הנוירולוגיה של ההדחקה

האם ישנו מסלול עצבי מיוחד המופעל כאשר אנשים מנסים לשכוח

אנהאד אוקונור ניו יורק טיימס , הארץ, וואלה!

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/toforget.html

חוקרים אמריקאים טוענים שזיהו מסלול במוח המופעל כאשר אנשים מנסים לשכוח משהו בכוונה. הממצאים, שפורסמו ביום שישי בכתב העת “Science”, מחזקים לדברי החוקרים את ההשערה כי אפשר להדחיק זכרונות מכאיבים על ידי קבירתם בתת-מודע.

במחקר התבקשו הנבדקים לשנן זוג מלים. בהמשך הוצגה לפניהם שוב אחת המלים והם התבקשו להיזכר במלה השנייה או להימנע במתכוון מלחשוב עליה. סריקות מוח הראו כי בהיפוקמפוס, אזור במוח המופעל בדרך כלל בזמן היזכרות, היתה פעילות נמוכה כאשר המשתתפים ניסו להדחיק את המלים ששיננו. אולם במקביל, בקורטקס הפרה-פרונטלי הצדי-גבי, אזור במוח הקשור לעכבה של תנועות, נראתה פעילות מוגברת.

בנוסף, המדענים גילו שככל שהנבדקים התבקשו יותר פעמים להימנע מלחשוב על מלה, כך גדל הסיכוי שהם יתקשו להיזכר בה בהמשך. “הממצאים תומכים בקיומו של יסוד נוירולוגי ביכולתנו להדוף דברים אל מחוץ למחשבה”, אומר ד”ר מייקל אנדרסון, מומחה למדעי המוח מאוניברסיטת אורגון שעמד בראש המחקר. “הממצאים נוגעים לחווייתם של אנשים ששרדו טראומה ומגלים שהזיכרונות הופכים לפחות ופחות פולשניים במשך הזמן”.

לדברי אנדרסון, ייתכן כי פרץ הפעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי, אזור האחראי בין השאר על מיומנויות קוגניטיוויות גבוהות כמו תכנון, מהווה מנגנון מבטל שבעזרתו נמנע ההיפוקמפוס מהעלאת זיכרונות לא רצויים. במשך הזמן, אומר אנדרסון, עשויה ההדחקה המתמשכת של אותם זיכרונות לסלק אותם מהמודעות.

“על סמך דפוס הפעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי של הנבדקים אנחנו יכולים לנבא באיזו מידה של יעילות הם ישכחו את המלים”, אומר אנדרסון. “אני חושב שזה מסביר מדוע הנטייה להיזכר בדבר נורא, למשל, נעלמת בסופו של דבר”.

לדברי ד”ר לארי סקווייר מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, פסיכיאטר העוסק בחקר המוח שלא השתתף במחקר, קשה לקבוע מהי משמעותן המדויקת של הממצאים. אולם המסקנה שהפעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי מצביעה על מסלול במוח היכול לחסום זיכרונות, בעיקר כאלה הקשורים ברגש, עשויה לדבריו להיות פרשנות מצמצמת מדי. “זהו נושא שנוי במחלוקת”, אמר, “ייתכן שהנבדקים פשוט מפנים את תשומת לבם למקום אחר ומשתמשים באנרגיה רבה ובמשאבים של המוח כדי לחשוב על דבר אחר. אני לא חושב שזה בהכרח סימן להדחקה פעילה”.

אולם לדברי ד”ר דייוויד ספיגל, פסיכיאטר מבית הספר לרפואה באוניברסיטת סטנפורד, הסחת הדעת מדבר מה היא הצעד הראשון בדרך לשכיחתו. המחקר, הוא מוסיף, תומך בדעה כי אנשים יכולים להדחיק זיכרונות טראומטיים ובכל זאת להעלותם מחדש בהמשך. “אנשים צריכים להתמודד עם כמות מידע עצומה על ידי שמירת רובו מחוץ לתודעה. הדבר נכון הן לגבי זיכרונות רגשיים והן לגבי זיכרונות אחרים”, אומר ד”ר ספיגל, שלא היה מעורב במחקר. “בכל רגע נתון איננו יכולים לזכור את רוב מה שאנו יודעים, אחרת היינו מוצפים. אבל הזיכרונות שם, ואנו עדיין יכולים לשחזר אותם בהמשך”.

שומרת הסף של הזיכרון

מאת לימור טבת

בזמן למידה ואגירת זיכרונות יורד סף קליטת הגירויים במוח. חוקרים ישראלים פיענחו את המנגנון שמבטיח שהירידה לא תגרום ל”הצפת” המוח

אדם המתגורר ליד כביש סואן בעיר גדולה יתרגל עם הזמן לרעש ולא ישים לב אליו. הוא ישמע אותו כי השמיעה היא לא רצונית, אולם המוח שלו יתייחס אל הרעש כאל מידע חסר חשיבות ויסנן אותו. במקרה זה, מוחו של האדם העלה את סף הקליטה לרעשים מבחוץ. אם יבוא לבקרו אדם הרגיל לחיות במקום שקט, סף הקליטה של אדם זה לרעשים מבחוץ יהיה נמוך והרעש ייקלט ויפריע לו.

אם אדם יזכור כל גירוי שהוא חווה הוא לא יוכל לתפקד ורוב הסיכויים שיתמוטט. תינוקות וילדים זוכרים גירויים רבים (לכן כושר הלמידה שלהם טוב במיוחד), אולם עם ההתבגרות עולה סף הקליטה להכנסת גירויים לזיכרון. מחקר שנערך בישראל ובארה”ב, בראשות ד”ר אדי ברקאי מהמרכז לחקר המוח וההתנהגות באוניברסיטת חיפה, גילה באחרונה מרכיב חשוב במנגנון שמאפשר למוח לברור את המידע שהוא שומר. המחקר התפרסם בשבוע שעבר בכתב העת “Neuron”.

“לא ניתן 'להפציץ' את המוח במידע כי הוא עלול לקרוס”, אומר ד”ר ברקאי. “בתחילה חשבו שלמוח יש יכולת קיבול בלתי מוגבלת משום שהוא מכיל כמות עצומה של תאי עצב, אך מחקרים הראו שהשערה זו אינה נכונה. למשל, מחקר ששוחזר כמה פעמים הראה שככל שמבקשים ממודל ממוחשב של מוח האדם לזכור יותר, בסופו של דבר הוא יגיב בפעילות יתר לכל זיכרון נוסף שמנסים להכניס אליו, עד בלבול וקריסה מוחלטת של המערכת”.

לדברי ברקאי, מטרת המחקר שהוא עמד בראשו היתה לנסות לגלות את הבסיס הביולוגי של העלאת סף קליטת הגירויים. “למאורעות המעוררים רגשות חזקים או שברצון האדם לזוכרם יש סיכוי טוב להישמר בזיכרון”, הוא מסביר; “במצבים אלה מופרשים במוח וסתים עצביים כמו אצטיל כולין ונוראדרנלין הגורמים לכניסה של סידן לתאים”. כך מתחיל תהליך הגורם להגברה בעוצמת הקשרים בין התאים, שבסופו נשמר הזיכרון במוח. ההגברה הכללית בפעילות תאי העצב גורמת לכך שחיזוק הקשרים יימשך גם ללא פעילותם של הווסתים העצביים, ובתגובה לגירוי חיצוני חלש יותר. “בזמן זה”, אומר ברקאי, “סף הקליטה יורד לרמה לא רצויה והרשת העצבית נוחה מדי להעמיס על המוח מידע לא רלוונטי”.

ד”ר ברקאי ועמיתיו – ענבר ברוש וד”ר דוד לבל מהמרכז לחקר המוח וההתנהגות באוניברסיטת חיפה, פרופ' אליזבת קווינלן מאוניברסיטת מרילנד ופרופ' מרק בר מאוניברסיטת אם-איי-טי – החליטו לבדוק אם המולקולה NMDA, שידועה כמעורבת בתהליכי למידה, קשורה לתהליך העלאה והורדה של הסף.

החוקרים ערכו את הניסוי על חולדות. החיות הושמו במבוך כדי ללמוד ריחות. לאחר הליכה במבוך לכיוון אחד הריחות, הן הגיעו למים. לעומת זאת, אם בחרו ללכת לכיוון ריח אחר הן לא קיבלו דבר. כעבור שמונה ימים למדו החולדות ללכת אל הריח שהוביל למים. לאחר מכן ניתן להן ללמוד זוג ריחות נוסף על פי אותו עיקרון. הפעם למדו החולדות להבדיל בין הריח “הטוב” ל”רע” בתוך יום אחד בלבד.

בעת הלמידה ולאחריה נבדקו מוחותיהן של החולדות. נמצא כי בתהליך הלמידה חלו שינויים בתאי המוח של החולדות, בחלק שאחראי על הריח. התכונות של התאים השתנו – הם הגיבו בפעילות חשמלית מוגברת לגירויים חיצוניים. זוהי למעשה הירידה בסף הקליטה, מסביר ברקאי. גם עוצמת הקשרים בין התאים גדלה. שינויים אלה עוזרים לאגור זיכרונות במהירות וביעילות.

בשלב הזה התרחשו שינויים במבנה המולקולה NMDA, שגרמו לירידה בכמות הסידן שחדר לתאים והובילו להיחלשותם של הקשרים בין תאי העצב. כך עלה סף הגירוי הנדרש ליצירתם של קשרים חדשים, מסכם ד”ר ברקאי את התהליך. התגברות הקשרים בין התאים בזמן הלמידה מביאה לכך שהלמידה הבאה תהיה קלה יותר וסף הקליטה של החולדות לא יצטרך לרדת שוב לאחר שהועלה על ידי מולקולת ה-NMDA.

במקרה של האדם המתגורר מעל כביש סואן, מתרחש תהליך למידה לא רצוני. האדם שומע את הרעש המגיע מהכביש מכיוון שחושיו מחודדים לקלוט צלילים בסביבתו, אולם לאחר ש”למד” את הרעש מתערבת מולקולת ה-NMDA, מעלה את סף הקליטה וגורמת בכך, בסופו של דבר, לאי שמיעתו של הרעש. אצל האורח, לעומת זאת, תהליך הלמידה עדיין לא החל ולכן סף הקליטה לגירויים שלו נמוך והוא שומע את רעש המכוניות. לאחר זמן מה תחל לפעול אצלו מולקולת ה-NMDA, ש”תעזור” לו בסופו של דבר לא לשמוע את הרעש.

“הניסוי אמנם נערך על חולדות”, אומר ד”ר ברקאי, “אך ניתן להשליכו גם על יונקים מפותחים יותר, בהם בני האדם. מולקולת ה-NMDA חשובה מאוד לזיכרון, ונראה שאם יש בה פגם היא יכולה לגרום להתמוטטות ולאי-יכולת לזכור דבר”.

פורסם ב”הארץ”, 28/1/04

ידען המוח
לידיעה באתר החדשות של יאהו
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~740080748~~~58&SiteName=hayadan