‫האמת אודות סדיקה תת-קרקעית / כריס מוני‬

יצירה חד-פעמית של סדקים בשכבת פצלי שמן כדי לשחרר גז טבעי אינה מסכנת אולי את מקורות מי השתייה, אבל סדיקות חוזרות ונשנות עלולות להיות בעייתיות

אם סדיקה תת-קרקעית של פצלי שמן באמצעות מים, המכונה פראקינג (fracking), מזהמת את מי השתייה בארצות הברית? הוויכוח מתלהט והמדענים החלו להביע את דעתם.

אנטוני אינְגְרַפי, פרופסור להנדסה באוניברסיטת קורנל ומומחה לשיטה השנויה במחלוקת לקידוחי גז טבעי, השתתף במארס 2011 בכנס שאירחה הסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה (EPA) בארלינגטון שבווירג’יניה. אחרי הכנס היה לו הרבה מה לומר בנושא. הוא פגש שם מדענים מחברות הגז והקידוח המובילות: דֶבון אֶנֶרג’י, צֶ’סַפּיק והַליבַּרטון. המדענים התאספו כדי לעזור לסוכנות להכריע בשאלה: האם אכן גורמת השיטה להזרמת כימיקלים רעילים וגז לתוך מקורות מי השתייה בכמה מדינות בארה”ב, כפי שמאשימים מתנגדיה? התשובה עומדת במרכזה של מחלוקת, ההולכת ומסלימה, במדינת ניו יורק, בפנסילבניה, בטקסס ובקולורדו, כמו גם באוסטרליה, בצרפת ובקנדה.

בשיטה הבסיסית, ששמה המלא הוא סדיקה הידראולית, משתמשים בבארות מן הסוג השגרתי מאז סוף שנות ה-40 של המאה ה-20. כשפיר אנכי של באר קידוח חודר לשכבה של פצלי שמן מוחדרים אליו בלחץ גבוה מים שעברו טיפול כימי וחול כדי לפצח ולסדוק את הסלעים ולשחרר את הגז הטבעי הלכוד בהם. ואולם, לאחרונה, שילבו את השיטה הזאת עם טכניקה חדשה יותר המכונה קידוח כיווני, או קידוח אופקי. בשיטה זו אפשר לסובב את ראש הקידוח המפלס את דרכו מטה עד כדי 90 מעלות ואז להמשיך לקדוח לאורך השכבה, במקביל לקרקע, למרחק של מאות, ואף אלפי מטרים נוספים. כתוצאה מכך מתרחשת “בהלה לגז”. שכבות נידחות של פצלים עשירים במתאן נעשו נגישות פתאום. על פי ההערכה יש בארה”ב כ-23 טריליון מטרים מעוקבים זמינים של פצלי גז “בלתי שגרתיים” כאלה, שדי בהם לצריכה של עשרות שנים. ואולם, תכתובות דוא”ל של תעשיית הדלק שהתפרסמו ביוני 2011 בניו יורק טיימס מרמזות שהמשאב הזה עלול להיות יקר יותר וקשה יותר לניצול ממה שהחברות טוענות.

המכשלה העיקרית נובעת מכך שסדיקה אופקית דורשת נפחים אדירים של מים ושל כימיקלים שאינם דרושים בבארות אנכיות. יש גם צורך בבריכות ובמכלים עצומים כדי לאחסן את המים עתירי הכימיקלים החוזרים ויוצאים מן הבארות לאחר הסדיקה.

אינגרפי ישב בחדר הישיבות וראה את מדעני התעשייה פוטרים כלאחר יד את הרעיונות שהפראקינג גורמת לזיהום בארות של מי שתייה ולברזי מטבח מתלקחים. ככלות הכול, על פי ההיגיון שלהם, שכבות הפצלים עשויות להיות קבורות בעומק של קילומטר או שניים, כשהן מופרדות לגמרי במאות מטרים של סלע מן האקוויפרים של מי השתייה, המצויים קרוב יותר לפני השטח. וזו בדיוק הסיבה שהיה קשה כל כך לנצל אותן עד כה. לפיצוץ הסודק יש אולי עוצמה רבה, אבל לא עד כדי כך. לדעתם, אין ביכולתה של השיטה לסדוק שכבת סלע עבה כל כך וליצור, דרך הסדקים שייווצרו, קשר בין מנהרות הקידוח האופקיות ובין מי התהום הקרובים לקרקע.

“ראיתי שקפים יפים של פאוור-פוינט המתארים את מה שהם חושבים שמתרחש באמת,” אומר אינגרפי, שבעבר עבד עם חברת אספקת הגז הכלל-עולמית שְלוּמְבֶּרגֶר אך בהמשך התבלט כאחד המבקרים המדעיים המובילים של הבהלה לגז. “בכל אחת מן ההרצאות סיים המרצה במסקנה שהדבר בלתי סביר במידה רבה,” ואולם, מסביר אינגרפי, הניתוחים האלה הביאו בחשבון רק “סדיקה” אחת בלבד: רק פיצוץ מים אחד, במנהרה אופקית אחת, פעם אחת בלבד. אבל כדי למקסם את הגישה לגז עשויות החברות לקדוח באתר אחד יותר מעשר מנהרות אופקיות קרובות זו לזו, והן עשויות לפצח את המנהרה בקטעים שונים שלה בכל באר ואולי אף פעמים רבות.

יש להביא בחשבון “את שלושת ממדי המרחב ואת הזמן,” אומר אינגרפי. הוא מפקפק בכך שסדיקה אופקית אחת עלולה לקשר בין שכבות הפצלים לבין פני השטח. אבל “אם בוחנים את הבעיה כפי שתיארתי אותה כרגע, אני חושב שהסיכויים עולים. עד כמה? איני יודע.”

אשמים בהגדרה

המדענים וקובעי התקנים שמנסים לענות עכשיו על השאלה המסובכת הזאת איחרו קצת את המועד. היינו צריכים לערוך מחקרים כאלה לפני שהסדיקה נעשתה שנויה כל כך במחלוקת. השיטה היא עתה סיבתו של עימות פוליטי לאחר שהמחלקה לשמירת הסביבה של מדינת ניו יורק חשפה לא מזמן את תכניתה להעניק לחברות הקידוח גישה ל-85% משטחן של מרסלוס ויוטיקה, שתי תצורות פצלים השוכנות במדינה זו. ביצוע סדיקה ייאסר באגן ההיקוות של הערים ניו יורק וסירקוז מפני שאספקת המים לערים האלה אינה עוברת סינון מן המקור ועד לצרכן האזרחי.

המחלקה ביססה את האישור שלה לאחר שבחנה כמה מחקרים ולטענתה היא מתכננת להסדיר כל עבודת קידוח בתקנות קפדניות. הפעולות האלה מבטלות למעשה תקנה קודמת שאסרה סדיקה בכל רחבי המדינה, וזאת על אף שהסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה (EPA) מצויה עדיין בעיצומו של מחקר בטיחות, שכתיבת הטיוטה הראשונה שלו אמורה להסתיים בסוף 2012. המחלקה בניו יורק, שאינה מעוניינת לחכות לדוח המדעי של ה-EPA, פרסמה את התקנות הסופיות שלה באוקטובר 2011 ופתחה אותן להערות הציבור בראשית דצמבר.

הלחץ לקדוח בניו יורק לפני פרסום תוצאות הבדיקה של ה-EPA מכריח את המומחים להחליט אילו טענות נגד השיטה הן בעלות משקל ואילו דורשות מחקרים חדשים. התשובות לנושא המבלבל מאוד הזה תלויות בסופו של דבר בהגדרות השונות למושג סדיקה.

אם מתייחסים לכל התהליך של קידוח גז לא קונבנציונלי מראשיתו ועד סופו, הרי שכבר עכשיו הוא אשם בכמה עברות חמורות. המבצע התעשייתי העצום הזה דורש כמות מדהימה של מים, בין 7 ל-15 מיליון ליטר לכל מנהרה אופקית, בתוספת של כ-60,000 עד 240,000 ליטרים של כימיקלים, וכל זה כפול מספר הבארות באתר קידוח אחד. העברת הנוזלים האלה דורשת ציים שלמים של מכליות ומכלי אגירה גדולים.

ואז צריך לטפל במים החוזרים מן הקידוח. עד 75% מן המים המוזרמים בלחץ פנימה, חוזרים ויוצאים החוצה. המים האלה עמוסים לא רק בקוקטיל של כימיקלים המשמשים להקלה על זרימת נוזל הסדיקה, להגנה על הצינור, להרג חיידקים ולמטרות רבות אחרות, אלא גם בחומרים רדיואקטיביים ובמלחים היוצאים מן השכבות התת-קרקעיות עצמן. את המים הרעילים צריך לאגור בשטח ואחר כך להעבירם למתקני טיפול או לשימוש חוזר. רוב החברות אוגרות את המים בבורות פתוחים שהן חופרות. מדינות רבות בארה”ב דורשות שהחברות יכסו את תחתית הבור ביריעות פלסטיק למניעת דליפות. אחדות מהן אף דורשות שהבורות יהיו רחוקים דיים ממקורות מים עיליים. הבעיה היא, שאפילו אם נוקטים באמצעי המניעה המתאימים, דיפון הבורות עלול להיקרע והבורות עלולים לעלות על גדותיהם לאחר גשם כבד. על פי הצעות חוק במדינת ניו יורק, יהיה מותר לאגור מים מוחזרים רק במכלים אטומים ולנקוט אמצעים מתאימים למניעת נֶגֶר.

כל התהליכים האלה עלולים לגרום לתאונות. “זו אינה תעשייה חסרת סיכונים,” מסביר טֶרי אֶנגֶלדֶר, מומחה לסדיקה הידראולית באוניברסיטה של מדינת פנסילבניה, שתומך בדרך כלל בתהליך, אך השמיע לעתים ביקורת על החברות העוסקות בו. ואכן, סדרת תחקירים של הניו יורק טיימס תיעדה זיהום אפשרי באגני הניקוז של נהרות ראשיים בפנסילבניה, כמו נהר הסַסקְהָנָה ונהר דֶלָוֶור, בשל טיפול לא הולם במים שחזרו מן הבארות. ברזים ביתיים במדינה העלו ריח רע או התלקחו, וחברות הועמדו לדין ונקנסו. במקרה האחרון קנסה המחלקה להגנת הסביבה של פנסילבניה את חברת צֶ’סַפּיק בכמיליון דולר מפני שזיהמה 16 בארות מים משפחתיות בגז מתאן כתוצאה מנוהלי קידוח בלתי מתאימים.

אפשר לתלות את האשמה לכל התקלות האלה רק אם המונח סדיקה כולל את כל התהליך התעשייתי. אבל אי אפשר לעשות זאת אם הוא כולל רק את הפיצוץ התת-קרקעי באמצעות מים שנועד לסדוק את הסלע לאחר הקידוח. אפילו האנשים השקועים בנושא עשויים להיות חלוקים בדעותיהם בעניין הנושא המהותי הזה. “יש פגיעוּת בעצם השימוש בכמויות הגדולות של כימיקלים אבל זה בעצם בגדר איום תעשייתי רגיל ולא איום מתהליך הסדיקה עצמו,” טוען וַל וושינגטון, ששירת בעבר במחלקה לשמירת הסביבה של מדינת ניו יורק. אבל אינְגְרַפי מאוניברסיטת קורנל רואה את הדברים אחרת: “הייתי רוצה שהתעשייה תפסיק לשחק במשחק ‘סדיקה אינה גורמת לזיהום.’ צריך לקדוח כדי לסדוק. הם מסתתרים מאחורי סמנטיקה והגדרות.”

אבל כדי להוכיח שהסדיקה, כפי שהתעשייה מגדירה אותה, היא הבעיה, צריך לבחון את הטענה הידועה ביותר, אךהקשה ביותר להוכחה: הרעיון שהאיום האמור נובע מכך שפיצוצי המים העזים מתחת לאדמה גורמים באופן ישיר לזיהום מי השתייה. לפי הטענה הזאת הפיצוצים פותחים נתיבים בלתי צפויים שדרכם יכול גז או נוזל לנוע ולזרום משכבות הפצלים העמוקות אל מי התהום הקרובים לקרקע.

האשם הקונקרטי

כדי לראות עד כמה הנושא מסובך, הבה נבחן את פעולות האכיפה שנקטה ה-EPA נגד חברת הגז ריינג’ רֶסורסֶס מן העיר פורט וורת’ שבטקסס, חברה הקודחת באזור פצלי בַּרנֶט המפורסמים. ה-EPA טענה ששתי בארות של מי שתייה המצויות על יד שתי בארות גז של החברה זוהמו במתאן ממקור “תֶרמוֹגֶני” עמוק. גז כזה נוצר בשכבות הפצלים, שלא כמתאן “בּיוֹגֶני” שנוצר בידי חיידקים בכיסים תת-קרקעיים הקרובים לקרקע, בעומקים המאפיינים גם אקוויפרים של מי שתייה. ה-EPA טענה גם שאחת מבארות המים הכילה גם כימיקלים המשמשים לפעמים בפראקינג, כמו בֶּנזֶן, ושהמים שהופקו ממנה היו דליקים.

ה-EPA הורתה לחברה לספק מים נקיים לצדדים שנפגעו, לקבוע אם בארות סמוכות אחרות מזוהמות אף הן ולנקוט כמה צעדים נוספים. חברת הגז הגיבה בעוצמה. היא כפרה בבית המשפט בכל אחריות בהסתמכה על “המרחקים האופקיים והאנכיים הגדולים” שבין האתרים. באמצע ספטמבר 2011 נדון העניין בבית המשפט לערעורים של ארה”ב. אבל יש חשיבות מכרעת לכך שגם אם ה-EPA צודקת, וריינג’ רֶסורסֶס אשמה בתקלה, אין בכך כדי להוכיח שסדיקה בעומק האדמה היא שגרמה לכך. הסוכנות להגנת הסביבה תבעה מן החברה לקבוע אילו “נתיבי זרימת גז” היו מעורבים באירוע, ויש נתיבים אפשריים רבים. הגז היה יכול לנדוד כל הדרך מן הפצלים הסדוקים בנתיב לא ידוע כלשהו. אך ייתכן כי הדבר נגרם מאיטום לקוי במעלה הבאר האנכית, הרבה יותר קרוב לפני השטח.

בזיהומים כאלה חברות הקידוח מפנות את עיקר החשד, בדרך כלל, לליקויים בשכבת המֶלֶט האוטמת. על פי הגדרת התעשייה אין זה חלק מתהליך הסדיקה. בדרך למטה, עובר כל קידוח דרך שכבות הקרובות לקרקע ומכילות מי תהום, והוא עשוי גם לעבור דרך כיסים לא מוכרים של גז. הקודחים ממלאים את הרווח שבין צינור הגז ובין קירות הבאר בבטון כדי שגז קל לא יוכל לעלות בצד החיצוני של הצינור ולחלחל אולי אל מי התהום. כֶּשֶל באיטום עלול לאפשר גם למים העמוסים בכימיקלים שחוזרים בלחץ גבוה לאחר הסדיקה, לדלוף החוצה.

האיטום בבטון היא “החוליה החלשה” הברורה והפשוטה ביותר, אומר אנתוני גורודי, הידרולוג ויועץ לחברות הגז, שתומך בסדיקה. מדענים אחרים מסכימים לכך באופן נחרץ. “אם אתה עושה עבודה גרועה באיטום הבאר אתה פותח דרך אפשרית לדליפת החומרים החוצה,” מסביר האקולוג והמומחה למקורות מים, רוברט ב’ ג’קסון, מבית הספר לסביבה על שם ניקולאס באוניברסיטת דיוק. על אף התקנות המפקחות על אטימת הבארות בבטון, ועל אף מאמצי התעשייה לשפר את שיטות העבודה, ייתכן שאי אפשר לפתור את הבעיה במלואה. “שיעור ניכר מאיטומי הבטון ייכשלו במשימתם,” אומר אינגרפי. “זה תמיד יהיה כך. זה פשוט חלק מחוקי המשחק בתחום הזה.”

זיהום כתוצאה מאיטום לקוי הוא בעיה ותיקה בקידוחים אנכיים מסורתיים, שגם שם היו משתמשים לפעמים בסדיקה. לדברי וַל וושינגטון, שעבד במחלקה לשימור הסביבה של מדינת ניו יורק “יש לנו הרבה בארות במערב המדינה שהפיקו נפט וגז במשך עשרות שנים. פראקינג תמיד הייתה שיטה למיצוי הגז משכבות הפצלים הקשות מאוד האלה. השיטה הזאת הייתה מקובלת אולי כ-20 שנה.” אבל ההבדל הוא שעכשיו בקידוחים האופקיים “בגלל העומקים שבהם מצוי הגז, ובגלל השילוב של סדיקה עם קידוח אופקי, משתמשים היום במיליוני ליטרים בכל סדיקה במקום ב-300,000 ליטרים כבעבר,” מלבד העלייה בכמות הכימיקלים המתלווים לזה.

מסוכן בכל עומק?

איטום גרוע גרם לכמה מקרים של זיהום מי תהום בשל קידוחי גז בשיטות החדשות, ובהם גם הזיהום שעליו נקנסה צ’ספיק במיליון דולר. “נדידה של מתאן היא אכן בעיה בכמה אזורים. זאת עובדה נכונה לגמרי,” אומר אנגלדר. השאלה היא, אם יש סיבות אחרות. אם בעיית זיהום מי התהום מסתכמת באמת רק באיטום, אפשר לטעון שהגדרת הסדיקה שבה משתמשת התעשייה קבילה, ויש צורך בתקנות מחמירות יותר שיפקחו על החברות בעת הקידוח – בדיוק הצעדים שמציעה מדינת ניו יורק כעת.

ג’קסון ועמיתיו פרסמו לאחרונה ברשומות האקדמיה הלאומית למדעים של ארה”ב את המחקר המסקרן ביותר על נדידה אפשרית של גז. יש בו כמה ממצאים לטובת שומרי הסביבה אבל גם לטובת התעשיינים. ג’קסון מספר שהתגובות שקיבל כשהמאמר הזה, השנוי במחלוקת סוערת, ראה אור, נעו ממשפטים כגון “הצלתָ את חיי” ועד ל”קח את עצמך בידיים ותתחיל לעשות משהו מועיל!”

הצוות של ג’קסון ניתח דוגמאות של יותר מ-60 בארות מים פרטיות השוכנות מעל לתצורת הפצלים מרסלוס בצפון-מזרח פנסילבניה ומעל תצורת יוטיקה בצפון מדינת ניו יורק. הוא מצא מתאן ב-51 מהן, וגילה שהבארות הקרובות יותר לאתרי קידוח הכילו כמויות גבוהות הרבה יותר של גז. אנליזה כימית קבעה שחלק ניכר מן המתאן הזה הוא מן הסוג התרמוגני העמוק ולא מן הסוג הביוגני שחיידקים מייצרים קרוב יותר לפני השטח.

ואולם, שום דגימה מן הדגימות לא הכילה נוזלי סדיקה או מלחים המאפיינים שכבות פצלים עמוקות. ג’קסון סבור אפוא שעיקר הזיהום נובע מאיטום וסגירה לקויים של הבארות. הוא מעלה אפשרות נוספת: כמה מן הסדקים הנוצרים בסדיקה של שכבה עמוקה עלולים להימשך כלפי מעלה ולהתחבר לבקעים או לפתחים שהיו שם קודם לכן. סדקים כאלה יאפשרו לגז לנוע כלפי מעלה ולהגיע רחוק. צפון-מזרח פנסילבניה וצפון ניו יורק “זרועים בבארות ישנות ונטושות,” אומר ג’קסון. “ולפני עשרות שנים לא אטמו את הבארות, ולא פקקו אותן כשסיימו את הקידוח. דמיינו לעצמכם את הגבינה השוויצרית הזאת, המלאה חורים ומשתרעת מאות מטרים לעומק – איננו יודעים היכן הם.”

אבל אם מתאן אכן חודר למי השתייה בגלל שיטות לא קונבנציונליות לקידוח גז, מדוע אין חודרים אליהם גם כימיקלים המשמשים בתהליך הסדיקה? את התשובה לכך יכולים ג’קסון ואנגלדר רק לשער. כשמתאן מתחיל להשתחרר מן הסלע, די בלחץ הראשוני כדי לדחוף מים וכימיקלים במעלה הפיר. אבל הזרם הזה שוכך עד מהרה. לאחר מכן, רק הגז קל דיו ויכול לבעבע ולעלות באופן אנכי כלפי מעלה. המים אינם יכולים לעשות זאת.

ובכל זאת, אם סדקים שנגרמו על ידי מים מסוגלים להתחבר לבקעים קיימים או לבארות ישנות, הכימיקלים עלולים לסכן את מי התהום. עלולים להיווצר סדקים “מחוץ לטווח”. קווין פישר, מהנדס בחברת פּינאקל טכנולוגיות, חברת בת של הַליבַּרטוֹן, בחן אלפי סדקים בבארות אופקיות בתצורת הפצלים בַּרנֶט ומרסלוס, וקבע את אורכם באמצעות ציוד ניטור מיקרו-סייסמי. הוא מצא שהסדקים הקיצוניים ביותר בתצורת מרסלוס הגיעו למרחק אנכי של כמעט 600 מטר. זה עדיין מעניק מרווח “והפרדה פיזית טובה מאוד בין קצות הסדקים ההידראוליים לבין האקוויפרים המכילים מים,” טוען פישר.

מהנדסים אחרים מפרשים ראיות דומות באופן שונה. בקולומביה הבריטית שבקנדה תיעדו הסמכויות 19 מקרים שונים של “תקשורת בין סדקים”, מקרים שבהם התחברו בארות חדשות עם בארות אחרות בדרכים בלתי צפויות. באחד המקרים נוצר קשר בין בארות במרחק של כ-600 מטר זו מזו. המועצה לנפט וגז של קולומביה הבריטית הזהירה את מפעילי הקידוחים במילים אלה: “מתברר שקשה לחזות כיצד פעולות רחבות היקף של סדיקה הידראולית גורמות לסדקים להתקדם.” המועצה הוסיפה שסדקים עלולים להימשך הרחק מעבר לצפוי עקב חולשתן של שכבות הסלע המצויות מעליהם.

אבל כל זה אינו מוכיח שסדיקה של שכבת פצלי שמן אופקית אכן גרמה לזיהום ישיר של אקוויפר. מנכ”לית הסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה (EPA), ליסה ג’קסון, אמרה לא מזמן שלא תועד מקרה כזה, אך הוסיפה ש”מתנהלות חקירות” בנושא. ואולם, היעדר ראיות לזיהום אינה ראיה להיעדר זיהום מפני שכל אתר הוא מקרה העומד לעצמו. הניו יורק טיימס ו”קבוצת העבודה הסביבתית” [מלכ”ר שמטרתו להפיץ מידע סביבתי – העורכים] חשפו לא מזמן מקרה של זיהום לכאורה מ-1984 שבו באר שעברה סדיקה במערב וירג’יניה התחברה אולי לבאר ישנה ונטושה בקרבת מקום וגרמה לזיהום מי שתייה. התעשייה מערערת על נכונות הטענות.

מדע נוסף מאחר?

כדי להרשיע או לזכות את הסדיקה, תהיה הגדרתה מה שתהיה, צריך נתונים נוספים. זהו מקומו של המחקר שעורכת ה-EPA. הסוכנות בוחנת מגוון דרכים שבהן הקידוחים עלולים לזהם את מקורות המים, ממאגרים לא מדופנים או דולפים, עד איטום לקוי של בארות ועד קשר אפשרי בין סדקים עמוקים לבין פני השטח. הסוכנות תבחן חמישה מקרי זיהום לכאורה של מי שתייה, ובהם שניים בפנסילבניה, כדי להכריע בכל אחד מהם. הסוכנות גם תנטר פעילויות קידוח עתידיות מתחילתן ועד סופן בשני אתרים נוספים. היא תשתמש גם במודלים ממוחשבים כדי לדמות את המתרחש במעמקי האדמה, במקומות שאיש אינו יכול להגיע אליהם.

אינגרפי ממליץ לפתח מודל רב-עוצמה שיוכל לחזור שוב ושוב על תרחיש שבו פועלות בארות רבות, שיבצעו סדיקה חוזרת ונשנית ושבו גז ונוזל יכולים לנוע בנפח של 2.5 מיליון מטר מעוקב של סלע, וכל זאת במשך כמה שבועות של קידוח. “צריך מחשבי-על גדולים ממש,” הוא אומר, כדי לקבוע אם יש אפשרות לזיהום. “אם תראו לי מודל כזה אוכל להגיד לכם מה דעתי. האם מדובר בסיכוי קלוש או במשהו שיכול להתרחש כל יום.” המינימום, לדעתו של אינגרפי, יהיו מודלים שיוכלו לומר מהן “הנסיבות הסבירות יותר שבהן גז יכול לנדוד לעומת מצבים אחרים.”

קשה למצוא מודל ממוחשב כזה. המודל שבו בדרך כלל משתמשים לדמות מאגרים תת-קרקעיים במחקרים אקדמיים, ושבו מתכננת גם ה-EPA להשתמש, הוא מודל הקרוי Tough 2. אבל אינגרפי טוען שאין הוא “ברמה מסחרית”. תאגידים גדולים משתמשים במודלים משלהם, ולדעתו “האפשרויות הטובות ביותר מבחינת כוח אדם, תוכנה, ציוד ונתונים מצויות בידיהן של חברות ההפעלה ושירותי הקידוח.” הוא חושש שמודל Tough 2 “יתקשה לטפל בכל הפגמים, החיבורים והתקדמות הסדקים” ברמת הפירוט הדרושה כדי לקבוע אם נפרץ פתאום נתיב מעבר חדש לזרימה בלתי רצויה.

ובינתיים, גורודי וג’קסון מסכימים שה-EPA צריכה לנטר את הכימיה בבארות מי השתייה באתרים חדשים לפני התחלת הקידוחים ולאחריהם. גילוי כימיקלים חדשים רק אחרי תחילת הקידוח יחליש מאוד את הטענה הנפוצה של התעשייה שהמים היו מזוהמים באופן טבעי עוד לפני שמגדלי הקידוח הגיעו ושהתושבים באזור פשוט לא שמו לב לכך.

לג’פרי תיין, גאולוג נפט מן המכון למיצוי משופר של נפט באוניברסיטת ויומינג, יש הצעה נוספת לפתרון חידת הסדיקה: להורות לחברות להוסיף סמן כימי שקל לזהותו לתערובת הסדיקה המיוחדת לכל חברה וחברה. אם יגלו את הסמן במקום שבו אין הוא אמור להיות, הדבר ישמש כראיה מרשיעה. תיין אומר שהחדרת סמן כזה “קלה באופן יחסי”, על אף שלטענתו “התעשייה בדרך כלל אינה רואה בעין יפה את הצעתו.” ב-EPA אומרים שהם “שוקלים” את השימוש בסמנים. הסוכנות מוסיפה גם שרוב המידע שקיבלה מן התעשייה על הכימיקלים המשמשים לסדיקה הוא “מידע עסקי חסוי” לטענת החברות המעורבות בדבר, ולכן ה-EPA לא פרסמה אותו לציבור. חקיקה יכולה לשנות את המצב הזה.

מחקר של ה-EPA עשוי להאיר ולהבהיר את הטענות המסובכות והסותרות. אבל התובנה החדשה עלולה להגיע מאוחר מדי. “מעולם לא חקרו את הסדיקה בקפדנות,” אומרת איימי מאל, מנתחת מדיניות בכירה במועצה הלאומית האמריקנית להגנה על המשאבים הטבעיים. “זהו ניסוי גדול ללא פרמטרים מדעיים מוצקים שינחו אותו.” אבל נראה שמדינת ניו יורק משוכנעת שדי בתקנות נוקשות כדי להגן על אזרחיה.

תושבי ניו יורק, פנסילבניה ומדינות אחרות המתנגדים לסדיקה מציבים בחצרות הבתים שלהם שלטים הנראים כתמרורי “אין חנייה” – עיגול אדום חצוי בקו אלכסוני שמאחוריו כתובה המילה FRACK. ואולם, למרבה האירוניה ייתכן מאוד שחברות הגז אכן אשמות ברשלנות באופן שבו הן קודחות ומפנות פסולות, ואילו טכנולוגיית הסדיקה עצמה עשויה להיות חפה מפשע. שלטי החצרות אולי שגויים, אבל החששות עשויים להיות נכונים.

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחבר

כריס מוני (Mooney) מארח את הפודקאסט “נקודת חקירה” (www.pointofinquiry.org) והוא מחברם של שלושה ספרים ובהם “מלחמת הרפובליקנים במדע”.

ועוד בנושא

Methane Contamination of Drinking Water Accompanying Gas-Well Drilling and Hydraulic Fracturing. Stephen G. Osborn et al. in Proceedings of the National Academy of Sciences USA, Vol. 108, No. 20, pages 8172–8176; May 17, 2010. www.nicholas.duke.edu/cgc/pnas2011.pdf

Environmental Protection Agency Draft Plan to Study the Potential Impacts of Hydraulic Fracturing on Drink­ing Water Resources. EPA, February 2011. Available at www.epa.gov/research

Revised Draft Supplemental Generic Environmental Impact Statement on the Oil, Gas and Solution Min­ing Regulatory Program. New York State Department of Environmental Conservation, September 2011. www.dec.ny.gov/energy/75370.html

Facebook