורה בכלל עם לימודי החול. אלו הלימודים אשר מכינים את הילדים לעבודה יצרנית ולהגשמה עצמית בהמשך חייהם. היא זו המאפשרת להם להיטמע ולהשתלב בחברה הישראלית מבלי להסתמך על קיבוץ נדבות משאר הציבור. משרד החינוך טוען כי רמת הלימוד במקצועות החול הינה סבירה במוסדות-חינוך רבים, אך מתקשה לספק נתונים. כאשר בחן שפיגל את הנתונים הספציפיים על תוצאות בחינות המיצ"ב של 2008 בארבעה בתי-ספר חרדיים ספרדיים לבנים בירושלים, הסתבר כי ציוניהם היו נמוכים בקביעות מאלו של התלמידים בבתי-ספר דוברי עברית אחרים. בהבעה בכתב, למשל, היה הממוצע נמוך יותר מ- 50, בעוד שהממוצע הארצי בבתי-ספר דוברי עברית היה 68. במתמטיקה עמד הממוצע החרדי על 45, לעומת ממוצע ארצי-יהודי של 64. בקיצור נמרץ, המשמעות היא שאותם בתי-ספר נכשלו בכל מקצוע חול אפשרי. ולאף אחד לא היה אכפת.

על כל אלו, יש לזכור כי החינוך החרדי מפיק מספר גדול של בוגרים בעלי יכולות ומיומנויות למידה עילאיות. מי שמצליח לעבור את הישיבות הקטנות על סדר היום הקפדני שלהן, ניחן בדרך-כלל גם במשמעת עצמית גבוהה. ואף על פי כן, את רובם לא היינו מכנים 'מבריקים'. לא ניתן עוד למצוא בזמננו 'גדולי דור' אמיתיים. אולי הסיבה לכך היא, כדברי שפיגל, החשד שהתלמידים המבריקים ביותר מגיעים למסקנות המאיימות על המחנכים, ולפיכך אינם מתקבלים לישיבות הטובות. המצוינות והיצירתיות שלהם מתקהות בישיבות נחותות יותר, ו- "כך אולי נמנע מן המערכת לגדל בעשורים האחרונים תלמידים בעלי חשיבה מקורית וגדלות-רוח, למרות שמספר התלמידים הולך ורב."

נקודה זו תקפה למערכת החינוך החרדית כולה. הבוגרים, כמעט כולם, חכמים, אינטליגנטים וסקרנים, אבל אינם פורצים את הגבולות. הם אינם ניחנים בכישורים שמאפשרים להם לעזוב את הקהילה החרדית, או להטיל ספק במה שלמדו. וכך ממשיכה החברה החרדית לגדול ואף לשגשג, על חשבון חופש הבחירה של ילדיה. ואם הדברים ימשיכו במתכונת הנוכחית, בה החרדים אינם לומדים אזרחות או את יסודות הדמוקרטיה, הרי שבסופו של דבר היא תגדל על חשבון חופש הבחירה של ילדינו.

ד"ר רועי צזנה

דוקטור לננו-טכנולוגיה, חוקר בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בעל טור קבוע בסיינטיפיק אמריקן-ישראל, מגזין הטכניון ובלייזר. מגיש תכנית הרדיו הפופולרית דוקטור למה מרצה על מדע, היסטוריה, עתיד וכל מה שבאמצע. ניתן להשיגו בטלפון: 050-8242009. (מדע אחר) (מדע לכולם) כל המאמרים של ד"ר רועי צזנה באתר הידען

76 תגובות ל “"ותלמוד תורה כנגד כולם" – ספר חדש חושף את אופיה של מערכת החינוך החרדית”

  1. אלוהים בפרטים הקטנים

    השמטת פרט קטן אך חשוב: "בכך איננו מתייחסים להשוואה למוסדות בהם החתך הסוציו-אקונומי דומה"
    חשבתי שאתה מדען, הסתבר שמדובר בפופוליסט…

הוספת תגובה

  • (will not be published)