דינוזאורים / הנוצות על זרועותיו ורגליו של ה”מיקרורפטור גוי” איפשרו לו לדאות בין העצים
תמרה טראובמן
רוב מומחי האבולוציה מחזיקים כיום בדעה, שאבותיהם הקדמונים של הציפורים היו דינוזאורים. ואולם, השאלה כיצד התפתחה היכולת לעוף עדיין נותרה ללא מענה. מאובן בן כ-130 מיליון שנה, שהתגלה באחרונה באגם קדום באזור ליאונינג שבצפון-מזרח סין, עשוי לספק מידע חדש בסוגיה.
מדובר במאובן של דינוזאור בלתי מוכר בעל ארבע כנפיים. החוקרים – ד”ר שינג שו מהמכון לפלאונתולוגיה של חולייתנים ופלאו-אנתרופולוגיה בבייג'ין – העניקו לו את השם “מיקרורפטור גוי” (Microraptor Gui), על שם חוקר מאובנים סיני שחפר רבות באזור שבו התגלה הדינוזאור.
שו וצוותו גילו שישה שרידים מאובנים של הדינוזאור המכונף לפני כשנתיים. ממצאיהם התפרסמו לראשונה אתמול בכתב העת המדעי “.”Nature לדבריהם המיקורפטור גוי השתייך למשפחת הדינוזאורים מיקרורפטור, שנכללת בקבוצת דינוזאורים בשם דרומאוזרים. מדענים סבורים היום כי הדרומאוזרים הם קבוצת הדינוזאורים הקרובה ביותר לציפורים בנות זמננו.
“המיקרורפטור גוי היה בעל חיים קטן”, סיפר ד”ר שו. “כל אורכו הגיע לכ-77 סנטימטרים בלבד”. זרועותיו ורגליו של הדינוזאור היו עטויות בנוצות, שהחוקרים תיארו כ”מפותחות ומודרניות לחלוטין”. כמו כן, גם זנבו עוטר בציצת נוצות ארוכה. לדברי שו, נוצותיו של המיקרורפטור גוי “מאורגנות בצורה דומה לזאת של ציפורים מודרניות”.
“נראה שהוא השתמש בכנפיו ובזנבו בעלי הנוצות כדי לדאות מעץ לעץ, באופן די דומה לדרך שבה נעים הסנאים המעופפים של ימינו”, אמר ריצ'רד פרום, פרופסור לפלאונתולוגיה מאוניברסיטת קנזס, שבחן את המאובנים וכתב מאמר פרשנות שנלווה לפרסום המחקר. ואכן, בדו”ח המחקר מפורטים כמה מאפיינים שתומכים בהנחה שהמיקרורפטור גוי יכול היה לדאות.
“הצורה שבה מאורגנות הנוצות בגפיו האחוריות, יכלה לספק לו 'משטח אוויר' מצוין, שכפי הנראה איפשר לו לדאות”, אמר שו.
במשך השנים התמקדו ההסברים להתפתחות היכולת לעוף בשתי תיאוריות עיקריות: “תיאוריית הריצה”, שגורסת כי היכולת לעוף התפתחה בבעלי חיים שחיו על הקרקע ופיתחו רגליים חזקות, שאיפשרו להם לרוץ ולתפוס תאוצה כדי להתרומם; ו”תיאוריית העצים”, שגורסת כי היכולת לעוף הופיעה ביצורים ששכנו בעצים ולמדו לדאות בין עץ לעץ. הדאייה, טוענים המחזיקים בתיאוריה זו, פשוטה יותר מהצורך בצבירת תאוצה כדי להמריא מהקרקע.
לדברי פרום, “רעיון הדאייה הועלה לראשונה ב-1915 על ידי ויליאם ביב, במאמר ססגוני שכמו ראה את הנולד”. ביב הציע, כי היכולת לעוף התפתחה באמצעות שלב ביניים של יצורים בעלי ארבע כנפיים שדאו בין עצי היערות הקדמוניים.
“המיקרורפטור גוי נראה כאילו יכול היה לדאות היישר מדפי מחברתו של ביב”, אמר פרום. לדבריו, עד כה היה רעיון הדאייה היפותטי לגמרי, אך המאובנים החדשים מחיים אותו מחדש. “אני חושב, כי אין כל דרך אחרת לפרש זאת, מלבד כעדות תומכת חדשה ומדהימה ל'שלב עצי' באבולוציית היכולת לעוף”, אמר.
“למרות שהתגלו מאובני ציפורים קדומים מהמיקרורפטור גוי, דינוזאורים דואים שדומים לו עשויים להוות שלב אבולוציוני בין דינוזאורים ללא יכולת תעופה לציפורים – שאיבדו את כנפיהן האחוריות בשלב מאוחר יותר”, אמר שו.
ואולם, ישנם מדענים שאינם בטוחים, כי למיקרורפטור גוי אכן יש קשר להתפתחות היכולת לעוף. לטענת לארי ויטמר מאוניברסיטת אוהיו, אפילו אם המיקרורפטור גוי דאה, ייתכן כי היה זה “ניסוי כושל” בקרב ענף אחד של דרומאוזאורים, ושתעופת הציפורים הנוכחית התפתחה באופן עצמאי מאב קדמון אחר.
