‫זרקור – בשבחי היצירה הבדיונית / אורי אביב‬

שלוש משימות, החשובות לחיינו, מונחות על כתפי המדע הבדיוני

אנו חיים בעולם פלאי. רובוטים בשליחות האנושות חוקרים בעבורנו את מרחבי היקום בעוד יזמים פרטיים ממדינות רבות, בהן ישראל, עושים דרכם אל החלל; אצן קטוע רגליים מתמודד במרוצים האולימפיים; מחשבים המצויים בכל מקום מאפשרים לנו גישה אל מרחב קיברנטי המחולל מהפכות אישיות, כלכליות ופוליטיות ומהפיכת המידע מתפשטת אל העולם הפיזי באמצעות מדפסות תלת-ממד; הרפואה, הגנטיקה והביולוגיה הסינתטית מאריכות את חיינו בעשרות שנים אך בד בבד מטשטשות את הגבול בין בריאות ומחלה, חי ומכונה, לידה ובריאה; ובעוד שהמכונית המעופפת עדיין אינה כאן (ראו קישור), מכונית ללא נהג כבר נוסעת בכבישי קליפורניה.

בעולם שבו חלומות האתמול הם כבר מציאות, מה מקומו של המדע הבדיוני? לדעתי הוא חשוב מתמיד.

להעלות על הדעת את שלא יעלה על הדעת

היצירה הבדיונית בכללותה, ובה גם המדע הבדיוני, מדמיינת את שלא דומיין עד כה, מעלה על הדעת את שלא יעלה על הדעת. הטקסט הבדיוני הוא האוונגרד, חוד החנית של אמנות הסיפור. סופרים, מעצבים, אנימטורים, יוצרי קולנוע ולאחרונה גם מעצבי משחקים בוראים עולמות שלמים למחייתם, ממציאים דרכי ביטוי חדשות ואפשרויות חדשות לסיפור סיפורים שטרם סופרו. יוצרים דוגמת ג’ורג’ אורוול (“1984”), פרנק הרברט (“חולית”), וקוני ויליס (“המשכוכית”), ג’יימס קאמרון (“שליחות קטלנית”, “אוואטר”) ורידלי סקוט (“בלייד ראנר”, “הנוסע השמיני”) העניקו ממשות לרעיונות חדשים שלא דומיינו כמותם.

במעבדת היצירה הבדיונית מבצעים ניסויים מחשבתיים ברעיונות גדולים ובתחומים מגוונים: מדע, טכנולוגיה, חברה ופילוסופיה. מדינת ישראל עצמה עומדת לצד רעיונות גדולים רבים אחרים ששינו את פני ההיסטוריה, וראשית דרכם ביצירה הבדיונית. המסע אל הירח, חקר מעמקי האוקיינוס, מרחבי הסייבר, ההנדסה הגנטית, הבינה המלאכותית ואף מכשירי הטלוויזיה, הטלפון הנייד והטאבלט – כולם הופיעו ראשית בעיני רוחם של סופרים, יוצרי קולנוע ואמנים.

דוגמא מצוינת לכך היא מעלית החלל, רעיון שעלה אצל רבים אך זכה לתהודה ניכרת בזכות שילובו בספר “מעיינות גן עדן” (The Fountains of Paradise) מאת ארתור סי קלארק (1979). לבנייתו ולקיומו של מתקן אדיר ממדים שכזה תהיינה השלכות חברתיות, כלכליות ותרבותיות מרחיקות לכת, מעבר להיותו אתגר טכנולוגי עצום. קלארק נשאל מתי הוא חושב שמתקן כזה יזכה למימוש, תשובתו הייתה “בטח כחמישים שנה אחרי שכולם יפסיקו לצחוק מהרעיון”. והנה, בעקבות התפתחויות מרשימות בתחום הננו-טכנולוגיה וחומרי הננו, החלו בעשור האחרון גופים שונים להתעניין ברצינות בנושא.

מעלית החלל ממשיכה ומהדהדת בפרויקט שהציג ב-2012 סופר המדע הבדיוני ניל סטיפנסון בכנס Solve for X של חברת גוגל, שבו הציג את פרויקט “מגדל 20 הקילומטרים”, מיזם מדע בדיוני רב-תחומי במסגרת אוניברסיטת אריזונה, שבו סטודנטים וחוקרים מתחומי מחקר ועשייה מגוונים מתמודדים עם מימושו של מגדל בגובה 20 קילומטר: כיצד ייבנה, כיצד יעוצב מפנים ומחוץ, כיצד ייעשה בו שימוש, כיצד ייראו חייהם של האנשים סביבו, בתוכו ובהשפעתו, מה תהיינה השלכותיו על החברה, הפוליטיקה, הכלכלה ועוד. הניסוי המחשבתי ערב אוניברסיטה שלמה ותוצאותיו היו עבודות בארכיטקטורה ועיצוב, בהנדסת חומרים ומכונות, במדיניות ציבורית וממשל, בספרות ובאמנות.

חשוב לציין כי אין זה מתפקידם של יוצרי המדע הבדיוני לחזות את הרובוט, פצצת האטום או המציאות הווירטואלית אף אם עשו כן. משימתם של יוצרי המדע הבדיוני קשה אף יותר. הם חייבים לשמור על קשר עם הקהילה המדעית, להכיר את הלכי הרוח ואת הטרנדים וללמוד את הטכנולוגיות החדישות. אך זוהי רק תחילת מלאכתם. עליהם להבין גם בממשל ובחברה, בהיסטוריה ובאתיקה, ומשימה החמקמקה מכולן: עליהם להבין בני אדם. אם להיעזר בציטוטו הנודע של פרד פוהל, סופר מדע בדיוני בעצמו ועורך כתב העת המיתולוגי למדע בדיוני “גלקסי”: “סופר מדע בדיוני טוב צריך להיות מסוגל לחזות לא את המכונית, כי אם את פקק התנועה”. עליהם להיות מעורים בצייטגייסט התרבותי והחברתי, ללמוד את פלאי המדע והטכנולוגיה של זמנם ולהבין כיצד אלו יבואו לכדי מימוש.

כשהיוצרים עושים זאת היטב, ומפליגים בדמיונם בעקבות התגליות המדעיות האחרונות, הפיתוחים הטכנולוגיים החדשניים והלכי הרוח החברתיים הנוכחיים, הם מובילים את כולנו במסע אל עבר הלא נודע וכל קילומטר במסע מרחיב את גבולות הדמיון והמחשבה. יוצרי הבדיון הם מגלים, חוקרים והוגים לא פחות ממהנדסי נאס”א או המדענים ב-CERN הפועלים היום ולא פחות ממגלי היבשות בימי הביניים או מן הפילוסופים של העת העתיקה. הם מרחיבים את המחשבה ובעקבות זאת את השפה ומציעים אפשרויות שלא יכולנו לשער עד כה. אנו צריכים אותם כדי שיסייעו לנו להבין מה הם “פקקי התנועה” של עוד 50, 100 ו-150 שנה מהיום – כפי שמנסה גם גיליון זה.

לבקר את פרומתאוס המודרני

למדע הבדיוני אבות רבים: ז’ול וורן, ה’ ג’ וולס, ה’ פ’ לאבקראפט ואחרים, אך אם אחת לו, שקדמה לכולם, והיא מרי שלי. ב-1816, בחופשת קיץ על חופי אגם ז’נבה, החלה שלי בכתיבת ספרה המוכר מכול. בגיל 21, שנתיים לאחר מכן, הוציאה לאור את “פרנקנשטיין: או פרומתאוס המודרני”, אחת היצירות המוכרות ביותר בספרות המדע הבדיוני, ובכלל, והדוקטור והמפלצת שבראה מלווים אותנו בשלל עיבודים עד היום. בכך הביאה שלי לעולם מסורת ארוכת שנים, סוגה הדנה באופן ביקורתי במקומם ובהשפעתם של המדעים והטכנולוגיה המודרנית על החברה.

שלי עצמה דנה בגבולות המוסריים של המדע; ב”מלחמת העולמות” (1898) דן ה’ ג’ וולס בהתנהלות הקולוניאליסטית האירופאית באפריקה; המחזה “הרובוטים האוניברסליים של רוסום” של קארל צ’אפק (1921, שבו נולדה המילה “רובוט”) מטפל בסוגיית התיעוש ובמקומו של האדם לצד המכונות שהוא יוצר; “1984” של ג’ורג’ אורוול (1948) מתריע בפני משטר דיקטטורי וכוחו של כל משטר על נתיניו; ב”צד שמאל של החושך” (1969) דנה אורסולה לה-גווין באבחנה בין זכר ונקבה; ב”סולאריס” עוסק סטניסלב לם (1961) במגבלותיו של המדע להבין את עולמנו, במהותה של זרות אמיתית וביכולתנו לתקשר עם זר, במגבלותינו הפיזיקליות וגבולותינו הפילוסופיים בהבנת העולם שסביבנו.

מעטים הם הטכנו-אוטופיסטים שכותבים בשבחי המדע, דוגמת ג’ין רודנברי המתאר עתיד מופלא של “מסע בין כוכבים”, או ז’ול וורן לפניו על מסעותיו המופלאים אל הירח, מתחת לים או מסביב לעולם. בניגוד לאלו, הביקורת היא רבה ונוקבת. לגבי דידי, רובם של כותבי המדע הבדיוני עושים זאת באמונה שלמה כי המדע והטכנולוגיה חיוביים וחיוניים לקידמה וכי זו מיטיבה את חייהם של יותר ויותר אנשים בכל רחבי העולם. כאלו הם יוצרי המדע הבדיוני, כך הם מביעים את אהבתם ואמונתם. כפרקליטי שטן, ביקורתם לא פעם אינה כלפי המדע עצמו אלא כלפי החברה, והשימוש המעוות, הקלוקל והמושחת שעלול להימצא עבור כל תגלית או המצאה.

המדע הבדיוני הוא הטקסט הביקורתי הראשון והעיקרי המגיב ישירות לנוכחות המדע והטכנולוגיה בחיינו. ההסתכלות התהליכית, הרחבה והמעמיקה מעניקה ליוצרי המדע הבדיוני מושב חשוב בשיח הביקורתי אודות מדע. הם אלו שמחייבים אותנו לדיון ערכי לא רק בדברי הימים, אלא גם באחריתם, כלומר בעתידים השונים שהמדע מאפשר. מדע וטכנולוגיה מצויים כעת בכל מקום והופכים אט-אט לא רק חלק מחיינו, אלא חלק מאיתנו. יש אפוא חשיבות עצומה לספרים, לסרטים, ליצירות הקומיקס ואף למשחקים, המציגים חשיבה ביקורתית על השפעת המדע והטכנולוגיה ועל האופן שבו אנו עושים בהם שימוש, וחשוב לא פחות שגם הממסד המדעי עצמו יהיה פתוח ומזמין ביקורת, גם מסוג זה.

להעניק השראה

אין כמו סרטי המדע הבדיוני, חלליות ורובוטים, חייזרים ודינוזאורים, בכדי לשלהב ילדים ובני נוער לעסוק במדע וטכנולוגיה, ואין כמו היצירה הבדיונית בכדי להוביל לאוריינות, לקריאה ביקורתית ולחשיבה מחוץ לקופסא – אבני הבניין של מדען טוב ויש שיאמרו, של אדם טוב.

בבסיס היצירה הבדיונית עומדת השאלה “מה אם?”, וזו מביאה לפיתוח ולעידוד הסקרנות, המחשבה והיצירתיות. הדרישה לדמיין ולהמחיש רעיונות שלא רק שאינם יום-יומיים, אלא שלא הועלו עד כה על הדעת, מובילה אותנו אל רעיונות חדשים, שפה חדשה, אמנות חדשה וטכנולוגיות חדשות, שאלת שאלות שטרם נשאלו, ואינספור תשובות חדשניות.

רוברט פ’ קנדי, זכור, בין השאר, בציטוטו המפורסם “ישנם המסתכלים על הדברים כפי שהם ושואלים מדוע…  אני חולם על דברים שאינם בנמצא ושואל – מדוע לא?” אנו צריכים בינינו את המעזים לחלום, שכן, כפי שאמר חולם אחר, “אם תרצו, אין זו אגדה”.

אלו המחשבות, הערכים והרעיונות שאנו מקדמים ב”אוטופיה – פסטיבל תל אביב הבין-לאומי למדע בדיוני, דמיון והעתיד”, מפני שלדעתנו תפקידה של היצירה הבדיונית נותר רלוונטי וחשוב מאי-פעם.

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחבר
אורי אביב – יזם תרבות. יועץ אמנותי, מפיק ומנהל פרויקטים. מנהל את “אוטופיה – פסטיבל תל-אביב הבין-לאומי למדע בדיוני, דמיון והעתיד” המתקיים מדי שנה בסוכות בסינמטק תל-אביב. (www.utopiafest.org.il). בסינמטק תל-אביב. הפיק את סדנת “מדע ויראלי” לתקשורת המדע בשיתוף חמד”ע והמועצה הבריטית והשתתף בהפקת “שבוע הסינגולריות” בישראל בשיתוף קרן רמון ומגזין דה-מרקר. עוסק באירועיו בתווך שבין מדע וטכנולוגיה ובין חברה, תרבות ואמנות.

Facebook