‫קולו של הספקן – הלאה האופטימיות המופרזת! / מייקל שרמר‬

עיוות קיצוני של המציאות עלול להיות מסוכן 

האם אתם נהגים טובים יותר מן הממוצע? אני יודע שאני כזה. אני מוכן להתערב ש-90% מכם סבורים שגם אתם כאלה מפני שזאת תופעה מתועדת היטב המכונה בשם “אפקט מעל הממוצע”, שהיא חלק מן הפסיכולוגיה של האופטימיות.

וכך כותב הפסיכולוג דניאל כהנמן בספרו “לחשוב, מהר ולאט” שראה אור ב-2011: “אנשים נוטים להיות אופטימיים יתר על המידה בכל הנוגע למעמדם היחסי בכל פעילות שבה הם זוכים להצלחה מתונה.” אבל אופטימיות עלולה להידרדר במהירות לאופטימיות-יתר. מחקרים הראו, לדוגמה, שמנהלי כספים בכירים “לקו בביטחון-יתר גס לגבי יכולתם לחזות את השוק.” הדבר התברר בשאלון מבחן שהגישו להם חוקרים מאוניברסיטת דיוק שאספו 11,600 תחזיות של מנהלי כספים בכירים והשוו אותן לתוצאות השוק האמיתיות. החוקרים מצאו מתאם קטן מאפס. ביטחון מופרז כזה עלול לעלות ביוקר. “הסקר הראה שהמנהלים שהיו הכי בטוחים ואופטימיים בנוגע למדד המניות של סטנדרד אנד פורס (SP) הפגינו גם ביטחון מופרז ואופטימיות-יתר בנוגע לסיכויי ההצלחה של החברות שלהם, ולכן הם גם נטלו סיכונים גבוהים מאחרים,” כותב כהנמן.

האם נטילת סיכונים אופטימית אינה חלק בלתי נפרד מבניית עסק מצליח? כן, אבל במידה. “אחד היתרונות של אופי אופטימי הוא בעידוד דבקות במטרה אל מול מכשולים,” מסביר כהנמן. אבל “הטיה אופטימית מתמשכת” עלולה להיות מזיקה: “רובנו רואים את העולם כמקום ידידותי יותר ממה שהוא באמת, אנו מעריכים את סגולותינו יותר מערכן האמיתי וסבורים שהמשימות שאנו נוטלים על עצמנו ניתנות להשגה יותר ממה שהן כנראה באמת.” למשל, רק 35% מן העסקים הקטנים בארה”ב שורדים. אבל בסקר יזמים העריכו 81% מהם שסיכויי ההצלחה שלהם עומדים על יותר מ-70%, ו-33% מהם אף הרחיקו לכת וקבעו שסיכוייהם להצליח הם 100%.

אז מה? כהנמן מצטט מחקר שנערך בקנדה, שבדק משתתפים בתכנית לסיוע לממציאים ששילמו כדי לקבל הערכה אובייקטיבית על המצאתם, בהתבסס על 37 אמות מידה. המחקר מצא ש-47% מן הממציאים “המשיכו לפתח את ההמצאה שלהם אפילו לאחר שנאמר להם שהפרויקט חסר סיכוי. היזמים המתמידים (או העקשנים) האלה הכפילו בממוצע את הפסדיהם לפני שוויתרו.” הכישלון אינו אפשרות העולה על דעתו של היזם, אבל לעתים קרובות מדי זו התוצאה במציאות. יזמי-סיכון-גבוה כאלה מתעלמים מתופעת הסלידה מהפסד שרובנו חשים: ההפסד פוגע ומכאיב לנו כפליים מן העונג שברווח. תכונה שהתפתחה אצלנו במהלך האבולוציה בסביבה של מחסור ואי ודאות.

הלוקים המושבעים בהטיה אופטימית מצליחים, לכאורה, להתגבר על סלידה מהפסד בשל תופעה שאני מכנה בשם “הטיית מדגם ביוגרפית”: על יזמים שהצליחו במידה יוצאת מן הכלל כותבים ביוגרפיות (ואוטוביוגרפיות), ואילו על הנכשלים לא כותבים דבר.

היזכרו בסטיב ג’ובס. ההטיה האופטימית המתמשכת שלו תוּעלה באמצעות משהו שאחד מעמיתיו של ג’ובס כינה “שדה מציאות מעַוֵות.” לדברי הביוגרף של ג’ובס, וולטר אייזקסון, “בשורש עיוות המציאות של ג’ובס הייתה נטועה האמונה שהחוקים אינם חלים עליו… הייתה לו תחושה שהוא מיוחד, נבחר, מואר.” האופטימיות של ג’ובס עברה המרה לשאיפה מעוותת-מציאות לשלוט על החוקים שחלו רק על אחרים. הדבר בא לידי ביטוי במגוון דרכים: חוקיות (שימוש בחניית נכים, נהיגה ללא לוחית רישוי), מוסריות (האשמת מיקרוסופט בגזל רעיונות מאפל בשעה ששתי החברות גנבו מזירוקס את רעיון העכבר וממשק המשתמש הגרפי), אישיות (סירוב להכיר בבתו ליזה אפילו לאחר בדיקת אבהות חד-משמעית) ומעשיות (הנחלת תבוסה לענקית העשירה IBM בשוק המחשבים).

אבל הייתה מציאות אחת שהאופטימיות מעוותת-המציאות של ג’ובס לא הייתה יכולה לכופף לגמרי לכוח רצונו: הסרטן. לאחר שאובחן לראשונה בסרטן לבלב מסוג הניתן לטיפול, הוא סירב בתחילה לעבור ניתוח. “אני ממש לא רציתי שהם יפתחו לי את הגוף, ולכן ניסיתי לבדוק אם כמה דברים אחרים יעשו את המלאכה,” הוא הודה בפני אייזקסון. הדברים האחרים האלה כללו שתיית כמויות גדולות של מיץ גזר ופירות, שטיפות מעיים, הידרותרפיה, דיקור ועשבי מרפא, טבעונות ו”כמה טיפולים נוספים שהוא מצא באינטרנט או בהתייעצות עם אנשים ברחבי המדינה ובהם מְתַקשר,” אומר אייזקסון. כל זה לא פעל.

מתוך הטרגדיה ההרואית הזאת עולה לקח: המציאות חייבת לגבור על אופטימיות חסרת תקנה. אי אפשר לעוות את הטבע.

על המחבר

מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic ((www.skeptic.com ספרו החדש הוא “המוח המאמין”. עקבו אחריו בטוויטר: @michaelshermer