‫סמוי ומסוכן: על מיגור מחלת הפוליו/ הלן ברַנסוֶול‬

אפשר למגר את מחלת הפוליו – בתנאי שמדענים יאתרו את הנשאים האחרונים של הנגיף

המאמץ להכחדת נגיף הפוליו בעשור האחרון משול לגרסה האולטימטיבית של המשחק “הכה את החפרפרת” (משחק שבו “חפרפרות” צצות באופן אקראי מתוך חורים ויש להכות בראשן בפטיש עץ): כשנראה שהנגיף הוכה עד חורמה, הנה הוא צץ באזור אחר. עכשיו כשנראה שמיגור הפוליו בכל העולם בהישג יד, צץ אִיום חמקני במקורות זיהום החבויים ממבט שטחי.

המפלט האחרון של נגיפי פוליו הוא אנשים בעלי מערכות חיסון מוחלשות המכונים “מפרישים כרוניים”. האנשים האלה קיבלו בילדותם דרך הפה תרכיב חיסון של נגיפים מוחלשים והם מייצרים במשך שנים נגיפים חיים ומפיצים אותם בצואתם ובדרכי הנשימה שלהם. ילדים בריאים מייצרים בתגובה לחיסון נוגדנים שמונעים את התרבות הנגיפים ובכך מוקנית להם חסינות מהידבקות בנגיף. מפרישים כרוניים, לעומתם, אינם יכולים להשלים את התהליך ובמקום זאת מייצרים בקצב מהיר אספקה קבועה ומתמשכת של נגיפים. הנגיפים המוחלשים, בחיסון שניתן דרך הפה, יכולים לעבור מוטציה ולזכות מחדש במאפיין של נגיף הבר: היכולת לשתק את האנשים שהוא מדביק. כשהידיעה הגיעה לתודעה רחבה יותר באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, היא זעזעה את החוקרים.

פיליפ מיינור, סגן מנהל המכון הלאומי הבריטי לביקורת ולתקנים ביולוגיים, מתאר את תרחיש הבלהות הביו-רפואי הזה: תפוצת נגיף הפוליו הטבעי נפסקת, מדינות מצמצמות את מבצעי החיסון, “מפריש כרוני” מנשק תינוק לא-מחוסן והתינוק נלקח לפעוטון. “והופ,” הוא מזהיר, “התינוקות מזילים ריר זה על זה והנגיף מתפשט בכל מקום. זה תרחיש שבו נגיף הפוליו חוזר לארץ מפותחת,” והדבר עלול לקרות גם בארצות המתפתחות. אף שפעם רווחה הסברה שפרטים בעלי מערכת חיסון חלשה אינם יכולים לשרוד תקופה ארוכה בארצות מעוטות הכנסה, התנאים משתנים כשמערכות הבריאות של אותן ארצות משתפרות. ב-2009 ילד בן 11 בעל מערכת חיסון לקויה לקה בשיתוק ילדים חמש שנים לאחר שחוסן דרך הפה. רק אז הכירו בו החוקרים כמפריש כרוני.

מפרישים כרוניים מתגלים רק כשהם מפתחים שיתוק לאחר שנים שבהן הפיצו את הנגיף בלא ידיעה. למזלנו מקרים כאלה נדירים. רונלד ו’ סָטֶר, מדען בארגון הבריאות העולמי המוביל את המדיניות המחקרית ביוזמת המיגור הגלובלי של הפוליו, אומר שהיוזמה מכוונת לפיתוח תרופות המונעות את הפצת הנגיף המוחלש שבחיסון. כמה אפשרויות נבחרות מצויות כבר בצנרת.

ואולם, תרופות יכולות לפתור את הבעיה רק אם מזהים את המפרישים הכרוניים, וזה אתגר רציני. זה שנים עוקבים מדענים בפינלנד, באסטוניה ובישראל אחר נוכחות של עקבות הנגיף בביוב של ערים שונות. בדגימות רבות מתגלים נגיפים שהופצו באמצעות מפרישים כרוניים, אבל המאמצים לאתר את הפרטים המפרישים נכשלו. ייתכן שמפיצים חמקנים אלה אינם בהכרח חולים בעלי מערכת חיסון לקויה שאפשר לעקוב אחריהם בעת ביקוריהם אצל אימונולוגים, אלא אנשים שאינם יודעים כלל שיש להם בעיות במערכת החיסון ואינם מצויים במעקב רפואי. “אנחנו יודעים בוודאות שחרב דמוקלס תלויה מעל ראשם,” אומר סָטֶר. היא תלויה גם מעל ראשי כולנו.

הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל