פרויקט מינרווה: עתיד האקדמיה?

העברת ידע באמצעות הרצאות פרונטליות הייתה משאב יקר-ערך בעבר, אך כיום אנו נהנים מגישה מקוונת למגוון עצום של קורסים דרך הרשת. מהו, אם כך, עומד להיות ייחודן של האוניברסיטאות במאה העשרים ואחת? מהו הערך המוסף שהן עתידות לספק לסטודנטים, אם בכלל קיים כזה?

דמיינו שאתם צופים מהצד במרוץ מכוניות. על המסלול דוהרים לפניכם הגופים והמוסדות החברתיים השונים, כאשר הם מסודרים לפי קצב ההתפתחות וההשתכללות שלהם ונכונותם להתקדם אל העתיד. במרוץ כזה יהיו מספר מנצחים ומספר מפסידים ברורים. במקומות הראשונים נמצא את חברות הסטארט-אפ ואת היזמים, שכל מטרתם היא ליצור שינוי בחברה. באמצע נוכל למצוא את החברות הגדולות יותר, כיבמ ואינטל, המבינות ששינויים קרבים ושעליהן להתכונן לעתיד – ולעתים גם להביאו בכוחות עצמן. והרחק מאחורה, משתרכת בכבדות מייסרת, נראה את מערכת החינוך המסורתית, שכמעט ולא השתנתה באופן מהותי במאות השנים האחרונות.

מטאפורה זו, המופיעה בספר “עושר מהפכני” של העתידן אלווין טופלר, מדגישה את חוסר ההתפתחות של מערכת החינוך. אנו לומדים היום בבתי הספר ובאוניברסיטאות שמבוססים על רעיונות בני מאות שנים. ילדים כיום רוכשים בערבים ידע מוויקיפדיה, ולומדים פיזיקה, מתמטיקה וביולוגיה באקדמיה של חאן. ואז, בכל בוקר, הם חוזרים אחורנית בזמן ומבלים שש שעות בבניינים הוקמו לפני עשרות שנים, וסובלים מעולה של מערכת חינוך שמקדשת עדיין העברת מידע באמצעות הרצאות פרונטליות, על פני דיון, חקירה ולימוד עצמי.

קשה להאשים את האוניברסיטאות, מאחר שאלו – בדומה לכל מוסד גדול וביורוקרטי – מתקשות להעביר את עצמן רפורמה. בקורסים רבים מתמקדים המרצים בהעברת מידע וידע בלבד, ולא בהקניית תובנות לסטודנטים, או בעידוד חשיבה ביקורתית ויצירתית. העברת ידע באמצעות הרצאות פרונטליות הייתה משאב יקר-ערך בעבר, אך כיום אנו נהנים מגישה מקוונת למגוון עצום של קורסים דרך הרשת. מהו, אם כך, עומד להיות ייחודן של האוניברסיטאות במאה העשרים ואחת? מהו הערך המוסף שהן עתידות לספק לסטודנטים, אם בכלל קיים כזה?

את התשובות לשאלות אלו, איש עדיין אינו יודע.

רבים באקדמיה מבינים את המהפך המתחולל בימים אלו במערכות החינוך. פרופסורים שהקדישו את כל חייהם לזיהוי ואפיון שיטות עדיפות להוראה, מבינים שאלו אינן מוצאות את מקומן בין כתלי האקדמיה. חלק מהאוניברסיטאות מתחילות להכיר בקרמ”פים (קורסי רשת מסיביים פתוחים – MOOC), ככלי ללימוד סטודנטים, אך נזהרות מלספק נקודות קרדיט אקדמיות לתלמידים שאינם משלמים להן שכר לימוד. מספר פרופסורים – ניתן למנות אותם על אצבעות יד אחת – מנסים לשלב עקרונות של משחקיות (גיימיפיקציה) בקורסים. אחרים מנסים לחדול משיטות ההוראה הפרונטליות – מרצה אחד מול כיתה אחת – ולעבור למודלים של קבוצות לימוד קטנות, הלומדות את החומר בעצמן ומגיעות ל- ‘מרצה’ רק כדי לקבל עזרה והבהרות.

.

כל אלו מהווים ניצנים לשינוי, אך הם מגיחים מתוך המערכת. הם אינם יכולים להביא לשינוי מהותי בעשורים הקרובים, מאחר והם פועלים במגבלות המערכת האקדמית בתוכה צצו. קיים רצון לשינוי, אך לא קיימת עדיין אוניברסיטה שמנסה לבנות את החינוך האקדמי מחדש: להשליך לפח את השיטות הישנות, ולנסות לצעוד באומץ בנתיבים החדשים שהטכנולוגיה פותחת עבורנו, ושמדעי הפסיכולוגיה והקוגניציה חשפו בפנינו על הלומד.

לפחות, לא הייתה כזו אוניברסיטה, עד לפני שנה אחת, כאשר הקים בן נלסון את פרויקט מינרווה.

האוניברסיטה החדשה (?)
פרויקט מינרווה, או בשמו הרשמי בתי הספר של מינרווה ב- KGI – הינו, “האוניברסיטה הראשונה ברמת ליגת קיסוס שהוקמה בארצות הברית מזה יותר ממאה שנים.” מבהיר בן נלסון, שהגה והקים את הפרויקט, וגייס עבורו כבר 95 מיליון דולרים בהשקעות. “מכיוון שאנו חדשים לגמרי, חשבנו מחדש ושכללנו כל היבט של החוויה האוניברסיטאית.”

בן נלסון, מקים מינרווה, בהרצאה בפורום הכלכלי העולמי בדובאי.

כראוי לאדם המעוניין לשבור את המוסדות הקיימים ולהחליפם בחדשים, נלסון עצמו שבר את הציפיות ממנו. על אף היותו בן לשני מדענים (אביו זכה בפרס ישראל לפני שנתיים), הוא השלים רק תואר ראשון באוניברסיטת פנסילבניה, ולאחר מכן עבר לעולם העסקים. שם עזר לבנות, להקים ובסופו של דבר לנהל את חברת הסטארט-אפ Snapfish, שהציעה שירותי הוצאה לאור זעירים לכל אדם. החברה נמכרה ל- HP ב- 300 מיליוני דולרים לפי הדיווחים, ובשנת 2010 החל נלסון לבדוק את האפשרות לממש חלום עוד מתקופתו כסטודנט, ולשנות את מערכת החינוך מן היסוד.

ניסיונו בזירת הסטארט-אפים התזזיתית תגבר את אמונתו ביכולותיו, והוא החליט לחלום בגדול. “ראיתי שאתה יכול ליצור מוסדות גדולים מאפס, עם רק רעיון.” הוא אומר לי בראיון אישי. “הבנתי שזו הדרך בה האוניברסיטאות יעברו שינוי – שהאוניברסיטה הגדולה בעולם צריכה להיבנות כך שהאחרות יעתיקו ממנה.”

הדרך היחידה לעשות זאת, הבין נלסון, הייתה ליצור מערכת חדשה לגמרי, עם כללים שונים מכל דבר המקובל באוניברסיטאות הגדולות. בכך, לפחות, הוא הצליח. הסטודנטים המתקבלים לתואר ראשון במינרווה אינם לומדים בדרך הישנה של הרצאות פרונטליות. למעשה, הרצאות מסוג זה אסורות לחלוטין במינרווה. את מקומן תופסים סמינרים בהשתתפות מלאה של הסטודנטים, פאנלים של שאלות ותשובות, קבוצות חשיבה המדווחות זו לזו על ממצאיהן ומגוון דרכים אחרות ללימוד. מפגשים רבים אינם מתקיימים כלל בעולם הפיזי, אלא בשיחות וידאו מקוונות בין הסטודנטים למורה הקורס.

דרך לימוד זו, בה הסטודנט מחויב לאמץ באופן מתמיד את יכולותיו, לנתח מצבים ועמדות ולנסח רעיונות חדשים משלו, אינה מגיעה בקלות לכולם. זו הסיבה שמבחני הקבלה למינרווה מציבים רף גבוה המקביל לאוניברסיטאות הטובות ביותר בארצות הברית, ושהשנה הראשונה בלימודים מוקדשת לקורסים שמנחילים לתלמידים מיומנויות בסיסיות של המאה העשרים ואחת. הסטודנטים לומדים כיצד למצוא מידע ברשת ולנתח אותו בזהירות המתחייבת, לתכנן ניסויים מדעיים ולפרש את תוצאותיהם, לחשוב על מידע חדש ולהפיק ממנו תובנות, ולדבר מול קהל ולהעביר ביעילות רעיונות חדשים לשומעים.

ההתמקדות בלומדים, במקום בלימודים, מאפיינת את מינרווה באופן כללי. “אוניברסיטאות מגייסות יותר ממאה מיליארד דולרים בשנה 55בארצות הברית בלבד, ורוב הכסף מבוזבז על תשתיות בעלות גבוהה ועל תקורה.” מספר לי נלסון. מינרווה פונה לכיוון אחר בעליל: במקום לתחזק קמפוס שלם, מבלים התלמידים כל סמסטר בעיר אחרת – בואנוס איירס, ברלין, הונג קונג, לונדון, ניו יורק או מומביי – ורוכשים ניסיון מעשי בהכרת העולם וביצירת קשרים. רבות מה- ‘הרצאות’ מתנהלות באופן מקוון ולכן אינן דורשות אחזקת כתה או משרד לפרופסור. מינרווה גם מעודדת את תלמידיה ללמוד בכוחות עצמם מקרמ”פים וקורסי רשת, וכך מנצלת באופן מיטבי את המשאבים שהרשת מעמידה לרשות כל אדם כיום.

“מודל החינוך הינו לגבי הפצת מידע, אך את המידע ניתן להפיץ בחינם ברשת.” אומר נלסון. “האוניברסיטאות של היום צריכות להתמקד בפיתוח האינטלקט ולמידה דרך ניסיון של כל סטודנט, ולא להרצות להם. זו הסיבה שהאוניברסיטאות הקיימות אינן טובות מספיק, ויש להעביר אותן רפורמה… אוניברסיטאות האליטה האמריקניות לא היו צריכות להתחרות במודלים חדשניים במשך יותר ממאה שנים. איזה מוצרים או שירותים אחרים אתה קונה מחברות שהיו קיימות במאה ה- 19?”

מהו המודל האוניברסיטאי החדש?
מוקדם עדיין לומר האם מינרווה מהווה את הדור החדש של האוניברסיטאות, אך לפחות דבר אחד ברור: מערכות החינוך הגבוה מתחילות, סוף-סוף, להתקדם לעתיד. בעשור האחרונות קמו חברות רבות העוסקות בתחום החינוך ומנסות לקדם אותו באמצעות טכנולוגיות משוכללות. חלקן קמו למטרות רווח, כניוטון, קורסרה ומינרווה. אחרות, כמו האקדמיה של חאן, משרתות את הציבור שלא למטרות רווח. חברות אלו זוכות להשקעות מרשימות ומשמעותיות ולחשיפה רחבה מצד התקשורת, מסיבה אחת פשוטה: כולם מבינים שיש צורך בשינוי, ושהמצליחים הגדולים בתחום החינוך ישרתו נתחים רחבים מהציבור – ויגרפו על הדרך רווחים עצומים.

המודל העסקי של מינרווה אמור להתבסס בעיקר על שכר הלימוד, וצופן הפתעה נעימה לסטודנטים מחו”ל: הוא עומד על 10,000 דולרים בלבד בשנה. כרגע מסתמן שרבים מהסטודנטים במינרווה עתידים לקבל מלגות שיכסו את שכר הלימוד, ואף על פי כן, סכום זה עשוי לגרום לפיק ברכיים בקרב הסטודנטים הישראלים, ששכר הלימוד שלהם לשנה עומד על 10,000 שקלים בלבד. עם זאת, שכר הלימוד באוניברסיטאות העלית האמריקניות כהרווארד ו – MIT עומד על כמעט 45,000 דולרים בשנה, כך שמדובר בהנחה משמעותית – ובתנאי שמינרווה מסוגלת לספק לימודים (ויוקרה) ברמה המשתווה לזו שמספקות אותן אוניברסיטאות.

וזהו, כמובן, אחד התנאים הבולטים ביותר להצלחתה של מינרווה. המודל שהיא מציעה לא הוכח מעולם, מהסיבה הפשוטה שהטכנולוגיות שמאפשרות אותו לא היו קיימות מעולם. מינרווה חוצבת דרך חדשה בסלע הקיים – והיא עשויה למצוא זהב, אך גם עלולה לגלות את עצמה ללא-מוצא, בבור שחפרה לעצמה. זוהי, מאז ומתמיד, הסכנה העומדת בפני היזמים פורצי-הדרך: לגלות שהשקיעו את כל מאמציהם בכיוון שגוי.

גם אם המודל של מינרווה יוכח כהצלחה מוחצת בלימוד הסטודנטים, לא ברור כיצד הוא יתמודד עם המורים והחוקרים שיעסיק. מצד אחד, נלסון הצליח למשוך פרופסורים בעלי שם, כגון סטפן קוסלין, הדיקן לשעבר של מדעי החברה בהרווארד ומנהל המרכז ללימודים מתקדמים במדעי ההתנהגות בסטנפורד. מצד שני, קשה להבין כיצד אוניברסיטה שאינה מסוגלת לפתוח מעבדות של ממש תוכל למשוך אליה חוקרים בתחומי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה.

נלסון טוען שצוות הפקולטה ימשיך להיות פעיל במחקר, וכי המחקר שיבצעו אנשי הפקולטה ימומן באמצעות מענקי מחקר, ולא משכר הלימוד של הסטודנטים. גם אם נניח שמענקי מחקר יכולים לכסות מאפס רכישה של כל הציוד המדעי המתקדם הנחוץ למעבדה, לא ברור האם ניתן להשתמש בהם לכיסוי עלויות שוטפות כחשמל וחימום. גם אם כן, יש לשאול האם מודל שכזה – של מעבדות בודדות הפזורות מסביב לעולם – לא יפגום באחד מיתרונותיה הגדולים ביותר של האקדמיה: היכולת לקבץ מוחות מבריקים בבניין או בקמפוס אחד, ולגרום להם להיחשף זה לזה ולשתף פעולה (לעתים קרובות בעל כורחם) כדי להעלות רעיונות גדולים, מורכבים ומרהיבים יותר.

ממרום מעמדי כדוקטור ועמית מחקר כיום, סוגיות אלו מעניינות אותי במיוחד, אך הן שאלות של חוקרים, ולא של סטודנטים. נראה לי הגיוני שמינרווה תתרכז יותר בסטודנטים, תוך שהיא מספקת את מיטב המרצים מהאוניברסיטאות הקיימות באמצעים מקוונים, וכך תשלב את הטוב שבשני העולמות: התמקדות בסטודנטים כקהל היעד, ומרצים מעולים החותרים למצוינות ומלמדים את המיומנויות הנחוצות להצלחה בעולם החדש. לשילוב בין שני אלו יש פוטנציאל ליצור מוסד אקדמי מסוג חדש, שישמש דוגמה גם למוסדות חינוך אחרים שוודאי יקומו בעתיד.

איני רוצה לומר לאחרים מה לעשות, ואני כבר מבוגר מכדי לחזור ולהיות סטודנט. אך לו הייתי בגיל 21 שוב, דבר אחד בטוח: הייתם יכולים למצוא את שמי ברשימת המועמדים לפרויקט שמנסה לשנות את החינוך מן היסוד. אם גם אתם רוצים לקחת חלק, זה הזמן הנכון – הדדליין לרישום הוא ב- 15 למרץ.

בהצלחה!

קישור לאתר מינרווה.

גילוי נאות: גורמים הקשורים לפרויקט מינרווה ביקשו ממני באופן אישי לכתוב עליה, כדי שיותר אנשים בארץ ייחשפו אליו. ככל ששמעתי יותר על הפרויקט כך הוא הלהיב אותי יותר, ולכן הסכמתי לקבל על עצמי את המטלה. לא קיבלתי תשלום או טובות הנאה מכל סוג שהוא תמורת הכתיבה.