אינשטיין של מקס (משה) ימר

אינשטיין נטש בילדותו את הדת המסורתית ונהפך לחושב חופשי. האם נטישת גן העדן הדתי על ידי אינשטיין הובילה אותו הישר ליחסות? השבוע הלך לעולמו פרופ’ משה ימר מאוני’ בר-אילן שהיה תלמידו של איינשטיין וכתב ספר על הפילוסופיה הדתית המקורית של איינשטיין

פרופ’ מקס ימר, הפיסיקאי ופילוסוף המדע מאוניברסיטת בר אילן הלך לעולמו ב-18 לדצמבר בגיל 95. ימר שייך לדור הפיסיקאים שעבדו בסביבתו של אינשטיין. ימר היה קולגה של אינשטיין ונפגש איתו בפרינסטון. אינשטיין כתב על מקס ימר ב-1953 את הדברים הבאים, “אבל המגבלה במסוגלות וביכולת העבודה של הפרט היא כזו שאנחנו לעתים נדירות מוצאים אדם שיש לו את ההכשרה הפילולוגית וההיסטורית הדרושה לפירוש ביקורתי והשוואתי של חומר המקורות, כזה המפוזר עלפני מאות שנים, ושהוא באותו הזמן יכול להעריך את המשמעות של המושגים הנדונים עבור המדע ככלותו. יש לי הרושם שד”ר ימר, באמצעות עבודתו, הדגים שבמקרה שלו תנאים אלה במידה רבה מתקיימים עבורו”.

ימר כתב מספר ספרים בהיסטוריה של הפיסיקה וספר על אינשטיין, אינשטיין והדת. ביוגרפים של אינשטיין לא התייחסו לשאלת גישתו של אינשטיין לדת ופילוסופית הדת של אינשטיין. בנוסף, לעתים קרובות – אם התייחסו בקצרה לדעותיו בנושא הדת – הם עוותו את רעיותיו הדתיים של אינשטיין. בספרו אינשטיין והדת ימר מנתח את פילוסופית הדת של אינשטיין ואת גישתו לדת. אביא מעט מהרעיונות של ימר בספרו.
ימר מספר, שארבעה חודשים אחרי שאינשטיין עזב את גרמניה, במאי 1933, הגסטאפו הסתער על דירתו בהאברלאנדשטרס’ה מספר 5 בברלין. התירוץ היה חיפוש ספרות פרופגנדה אנטי-גרמנית. הגסטאפו מצאו בדירתו של אינשטיין זוג תפילין. אינשטיין מעולם לא הניח אותם. הם מצאו בנוסף ספר תפילה יחד עם תמונות וסכו”ם יקר ערך. מיותר לומר שהכל נבזז.
אינשטיין, ההומניסט, היהודי והפציפיסט נהפך למטרה פוליטית ואידיאולוגית. תורת היחסות שלו הואשמה כתוצר טיפוסי של פיזיקה יהודית, שמנסה לסלק את הפיזיקה הארית האמיתית מיסודותיה. כתוצאה מכך, האידיאולוגים הנאציים ניסו להראות שתורת היחסות הושפעה מהתלמוד, המשנה והגמרה; עקרון קביעות מהירות האור לדידם נבע מהתנ”ך והתורה. והיה צריך אפילו לפתח מכשור מתמטי משוכלל כדי להראות זאת, לדברי הנאצים, מכשור ששמו היה תורת היחסות היהודית. הם אפילו שייכו את חוקי השבת – לפיהם אסור לנסוע יותר מקילומטר וחצי – לתורת היחסות היהודית.
“אם נתעלם מהטון האנטישמי”, כותב מקס ימר בספרו, “ניתן לשאול: האם יש מוטיבציות פילוסופיות דתיות בתורת היחסות?” השאלה החשובה לימר היא לא רק כמה הדת השפיעה על עבודתו של אינשטיין, אלא גם להפך, כמה עמוק עבודתו של אינשטיין – ובייחוד תורת היחסות שלו – השפיעה על המחשבה התיאולוגית בכלל.
ימר חקר את האינטראקציה שבין הפיזיקה המודרנית לתיאולוגיה וכיצד היא שופכת אור על הויכוח אודות הקשר שבין הדת למדע. אינשטיין נטש בילדותו את הדת המסורתית ונהפך לחושב חופשי. האם נטישת גן העדן הדתי על ידי אינשטיין הובילה אותו הישר ליחסות? “גישה כזו עלולה להובילנו לחשוב שהמדע והדת הם אנטגוניסטים ובלתי ניתנים לגישור”, אומר מקס ימר. “אולם אינשטיין עצמו אף פעם לא חשב שהקשר בין המדע לדת הוא אנטי-תזה”. “להפך”, אומר ימר, “הוא ראה במדע ובדת כמשלימים זה את זה, או במקום תלויים זה בזה. בנושא זה מצטט ימר את איינשטיין כאומר: שהמדע ללא הדת הוא צולע, בעוד שהדת ללא המדע היא עיוורת”.
לאיזה סוג דת אינשטיין התכוון? אינשטיין הגדיר את עצמו לפעמים כפנתיאיסט (מזהה את אלוהים עם הטבע, דוגל בראיית העולם כהשתקפות של האלוהות). הוא אמר על עצמו: “אני אדם דתי מאוד. אני לא יכול לתפוש אלוהים שגומל ומעניש את יצוריו, או שיש לו רצון מהסוג שאנו חווים בעצמנו”. ימר מספר שב-1929 רבי הרברט ס. גולדשטיין מבית הכנסת של ניו יורק שאל את אינשטיין במסר קצר: “האם אתה מאמין באלוהים?” אינשטיין השיב: “אני מאמין באלוהים של שפינוזה שחושף את עצמו בהרמוניה המאורגנת של מה שקיים, ולא באלוהים שמתעסק בגורלות ובפעולות של בני האדם”.
או אז האשימו לא פעם את אינשטיין בכך שהוא אתיאיסטי או אגנוסטי (אינו כופר באלוהים אך דוגל בהשקפה שאין האדם והמדע יכולים לדעת על הימצאות האלוהים). ימר מספר שבארוחת צדקה בניו יורק כאשר הוא דיבר לדיפלומט אנטי-נאצי גרמני, הוברטוס צו לוונשטיין ב-1941 אינשטיין אמר את הדברים הבאים: “לאור הרמוניה כזו בקוסמוס שאני, בעזרת מחשבתי האנושית המוגבלת מסוגל להבין, ישנם עדיין אנשים שאומרים שאין אלוהים. אבל מה שבאמת מכעיסני זה שהם מצטטים אותי כתומך בהשקפות כאלה”. שהרי אתיאיסטים מתכחשים לקיום האלוהים, ולא משנה איך אלוהים מוגדר. ואינשטיין התכחש רק למושג אחד של האל, מושג האלוהים האישי.
ואכן טענו שאמרתו של אינשטיין מבטאת אתיאיזם, שכן אם האל – לפי אינשטיין – לא עוסק בפעולות ותפילות של האדם, הוא ודאי ללא שימוש כדי להתפלל אליו. אין צורך לכן בבית כנסת, בכנסיה, או במסגד ובכל מצווה דתית ובעבודת האל ובכל מאפיין אחר של הדת. כל העניין בדת הוא האל האישי הכל-יכול שעוסק בגורלות ובפעולות של האדם. האומנם?
האל של אינשטיין, זה שפינוזה והוא לגמרי דטרמיניסטי, ובמובנים מסוימים ניתן לתרגמו לנוסחא מדעית. וניתן לטעון כנגדו שהוא לא אלוהים בכלל. אולם, מספר ימר, אינשטיין עצמו ביצע הבחנה חדה בין חוסר אמונתו באלוהים אישי לבין אתיאיזם. הוא לא חשב שחינוך דתי הוא חסר ערך ושיש להוקיע את האמונה באלוהים האישי המונותיאיסטי. הוא התנגד לכך רק כאשר שאפו ללמד את הלכות הדת במקום את הקדמה המדעית ואת הערכים האתיים.
מושג האל האישי הכל-יכול הוא בלתי תואם עם תזת הדטרמינזם. ימר כותב שאינשטיין האמין במה שכינה דת קוסמית, מעין פנתיאיזם קוסמי, ובמובן זה הוא השתמש במונח דת ולא בדת במובן המסורתי של המלה. דת עבורו הייתה בהרמוניה של חוקי הטבע, ביופי ובאמונה בפשטות הלוגית ובסדר של הטבע, בהבנה הלא מושלמת ובהתחייבויות המוסריות, כאשר קיימת “אינטליגנציה נעלית”, שמתגלית בהתאם למחשבה של שפינוזה בדטרמיניזם בלתי מוגבל ובסיבתיות של הטבע. זו הייתה הדת של אינשטיין, דת שהייתה מבוססת על אמונה מוצקה בדטרמיניזם ובהכחשה בלתי מתפשרת באנתרופומורפיזם במושג האלוהות.
עלתה אז וצצה לה הבעיה, כפי שנשמעו ביקורות כנגד תפישתו של אינשטיין, אם האלוהים הוא לא אישי והוא גלום במרחב-זמן, אין סדר מוסרי, שהרי האל האומניפוטנטי (הכל-יכול) הולך בד בבד עם האחריות המוסרית של האדם: האל לא היה כל יכול אילו הוא לא היה עושה את האדם חופשי. ובמצב זה מי אחראי להוצאת פרופסור אינשטיין מגרמניה? האם היטלר? או שמא זה רק אוסף של גיבובי מרחב-זמן בטבע שגרמו לאינשטיין לפעול ולעזוב את גרמניה?
ימר מספר שכאשר אינשטיין התכחש למושג האל האישי, היסטוריון ונשיא אגודה היסטורית בניו ג’רסי אמר לאינשטיין: “אלוהים הוא רוח ולא ניתן למצוא אותו דרך הטלסקופ או המיקרוסקופ… כפי שכולם יודעים הדת מבוססת על אמונה, ולא על ידע”. והיו שכעסו ואמרו לו לאחר שהגיע לארה”ב: “קח את תיאורית האבולוציה השגויה והמשוגעת שלך וחזור חזרה לגרמניה מהיכן שבאת, או תפסיק לשבור את האמונה של האנשים שברכו אותך כאשר נאלצת להימלט מארץ מולדתך”. לא רק שבלבלו כאן בין אינשטיין לדרווין – שנוא נפשם של הכנסייה, אלא שנימות אנטישמיות נכסו בכעס על הבחירה של אינשטיין בדת של שפינוזה ובהתנגדותו לאל האישי.

כמובן שהדת הקוסמית של אינשטיין הייתה בלתי תואמת עם היהדות, הנצרות והאסלאם וכל הדתות התיאיסטיות. זאת בגלל התכחשותו לאל אישי מעניש וגומל ומבצע ניסים, אל שמפר את סדרי הסיבתיות של הטבע. ולכן אינשטיין לא האמין שיש להתפלל לאלוהים כדי לבקש ממנו משהו, במובן של הדת המסורתית.
דויד בן גוריון, שביקר אצל אינשטיין בפרינסטון שנה לפני שהזמינו להיות נשיא המדינה, הרגיש משהו משותף עמו. שניהם – מספר מקס ימר – היו מעריצים נלהבים של שפינוזה ושל הדת הקוסמית. ראוי לציין שבן גוריון התעניין בשפינוזה ממניעים שונים מאלה של אינשטיין. אם מזהים את האל עם הטבע, אז הכל לא בידי שמים ועם ישראל הוא לא העם הנבחר על ידי האלוהים. היהודים לכן צריכים לעבוד קשה כדי להקים מדינה. הרעיון הציוני מתבסס על עבודה ויצירה ולא על רעיונות דתיים. כאן כמובן נכנסת השאלה של הדת והמדינה.

ימר מציין שברשימות האוטוביוגראפיות שלו אינשטיין לא מזכיר את שפינוזה ואת האתיקה שלו אפילו פעם אחת. אינשטיין רק מדבר על דיויד יום ועל עמנואל קנט כפילוסופים שהשפיעו על דרכו. ולכן אפשר לשאול, האם ניתן למצוא השפעות של האתיקה של שפינוזה – הפילוסוף האהוד על אינשטיין בנושא הדת – בתורת היחסות? זו שאלה ראויה, אומר ימר, כאשר בוחנים את פילוסופית הדת של אינשטיין.

אם כן, שואל מקס ימר, האם מושג הדת של אינשטיין או הסנטימנטים הדתיים שלו השפיעו על עבודתו המדעית? שתי שאלות מעורבות כאן: 1) האם דתיותו הייתה כוח מניע רוחני או פסיכולוגי שעורר אותו בעבודתו? 2) האם מושגי הדת שלו השפיעו על המהות עצמה של עבודתו? כלומר, האם התיאוריות הפיזיקאליות שלו הושפעו ממה שקרוי הדת הקוסמית שלו? אינשטיין אף פעם לא ציין שרגשותיו הדתיים חזקו את יכולת עבודתו. יחד עם זאת המוזיקה עבורו – הנגינה בכינור – הייתה ביטוי לתחושות דתיות ופעמים רבות בעודו מנגן בכינור הוא לפתע מצא פתרון לבעיה מדעית שהטרידה אותו מזה זמן. למשל תורת היחסות הכללית.

אינשטיין כתב למקס בורן ב-1926 את האמרה שנהפכה לכה מפורסמת, “אלוהים לא משחק בקוביות”. אינשטיין התנגד למכניקת הקוונטים החדשה לפחות חלקית ממניעים דתיים. האל לא אישי ולכן הוא לא יכול לשחק בקוביות, מעבר להיותו אל דטרמיניסטי… אבל כל אימת שתיאוריה הופיעה לאינשטיין כמאולצת הוא אמר, “אלוהים לא עושה שום דבר כזה”, או “אלוהים הוא שנון, אבל מרושע הוא לא”….

יחד עם זאת, אינשטיין פעם אמר לאדגר מאייר ב-2 לינואר 1915,”מדוע אתה כותב לי, ‘אלוהים צריך להעניש את האנגלים?’ אין לי קשר קרוב לזה או לאחרים. אני רק מצטער שאלוהים מעניש כל כך הרבה מילדיו על אינספור הטיפשויות שלו, שהוא עצמו יכול להיות אשם על כך. לדעתי, ניתן לסלוח לו רק בחוסר קיומו”.

* הערת העורך – איך שלא תהא הדרך שבה תיאר איינשטיין את גישתו הדתית, ברור שההגדרה הנכונה ביותר למחשבותיו היא אתאיזם, שכן התגלמות האל בטבע עצמו אינה בעלת משמעות דתית כלשהי, עם זאת, איינשטיין נחשב יהודי טוב בהרבה מיהודים דתיים רבים בזכות היותו ציוני, הוא ביקר בטכניון והניח את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, וכן השתתף באירועי התרמה והוריש את הקניין הרוחני הנובע משימוש בדמותו לאוניברסיטה העברית.
. אבי בליזובסקי