ירחו של מאדים פובוס עשוי להתפרק לרסיסים

כך עולה ממודל שפותח על ידי חוקרים מנאס”א ומאוניברסיטת אריזונה, המניח את האשם בכוחות הגיאות בין מאדים לבין פובוס

החריצים הארוכים והרדודים הנמתחים על פני השטח של פובוס הם קרוב לוודאי סימנים ראשונים של התפרקות מבנית שבסופו של דבר תהרוס את ירחו זה של מאדים.
פובוס, הגדול מבין שני ירחי מאדים, מקיף את מאדים בגובה נמוך – 6,000 קילומטרים מעל פני השטח ובכך הוא הירח הקרוב ביותר לכוכב הלכת אותו הוא מקיף בכל מערכת השמש. כוח המשיכה של מאדים בקרב את פובוס אליו בקצב של 2 מטרים במאה שנה, ולפיכך הוא צפוי להתפרק בתוך 30-50 מיליון שנה ולהתרסק על מאדים.

“אנו סבורים כי פובוס כבר החל להתפרק, והסימן הראשון לכך הוא היווצרותם של חריצים” אומר טרי הארפורד ממרכז טיסות החלל על שם גודארד של נאס”א במרילנד. הממצאים של הארפורד ועמיתיו פורסמו ב-10 בנובמבר 2015 בועידה השנתית של החטיבה למדעים פלנטריים של האגודה האסטרונומית האמריקנית שהתקיים במרילנד.

החריצים של פובוס נחשבו זמן רב לסדקים שנגרמו בשל הפגיעה שיצרה את מכתש סטיקני. הפגיעה היתה כל כך חזקה שהיא כמעט חיסלה את פובוס. ואולם המדענים קבעול בסוף כי החריצים הללו לא סובבים במעגל מהמכתש עצמו אלא ממרכז שנמצא לא הרחק ממנו.

לאחרונה הציעו חוקרים כי החריצים הללו עשוים היו להיווצר מהרבה פגיעות קטנות של חומרים שנפלטו ממאדים ואולם המודל החדש של האטרפורד ועמיתיו תומך בעמדה לפינה החריצים הינם יותר סימני מתיחה הנובעים מהתפרקותו האיטית של פובוס בשל כוחות הגיאות. המשיכה הכבידתית בין מאדים ופובוס מייצרת את גלי הגיאות הללו, הדומים לאלו שבמערכת כדור הארץ והירח הגורמים לגיאות באוקיאנוסים ולצורתם הביצתית של שני הגופים הללו, במקום שהם יהיו כדורים מושלמים.

ההסבר הזה כבר נשקל לפני עשרות שנים, לאחר שחלליות ויקינג שידרו תצלומים של פובוס לכדור הארץ. באותו זמן נחשב פובוס לסלעי לכל נפחו, וכאשר חושבו כוחות הגיאות הלחץ היה חלש מכדי לסדוק ירח מוצק בגודל כזה. ואולם ההערכה הנוכחית היא שפובוס הוא ערימת חצץ, שרכיביה בקושי מחזיקים זה את זה בזכות כוח הכבידה, המוקפת בשכבת רגוליט (אבק סלעי) בעובי 100 מטרים.

התוצאה המצחיקה של המודל היא שהוא מראה כי לפובוס יש סוג של מעטה המתפקד כבד חיצוני המלכד אותו” אומר אריק אספו מביה”ס לכדור הארץ וחקר החלל באוניברסיטת אריזונה בטמפה ושותף במחקר. “זה הגיוני כשחושבים על חומרי אבקתי במיקרו כבידה, אבל זה די בלתי-אינטואיטיבי.”

החומר הפנימי יכול להתעוות בקלות כי יש לו מעט מאוד כוח משיכה, וכך הוא מכריח את השכבה החיצונית להסתגל מחדש. החוקרים סבורים כי השכבה החיצונית של פובוס היא אלסטית ומתוחה אך חלשה מספיק כדי שהלחצים של כוחות הגיאות יגרמו להתפרקותו.

המשמעות היא שכוחות הגאות והשפל הפועלים על פובוס יכולים לייצר די והותר מתח כדי לסדוק את פני השטח. שברי המאמץ שחזה מודל זה מסתדר היטב עם החריצים שנראו בתצלומים של פובוס. הסבר זה גם משתלב עם התצפית לפיה כמה מהחריצים צעירים יותר מהאחרים, דבר התואם להערכה שזהו תהליך מתמשך.
החוקרים מעריכים כי גורל דומה עלול להיות גם לטריטון, ירחו של נפטון-רהב, שגם הוא נופל לאט לאט אל תוך נפטון, וגם לו יש פני שטח סדוקים באורח דומה.
הדבר עשוי להיות נכון גם לכוכבי לכת מחוץ למערכת השמש: “איננו יכולים לצפות בכוכבי לכת אלה בשל מרחקם אבל המחקר עשוי לסייע לנו להבין את התנהגות מערכות אלה, משום שכל כוכב לכת הנופל לתוך הכוכב המארח שלו (ויש לא מעט החגים קרוב לשמשות שלהם) עלו להקרע לגזרים באותה הדרך, אמר הארפורד.

לידיעה באתר נאס”א