דיויד בואי – האיש שנפל לכדור הארץ

דיויד בואי היה אמן יצירתי וסקרן, הוא שילב מדע ופילוסופיה בתוך היצירות שלו. הוא יצר מוסיקה, שיחק בסרטים והשאיר חותם חשוב על התרבות שלנו.
*שפת האומנות היא החוויה, כדי לקבל את החוויה במלואה אנא השמיעו את הקליפים במאמר, אחד אחרי השני תוך כדי קריאה!

Wild is the wind – David bowie
אוי לא, דיויד בואי נפטר!
כך הגבתי כששמעתי לפני כיומיים את הידיעה. גם עכשיו המוות שלו נראה לי לא מציאותי.
הוא שמר את מחלת הסרטן שלו בסוד, סבל ממנה בשנה וחצי האחרונים עד שנפטר אתמול 10.1.16 כשלושה ימים לאחר שחגג את יום הולדתו ה-69 והוציא את אלבומו ה-25 והאחרון, blackstar. אלבום שמלא ברמזים למותו הקרב, ואני כבר כמעט האמנתי שהוא יחיה לנצח, האיש שנפל אלינו מכוכב אחר. איך הצלחתי לפספס את ההזדמנות לראות אותו בהופעה, איך? בשנת 1996 הוא הגיע להופעה בישראל ואני עדיין לא הכרתי את היצירות שלו מספיק. במקום ללכת להופעה שלו, כמו שמספר ילדים עשו, הלכתי עם הרוב למסיבת הסיום של התיכון שהתקיימה בדיוק באותו הערב. עכשיו ברור שפספסתי את ההזדמנות האחרונה לראות אותו חי.

דיויד בואי היה אמן יצירתי וסקרן, הוא שילב מדע ופילוסופיה בתוך היצירות שלו. הוא יצר מוסיקה, שיחק בסרטים והשאיר חותם חשוב על התרבות שלנו. מבחינתי שיאו האומנותי היה בשנות השבעים, אך יפה לראות כיצד הוא שינה סגנונות לאורך כל הקריירה שלו, התחדש ויצר את עצמו כל פעם מחדש עד לאלבמו האחרון. הוא האמן היחיד שיצר כל כך הרבה יצירות רוק ללא שום להקה מסביבו. אני מגדיר מוסיקת רוק כאומנות שמבטאת באופן עוצמתי את החוויות הפנימיות של האמן ששר. יצירות רוק הם אותם שירי רוק שמצליחים לעשות זאת באופן מקורי ומורכב. לא עוד שיר של שלוש דקות בעל מבנה פשוט של בית, בית, פזמון, בית, פזמון, פזמון אלא יצירה ארוכה ומורכבת שמפתיעה את השומעים ומעבירה חוויות ורגשות שונים. יצירות כאלה שולחות אותי לחוויה עוצמתית, חוויה שקשה לתאר במילים. התיאור הטוב ביותר שאני יכול לספק לכך הוא חווייה של נגיעה באינסוף. חווייה בה אני מרגיש חלק מהאינסוף, חלק ממשהו שמיימי ויפהיפה. מבחינתי זהו השיא אליו יכולה להגיע מוסיקה ומוסיקת רוק ואליה המוסיקה צריכה לשאוף. דיויד בואי הצליח ליצור כמות גדולה של יצירות רוק שכאלה. זהו הישג חסר תקדים במיוחד כשרואים שבדרך כלל רוב יצירות הרוק נוצרות בתוך להקות תוך כדי סיעור מוחות וג’אמים של כל חברי הלהקה. בדרך כלל ברגע שהלהקה מתפרקת חברי הלהקה לא מצליחים להמשיך כיחידים ולשחזר את העוצמה שהיתה ללהקה ודי מהר אחרי אלבום או שניים הם מתחילים לשקוע. לעומתם דיויד בואי הצליח ליצור עוד ועוד יצירות רוק לבדו לאורך שנות השבעים והנה אפילו מפתיע ביצירת רוק באלבומו האחרון (השיר blackstar). נראה שאמנים שיודעים שהם מכינים את אלבומם האחרון חוזרים לשורשים וליצירות הרוק ובדרך כלל מוציאים אלבומים מעניינים ומעמיקים (כמו למשל האלבום האחרון של פרדי מרקיורי ולהקת queen, האלבום Innuendo).
Time הטמעה:

השיר Time מתוך האלבום Aladdin sane. יצירת רוק שמשלבת מוסיקה של קברטים וגיטרה חשמלית. אין לשיר שום מבנה שלבתים ופזמון.
דיויד בואי המציא כמעט בעצמו סוג חדש של יצירות רוק, רוק חללי ופנטסטי – space rock. הוא הצליח ליצור בעזרת המילים והמוסיקה חווייה של ריחוף, טיל ששולח אותך אל החלל והריק האינסופי. החל מהלהיט הראשון שלו, space oddity משנת 1969. להיט ענק שהכיר לעולם את הדמות של מייג’ור טום, טייס חלל שנשלח למשימת יחיד במעמקי החלל ממנה הוא לא יחזור, כשבקשתו האחרונה מ”פיקוד הקרקע” היא למסור את אהבתו לאשתו אותה הוא לא יראה יותר. כדי ליצור את התחושה שגם אנחנו נשלחים לעומק החלל ללא אפשרות חזרה כמו מייג’ור טום, בואי השתמש בהרבה אפקטים מוסיקליים. אין לשיר מבנה ברור והתיפןף לאורך השיר מאד שונה ומוזר. במקום לתת את הקצב של השיר בצורה פשוטה ורקידה, התיפוף משתנה ולא חוזר על עצמו. התחושה שמתקבלת היא מעין חוסר איזון, יציאה משיווי משקל. לאורך כל הבית הראשון שומעים “מאחור” את הספירה לאחור לקראת המראת הטיל וכשהספירה מגיעה לאפס הגיטרות נכנסות ומדמות את ההמראה. בפזמון יש לפתע מחיאות כפיים משום מקום, והשיר מתחיל ב- fade in (לאט לאט מתחזק) ונגמר ב- fade out (המוסיקה ממשיכה כל הזמן והולכת ונחלשת) כך שנראה שהשיר נצחי, אף פעם לא התחיל ואף פעם לא נגמר. אנחנו ממשיכים להיסחף ברחבי החלל כמו מייג’ור טום. איזו יצירת רוק! איזה space rock!

Space oddity – קליפ שערכתי לשיר לפני עשר שנים בשנת 2006. חיפשתי קליפ כדי לשים בהרצאה הראשונה שהעברתי בחיי בסינמטק תל אביב בשם “אינשטיין בצד האפל של הירח” ולא מצאתי שום קליפ יפה ששילב סרטוני חלל עם השיר המקורי. לקחתי על עצמי את המשימה ויצרתי את הקליפ שלפניכם.
את הרעיון לשיר בואי קיבל לאחר שראה במגזין טיים את התמונה הראשונה של כדור הארץ שצולמה מהירח (על ידי לוויין). בנוסף הוא הושפע מהספר של ארתור סי קלארק והסרט של סטנלי קובריק “2001: אודיסאה בחלל” שיצא שנה קודם בשנת 1968. בתזמון מצויין השיר שוחרר כמה ימים לפני הנחיתה הראשונה של האדם על הירח ביולי 1969. איזה יופי לראות את הקשרים ואת ההפרייה ההדדית שיש בין המדע והאמנות.

כך התחילה לה טרילוגיית מייג’ור טום. הדמות שלו תופיע שוב בערך עשר שנים אחרי בשיר אחר של בואי. לאחר שהוא התמכר לסמים והצליח להתגבר על כך הוא הוציא בשנת 1980 יצירת רוק נוספת עם מייג’ור טום בשם ashes to ashes. השיר מדבר על ההתמכרות שלו לסמים ועל המאבק להתגבר על הדחף לקחת עוד מנה. מסתבר שמייג’ור טום שלנו הוא נרקומן. הטיסה לחלל שלו היא רק טיסה סמלית, הוא פשוט בהיי. אבל אחרי ההרגשה הטובה באה הנפילה והוא נמצא ב”תחתית של כל הזמנים”. דיויד בואי פותח את הנפש שלו מולנו ומספר איך כל פעם מחדש הוא צריך להילחם בקול הקטן בראשו ששואל ומנקר “אני מאושר, האם אתה מאושר?” כמו איזה נרקומן שמוכר סמים ומבטיח לך שרק אם תיקח את המנה הבאה הכל יהיה בסדר. בשיא השיר בואי המכור צועק משפט שצובטט את הלב, “אני רוצה לשבור את הקרח, אני רוצה לרדת עכשיו!” השיר נגמר במשפט האלמותי שחוזר עוד ועוד ב- fade out “אמא שלי תמיד הזהירה אותי לא להתעסק עם מייג’ור טום”. שיר אישי יפהיפה שעטוף במוסיקת חלל משובחת וקליפ הזוי ופנטסטי. יכולות השירה של דיויד בואי מאד מרשימות. הוא הבין שחלק חשוב של השירה הוא יכולת המשחק בקול. הוא לא רק שר, הוא משחק את הדמויות השונות בשיר. לכל דמות יש רגשות ואישיות משלה אשר מתבטאת בקול של בואי. כשצריך מדברים, כשצריך צועקים ומשנים את הקול לפי הרגש אותו צריך להדגיש. היכולת שלו להיות לא רק זמר אלא שחקן שמשחק דמויות שונות בשירים היא יכולת מופלאה שמייחדת אותו. לא פלא שבנוסף להיותו מוסיקאי, בואי גם היה שחקן קולנוע ושיחק בסרטים רבים. כיאה לו, ברובם הוא משחק דמויות פנטסטיות שלא מן העולם הזה, דבר שהוסיף לו הילת מיסתורין נוספת (סרטים כמו “המבוך”, “האיש שנפל לכדור הארץ”. הוא שיחק אפילו את המדען ניקולא טסלה בסרט המצויין – “היוקרה” של כריס נולן).

https://www.youtube.com/watch?list=PLJ8y7DDcrI_p8LixOD4nVgrr9P6f4n2Lv&v=CMThz7eQ6K0

ashes to ashes יצירת space rock נוספת בה מככב מייג’ור טום, אך הפעם כמכור לסמים.
השיר השלישי בטרילוגיית מייג’ור טום נוצר בשנות התשעים. להקת Pet shop boys לקחו את השיר Hello space boy של בואי והפכו אותו למיזוג מצויין של רוק אלקטרוני. שיר קצבי עם קליפ קופצני שמדבר על המשבר שאנחנו חיים בו כיום. עולם בו הכל פתוח, אבל חסר משמעות וכיוון ערכי. מעין הלם העתיד. הוא שואל בשיר “האם את\אתה אוהב\ת בנים או בנות? זה מבלבל בימינו, אבל אבק ירח יכסה אותך”. ובשיא השיר פשוט אומר “הכאוס הזה הורג אותי”. ומה התוצאה? שכבר אין אהבה, אין עומק, אין משמעות – “אז, להתראות אהבה, כן להתראות אהבה, שלום ילד החלל”. המוסיקה הקצבית והאלקטרונית בשילוב הגיטרות המנסרות מעבירים את הכאוטיות הזו ואת המצוקה.

https://youtube.com/watch?v=sjYHTCR0qBk

Hello spaceboy – השלישי בטרילוגיית מייג’ור טום. הפעם על הלם העתיד וחוסר הערכיות של תקופתנו
מלבד מייג’ור טום היו לדיויד בואי עוד יצירות חלל רבות, יצירות כמו Life on mars שמציג רוק קברטי ושואל האם יש חיים במאדים, Rock and Roll suicide המופתי שמציג כוכב רוק תקוע ששוקל להתאבד, אך בשיא השיר בואי קורא לו לזכור שיש בו אהבה ושהאהבה יכולה להציל אותו אם הוא ייתן לה הזדמנות. המוסיקה נפלאה, מתחילה שקטה והולכת ומתחזקת עד לשיא השיר בו בואי צועק (לעצמו?) להחזיק מעמד ולחוש את האהבה- “אתה לא לבד, רק תן לי את ידך!”. המשפט הזה מתאים לכל כך הרבה זמרי וזמרות רוק שלא ידעו איך להתמודד עם ההצלחה והתאבדו. יצירה נפלאה נוספת מאותו אלבום (עלייתו ונפילתו של זיגי סטרדסט והעכבישים ממאדים) נקראת , five years שמבוסס על חלום שבואי חלם. השיר מדבר על כך שסוף העולם אמור להגיע בעוד חמש שנים והמוסיקה נשמעת כאילו היא לקוחה מחלום שהופך לסיוט. בסוף השיר יש קטע עוצמתי בו הוא צועק וחוזר וצועק על כך שנשארו לנו רק חמש שנים, זה כל מה שנשאר.
Life on mars הטמעה:

https://youtube.com/watch?v=v–IqqusnNQ

Life on mars

Rock and roll suicide

מתוך הופעה חיה מתחילת שנות השבעים. שימו לב ללבוש של דיויד בואי. הוא המציא ז’אנר חדש ברוק שנקרא גלאם רוק, רוק זוהר. מה המגדר שלו? האם הוא גבר או אישה? ואולי שניהם?

five years

האיש אהב מוסיקה ותשוקת היצירתיות פעמה בו עד למותו. טקסטים רבים שלו מדברים על תהיות קיומיות ועל כך שהוא בעצם לא עשה שום דבר חשוב ועד כמה שהוא לא עושה, הוא לא מצליח לעשות משהו חשוב באמת. נראה שהדבר שהניע את תשוקת היצירותיות והעשייה שלו היא תחושת הסתמיות שיש בחיי האדם. אתה נולד, חי ומת מבלי להשאיר חותם, כאילו מעולם לא היית. אלא עם כן אתה יוצר עוד ועוד ומוציא מתוך עצמך משהו חדש לאוויר העולם כל פעם מחדש. נראה שגם את האלבום האחרון שלו Blackstar שיצא כמה ימים לפני מותו, הוא תיכנן כיצירת אומנות קיומית אחרונה שלו לאנושות. התזמון לא מקרי, כמו שהוא הפך את חייו ליצירת אומנות, בואי הפך את המוות שלו ליצירת אומנות גם כן. האלבום כולו משובץ בטקסטים שמדברים על המוות, על משמעות ואומונות. אם מסתכלים על הקליפ לשיר לזרוס מאלבום זה רואים רמזים למותו המתקרב. לזרוס הוא אדם שחי לנצח, אך כל הקליפ מדבר על אדם גוסס שעומד למות. רואים שם את דיויד בואי פעמיים, פעם אחת במיטה, עם עיניים מכוסות כשכפתורים מחליפים את עיניו (בימי קדם נהגו לכסות את עיני המת במטבעות) ופעם שני דיויד בואי נראה בריא בהתפרצות של תשוקה כותב עוד ועוד. לידו גולגולת מסתכלת עליו (שוב סמל למוות) ומתחת למיטת בית החולים יש דמות מוזרה (מלאך המוות?). בואי שר “הביטו למעלה אני בגן עדן. יש לי צלקות שאי אפשר לראות”. בסוף הקליפ בואי היצירתי שכתב עוד ועוד נכנס לתוך ארון וסוגר את הדלת (ארון מתים?). בדיעבד נראה די ברור למה התכוון המשורר.

הקליפ של השיר לזרוס, משובץ ברמיזות רבות לגבי מותו הקרב של דיויד בואי

אם כבר דיויד בואי הפך את מותו לעוד אמירה ויצירה, אפשר לנסות ולהתעמק בה. שיר הנושא של האלבום – כוכב שחור, הוא יצירת רוק ארוכה, מסתורית ולא ברורה. ספק הזיות של מישהו שלוקח משככי כאבים חזקים מול מחלת הסרטן, ספק אמירה על החיים, המשמעות והמוות הודאי. השיר והקליפ משלימים אחד את השני ומשובצים בסמלים רבים. בקליפ רואים בעצם שני סיפורים שמתמזגים. בסיפור הראשון נראה שאסטרונאוט אנושי הגיע לפלנטה אחרת ומת בה לפני זמן רב. שימו לב לגולגולת המקושטת בתכשיטים של האסטרונאוט בתחילת הקליפ ובהמשכו ושימו לב שהאשה שמוציאה את הגולגולת מחליפת האסטרונאוט אינה אנושית, יש לה זנב. עד כמה שאני מבין, בכל פעם שיש ליקוי חמה (נראה כמו כוכב שחור) קבוצת הנשים הזו עושה טקס כלשהו. כנראה שמישהי מהן ראתה בעבר הרחוק את האסטרונאוט נופל לפלנטה שלהם ומאז הוא המלאך שנפל אליהן ולכן הן סוגדות לו במהלך הטקס (בנצרות מלאך שנפל הוא כינוי לשטן, המלאך שסרח). האם האסטרונאוט הוא דיויד בואי? ואולי זו היתה המשימה האחרונה של מייג’ור טום? הטקס נראה כמו טקסים שמאניים ופאגאניים עתיקים מהימים שלפני הדתות הגדולות (ריקודים אקסטטיים, נשים כוהנות, סגידה לטבע. טקסים שהנצרות תגדיר אחר כך כשטניים ואסורים). בסיפור השני רואים אנשים שהוצאו להורג על ידי צליבה. לקראת סוף הקליפ מגיע אליהם יצור מפחיד, זהו המוות שבא לקחת אותם. הם מוציאים לו לשון וכאילו בזים לו, אבל לא יכולים באמת לעצור אותו (ממש כמו הסרטן שהרג את דיויד בואי). הקליפ נגמר בעצם במוות שלהם ובסוף הטקס הפאגאני שסוגד לאסטרונאוט – המלאך שנפל. הרמיזות למוות ההולך ומתקרב אליו ברורות. אי אפשר להתכחש למוות, אחריו אין כלום (הקליפ נגמר).

יצירת הרוק האחרונה של דיויד בואי – Blsck star

המילים בשיר מספרות על הוצאה להורג טקסית ע”י נשים. אחריה אחת הנשים נעמדת ואומרת “כמה אנשים משקרים במקום ללכת בדרך הישר? (כנראה הכוונה לכך שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים במקום לקבל את סופיות המוות). לפי השיר, האישה הזו תופסת את מקומו של הנביא שהוצא להורג ומתחילה “לבכות באומץ” (כנראה כי היא היחידה שמבינה שהמוות סופי ומוחלט). מיד אחרי שהיא בוכה היא פונה לשאר נשות הטקס והופכת בעצם לנביאה הבאה. נראה שדיויד בואי משתעשע ברעיון שאולי אחרי מותו הוא יהפוך לאייקון של “המוזרים” והשונים (הוא האסטרונאוט בשיר, האיש שנפל לכדור הארץ) ומשם אולי תתפתח מעין רוחניות חדשה של המוזרים וכזו שלא מספרת אשליות לגבי המוות. כל השיר מלא במוטיבים של האחר, המוזר והחריג, החל מהטקסים האסורים, דרך תיאורים של הנביאה החדשה על כך ש”נולדנו הפוך” ועד לכוכב השחור עצמו שמוגדר בשיר רק על פי מה הוא לא. הוא אומר “אני לא כוכב רוק, אני לא כוכב פופ, אני לא כוכב קולנוע, אני לא כוכב פורנו, אני לא כוכב זוהר.. אני כוכב שחור”. לדעתי הוא מנסה להגיד לשומעים שמה שמשותף לכל מה שהוא עשה בחייו, המוסיקה, הקולנוע, הרכילות המינית עליו, זה הנסיון לשבור את השגרתי ולפרוץ למחוזות שונים ומשונים. לפרוץ את הגבולות כדי לנשק את האינסוף.

דיויד בואי חי ומת כמו מישהו גדול מהחיים, חייזר, מישהו לא ממש מכאן שבא לביקור והמשיך כעת בדרכו. מישהו שבעצמו נגע באינסוף. הוא מזכיר לנו את האפשרויות העצומות שיש בנו כיצורים אנושיים, מזכיר שהכל אפשרי ורוב הגבולות הן מגבלות דמיוניות שאנחנו שמנו על עצמנו. היצירתיות שוברת התבניות של שיריו, חוויית החלל העצום, העיניים שלו בעלות הצבעים השונים, דמויות פנטסטיות וחייזריות שהוא שיחק בסרטים, דמויות שהוא שיחק על הבמה, דמות א-מינית חצי גבר חצי אישה, כל אלה שברו את הכללים והזכירו לנו את האינסוף והעוצמה שלנו שמחכים להתגלות מעבר לסדר המדומיין שהמצאנו לעצמנו, אם רק נעז לפרוץ אותו. האם זוהי אינה המטרה של האומנות בסופו של דבר? לשבור את התבניות ולהראות לנו את העוצמה והאינסוף? בחיים קצרים שנשלטים על המוות ועל ידי שבריריות גופנו, האם זו לא המשמעות שאנחנו מחפשים? בין אם בעזרת אומנות, בין אם בעזרת מדע או פילוסופיה, לנסות לגעת בנצחי, להתחבר לחוויית האינסוף? לחשוף עוד סוד של הטבע, לגלות חוק טבע נצחי, ליצור עוד ועוד יצירות חדשות שלא היו קודם וכעת הגיחו לממשות. האומנות, כמו גם המדע, יכולה להראות לנו את הדרך כיצד לפרוץ את שבריריות וסתמיות חיינו לעבר אינסוף אפשרויות אשר נמצאות אי שם. הנה אמן אחד ששילב את המרכיבים הללו ליצירת חיים אחת גדולה!

ציור יפהיפה של אמנית ישראלית בשם לי להב ( OnlyLeigh מוזמנים להכנס לדף הפייסבוק שלה). “מי אתה?” שאל הנסיך הקטן, “אני נפלתי לכדור הארץ פעם” ענה האיש “אבל חזרתי עכשיו”.

עוד אמן גדול נפרד מאיתנו. מה יהיה? מה יקרה כאשר כל דור הגאונים הזה משנות השישים והשבעים יעברו מן העולם? מקרטני, ווטרס, גילמור,פלאנט ועוד רבים אחרים שהמציאו את מוסיקת הרוק והפכו את המוסיקה הפופולרית לעוד סוג של אומנות. בודאי שתמיד יהיו עוד ניצוצות, עוד אמנים גדולים, אבל נראה שהיה ריכוז גדול במיוחד שלהם אז בשנות השישים והשבעים. כשהם יעלמו, נשאר עם ניצוצות בודדים. המצב הזה לא טוב, אך הוא גם אינו מקרי. יש רגעים בתרבות האנושית בה התרבות נזכרת ביכולות האדם. כך קרה בתקופת רנסאנס והמהפכה המדעית, וכך קרה בתקופת שנות השישים. בכל פעם שיש את ההזכרות הזו נוצרת תרבות שמעודדת יצירה ושמעודדת את האדם ללכת עד הסוף עם יכולותיו. את התוצאות אפשר לראות בקפיצה האדירה שיש בתקופות הללו באומנות, במדע, בפילוסופיה ובשינויים חברתיים ופוליטיים שמנסים להבטיח שכל אדם יוכל ללכת עד הסוף עם חכולותיו. האנושות עוברת טלטלה בתקופה זו, מתפתחת עוד קצת וחוזרת לשיגרה. האווירה התרבותית הזו קוראת לכולם לזהור ובשנות השישים כאשר נוצרה מוסיקת הרוק, האמנים שמחו להצטרף לחגיגה, לפרוח ולפתח עוד ועוד את האומנות החדשה הזו. מסיבה זו בשנות השישים והשבעים מוצאים כל כך הרבה כשרונות גדולים שהצליחו לממש את עצמם. לצערי די מהר האווירה התרבותית הזו עברה שוב מן העולם, והאנושות נכנסה לתרדמת השגרה. נראה שעד היום האנושות לא ממש נזכרה ביכולות האדם ועדיין לא נוצרה תרבות שמעודדת שוב את כולם ללכת עד הסוף ען יכולותיהם. בתוך כל זה, נצץ דיויד בואי עם השונות המטלטלת שלו ולא נתן לנו לשכוח את חוויית האינסוף.

דיויד בואי נפטר, אך המוסיקה שלו, הסרטים שלו ודרך החיים שלו נשארו איתנו וישארו איתנו. הרעיונות והיצירות שלנו שורדים הרבה אחרי שאנחנו כבים, מאירים לדורות הבאים את הדרך. אולי הגיע זמן האנושות שוב להשתנות, שוב לטלטל ושוב להיזכר ביכולות האדם ולתת לאדם לפרוח שוב בשיא תפארתו? ליצור ולחוות את האינסוף ולהתענג עם היצירות האלמותיות של דיויד בואי.

היה שלום איש חלל! תודה לך שקפצת לביקור קצר וטילטלת מעט את עולמנו.

הקדשתי לדיויד בואי את רשימת יצירות ה– space rock שהכנתי ביוטיוב. מוזמנים ומוזמנות לשמוע ולקפוץ לעומק החלל!