לקראת האולימפיאדה: המקורות האבולוציוניים של הספורט

כמי שעוסק שנים רבות במחקר תולדות הספורט ופרסם בנידון לא מעט ספרים ומאמרים, חלקם באתר הנוכחי, נחשף לא פעם לתובנות, בנוסח של “איך לא חשבתי על כך קודם לכן?! האם העיסוק בספורט או אהדה פעילה שלו מקורם בחיקוי מלחמה או אולי יש להם מקורות בסיסיים יותר – במנהגי החיזורים של האדם הקדמון?

לך אל הנמלה (החיה) עצל, ראה דרכיה וחכם. כמי שעוסק שנים רבות במחקר תולדות הספורט ופרסם בנידון לא מעט ספרים ומאמרים, חלקם באתר הנוכחי, נחשף לא פעם לתובנות, בנוסח של “איך לא חשבתי על כך קודם לכן?!”. ובשיבוש נוסף –מרוב יער אין רואים את העץ הבודד, אם כי משמעותי ורחב צמרת ונוף – אעלה כאן את תובנתי בקצרה.

לא אגזים אם אומר כי הביטוי – הספורט אינו אלא סובלימציה של המלחמות והשימוש בכלי הנשק – נחצב מסלע הגותי בנושא זה. כלומר כלי נשק שאבד עליהם הכלח ובכלל זאת טקטיקות לחימה, מצאו עצמם, בין במישרין ובין בעקיפין, בין במודע ובין שלא במודע, משוקעים בעולם היריבות הגופנית המעודנת, יחסית, היינו בספורט. זאת ועוד האדם משחר הפרה-היסטוריה, כלוחם, כשרדן אוססיבי, כמעט ולא השתנה עד ימינו אנו. מעבר לכל העטיפות, התפאורות, הרקעים ומיגווני המיכשור בתחומים רבים ושונים, נשאר האדם, ב”מערומיו”, כמעט ללא שינוי. העידון סביבו כלל לא שינה את מהותו, מטרותיו והדרכים למימושן.

היסוד המלחמתי, ההישרדותי הברור יותר מתבטא כמובן במישור הצבאי, הקרבי, ופחות, אם כי נשאר כשהיה, בתחום הספורטיבי, שהרי, כנאמר לעיל – הספורט הינו הסובלימציה של ההישרדות. מאז ועד ימינו תופס יסוד המלחמתיות בתחרויות שונות, החל מיריבויות בין מדינות, ממתיחויות בין קהלי אוהדים (עיינו “ערך” רוסיה-אנגליה במשחקי היורוליג האחרונים) ועד אבדן שליטה בתחרויות בין שחקנים ובפרט ברגעי שיא של מתח המביא לעיתים לאובדן שליטה, שאו-אז חוגג האדרנלין השלילי ופורצות הישר מתוך הגוף אנרגיות שמקורן בקמאות היסטורית-פרה-היסטורית.

וכדאי לשים לב להבעות הפנים, לג’סטות הגופניות-האבריות, של מבקיעי שערים, של מטביעי כדורים אל תוך החישוק, של מכניעי היריב באמנויות הלחימה ובפרט באיגרוף, ועוד ממין אלה, כדי לאתר אצלם את זעקת הקרב מזה ואת הבעת הסיפוק האימננטי מזה של הלוחם הקדמון לאחר שחיסל את יריבו או הצליח להכניע חית טרף כלשהי. ואתם יודעים מה? ובוודאי שלא כולכם תסכימו אתי – גזירת הרשתות סביב החישוקים בגמר וענידתן על צוואר השחקן המנצח לקול התשואות הרועמות של קהל אוהדי הקבוצה המנצחת, מזכירות את הקרקוף והצגתו על ידי המנצח, או לחלופין מצוד האריה המנצח אחר גורי הנקבות והמתתם האכזרית.

ובעוד אני בוזק/מערה אל תוך התמיסה המעין-נוסחתית זו, קרי הזיקה בין הכוחנות והקרביות, את היסוד הדתי פולחני כדי לעבות את ההקשר המקודש בין שני המרכיבים הנ”ל, כזו שבאה לידי ביטוי בסדרה מאוד רחבה ומגוונת של אמונות תפלות בקרב שחקנים ואוהדים, נראה כי תמה מלאכתי. אך לא!

למעשה חסרה לי חוליה משמעותית כדי להבין את היסוד הקמאי של הפעילות הגופנית הפרטנית מזה והקבוצתית-קהילתית מזה. ולנגד עיני רצות תורת האבולוציה הדרוויניסטית מחד והחיקוי הבולט שמקורו בהתבוננות רבת השנים של האדם בעולם החי מאידך.

כולנו יודעים ומודעים לעובדה שבעולם החי המגוון והעשיר מהווה הפיריון מרכיב דומיננטי בהתנהגותם של הזכרים. הללו מכינים את עצמם, מעבר לאפקט הגדילה וההישרדות לשמה, לקראת המפגש הגדול עם היריבים הפוטנציאלים, בתחרות, שלעיתים קטלנית היא, על הנהגת העדר, הלהקה ואפילו על עצם ההישרדות האינדיבידואלית ותוך כדי כך “קורצים” לנקבות. יש מהם שמציגים בגאווה את גופם ושריריהם, אחרים מתהדרים בנוצותיהם, בצבעם, בריחם ואף בריקודי חיזור מרשימים. יש המתכוננים היטב לכך, לרגע המיוחל, בבחינת אימונים מקדימים של כשירות גופנית, חידוד טקטיקות ואפילו מיומנות בשימוש ב”כלי נשקם” היינו גופם. תופעות כאלה נצפה אצל החתולים הגדולים – אריות ונמרים וכן אצל צבועים, זאבים, דובים, צבאים ואיילים, הקנגרואים למיניהם, כשמדהים כיצד הם מתאגרפים, בועטים, מתנגחים  ושורטים, סוגים שונים של קופים וקופאים ועוד ממין אלה ובכללם ייצורים נברנים ואף חרקים.

הקרב על הנהגת העדר הינו חלק בלתי נפרד ממערכת חברתית-מינית ברורה מאוד. הזכר השליט היה מפרה את הנקבות ודואג באופן זה להורשת הגנים שלו, וכתוצאה מכך מהווה רכיב חשוב זה אבן יסוד בתהליך הברירה הטבעית.

אז כיצד זה מתקשר לענייננו? להנחתי, שאולי פרועה היא משהו, הספורט איננו רק סובלימציה של הקרביות-הצבאיות הקמאית והיסודות הפולחניים-הטקסיים, אלא גם תוצר של החייתיות המינית של הייצורים בטבע. האם מדובר בתהליכיות גנטית וגם בהתבוננות יומיומית כיצד מנהלות החיות את ענייניהן? סביר להניח שזו תופעה משולבת. הזכר, אולי כבר מראשית תקופת ההומו סאפיינס, ביקש להרשים את הנקבה, וזאת עלידי מבנה גוף אטרקטיבי ואולי גם בהתמודדות מול זכרים פוטנציאלים. תהליך זה מצא את ביטויו ההמשכי בתחרויות ספורט ובעיקר כוחניות בהאבקות ובאגרוף.

רוצה לומר כי חלק מקדמונינו המערתיים משהו ואף כשהתנייחו עם הזמן וראו עצמם פוטנציאלים להנהיג את המשפחה/הלהקה, העדר/השבט בקשו להרשים את הבנות, הנערות, הן על ידי חזות חיצונית מאיימת משהו והן על ידי מבחן כוחני, והנה לכם ראשית-ראשיתו של הספורט.

ביטויים מרמזים במקרא? בבקשה. יעקב רוצה להרשים את רחל בת לבן אחי אמו, מגולל יעקב את האבן הכבדה מעל פי הבאר כדי שרחל, רועת הצאן, תוכל לשאוב מים ולהשקות את עדריה. וסופה של התרברבות גברית-כוחנית כזו היתה המפגש הרומנטי ביניהם, וההמשך שקוע בהיסטוריה.
ואולי הכתוב בספר זכריה כרוך אף בענייננו, וזאת למדים מתרבויות אחרות, ככתוב: “והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה לכל העמים. כל עומסיה שרוט יישרטו …” (זכריה יב 3). כלומר ביטוי לניסיונות להרים אבן כבדה בתחרויות כוחניות ציבוריות.
רמז נוסף משוקע בפרשת חטיפת הבתולות על ידי בני בנימין, מה שנמשך מאות רבות של שנים כנוהג בעל חותם ריטואלי-מנהגי-מסורתי מקודש. חטיפת הבתולות ו”גרירתן” לנישואין המתקשר לבני בנימין אינה מתועדת בכדי, מכיוון שבני בנימין נודעו בכוחם, במבנה גופם וביכולות צבאיות-קרביות מרשימות. מה שמתקשר עניינית לנושאנו, והעובדה שהמנהג הפך למקודש בפי הציבור רק מחזקת קשר זה. נכון שהמקרא קושר זאת עם מעשה פילגש בגבעה, עם  הקללה הנדרית שנשבעו לא להשיא נשים לבני בנימין, ונמצא אחר-כך המפתח שיחלץ את המקללים וישאיר את הנדר בעינו (משהו מעין “ללכת עם ולהרגיש בלי”). הכל נכון וטוב ויפה אלא שנראה כי מדובר על סיפור-כיסוי שמעלה על נס את פרשת מסורת החטיפות. ואגב, גם ברומא הקדומה אנו מוצאים מהלך חטיפתי דומה ומדובר בחטיפת הבתולות מן השבט הסאביני הצפוני.

ואם נשאר בשבט בנימין הרי כדלקמן: “ויהי איש מבן ימין ושמו קיש בן אביאל … בן איש ימיני, גיבור חיל ולו היה בן ושמו שאול, בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם” (שמואל א’ ט 2-1). ראשית מצויה פה התופעה הגנטית, קרי מורשת התכונות הגופניות. שנית – מודגשת ההחמאה הגופנית, שהיא בסיס מוצק להנהגת הציבור. שלישית – לנגד עינינו מצטיירת, כך דומה, סגידה לגופנות, לכוחנות גברית.

אלא מה? לא לעולם חוסן. בשעה ששב דויד מהכות את הפלישתי, את גוליית האימתני, שרו וחוללו לפניו “הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות לקראת שאול המלך בתופים, בשמחה ובשלישים. ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה: הכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו” (שמואל א’ יח, 7-6). וכל זאת למורת רוחו של שאול, בבחינת תקיעת אצבע בעינו, כשהנשים רומזות, ואולי בהקשר לליבת ענייננו, על העדפתן את דויד על פני שאול, ולא משום נימוקים פוליטיים, אלא גופניים בלבד.

ומה אומר ספר משלי בנידון: “תפארת בחורים כוחם …” (משלי כ 29), כמו מצהיר הוא שדרך התפארותם של הבחורים, היינו הנבחרים מעין, היא תצוגת מבנה גופם וכוחם. וראוי להדגיש כי אין מדובר סתם בהערה עובדתית, אלא המחבר, שהוא על פי המסורת הכתובה לא אחר מאשר שלמה המלך, מצא צורך להחמיא לאותם בחורים צעירים.

ובאליגוריה, שנמסך בה רכיב ציני-גרוטסקי, לועג מחבר מדרשי לניסיונם של בחורים צעירים להרים סלעים כבדים על מנת להפגין את כוחם ויכולתם (ולפני מי”), מה שאנו מוצאים לכך הד בספרות היוונית הקלאסית.

אינני בא לומר כי קיים בעולמנו המודרני קשר בל-ינותק בין הספורט לבין המשיכה המינית והפיריון בכלל מחד ואינני בא לומר ההיפך, כי בין שני האלמנטים הללו אין כל קשר מאידך. ברצוני לומר, כי, בהנחה שהאדם כמעט ולא השתנה מאז … ועד …, וכן בולט היסוד הקרבי בעולם הספורט ואף הצד הפולחני-מיתי/מיסטי כגון ריטואלים של שחקנים ואוהדים, קמיעות, ברכות וקללות, יש להניח כי גם הצד המיני-פיריוני משתרבב לתמונה הכוללת, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בהבלטה ובין ברמיזה, ולא רק המקרים בהם שחקנים הופכים למודליסטים-דוגמנים, אלא אף לחיזור בנות המין הנשי אחרי אלילי ספורט מובילים.

ובינינו, האם הצד החיזורי-מיני אינו בולט בתופעה, שבני נוער (בעיקר) מפתחים את גופם ונהנים לראות ולהראות את ה”קוביות” ה”פורצות” מבטנם, הן בחדר הכושר ובוודאי שבבריכה או בים. ושלא תצאו, חלילה, מנקודת הנחה, שאינני, אישית, תומך בפעילות גופנית ובוחל להתעסק בה. נהפוך הוא!

תקנו אותי אם אני טועה!