מ”פ שואלת ” איך יתכן שאף אדם לא זוכר את הלידה של עצמו התינוק יכול לראות ולשמוע ולהריח ולהרגיש… איך יכול להיות שמאירוע כ“כ טראומטי לאף אחד אין אפילו שביב של זיכרון מטושטש ממה שקרה?”
במעשיית “שבעת הקבצנים” של רבי נחמן מברסלב שואלים כמה אנשים זה את זה על הזיכרון הראשון. הזקן שבחבורה אומר “אני זוכר גם שחתכו את התפוח מן הענף” כלומר את חיתוך חבל הטבור והצעירים יותר מעלים זיכרונות מהרחם או מרגע ההתעברות. המעשיה כמובן פנטסטית וסמלית אבל העדר הזיכרון מהינקות מעניין.
לא רק מהלידה עצמה אין לנו זיכרונות אלא שאין כמעט אדם שיכול לטעון לזיכרון כלשהו מהשנתיים הראשונות לחיים. 24 חודשים בהם למדנו ללכת, להכיר את אמא, אבא וסבתא ולבטא מילים ראשונות. ייסורי ברית המילה ובקיעת השיניים הראשונות וכמוהם החיוך והצחוק הראשון: הכל נמחק כלא היה. משלושת השנים שבין גיל שנתיים לגיל 5 אנו נושאים תמונות מקוטעות וקרעי זיכרונות שקשה לנו לסדר בסדר כרונולוגי או אפילו לקבוע בוודאות מי מהם זיכרון “אמיתי” ומה דמיון שיצרנו על סמך התמונות וסיפוריה של אמא. היכולת לחבר סיפור חיים מתפתחת בהדרגה: מתמונות מבודדות לרצף כרונולוגי בילדות המוקדמת ואז לרצף של יחסי סיבה-תוצאה ולבסוף לסיפור בעל לכידות שהאדם מזהה בו מוטיבים חוזרים וקווים מנחים (לכידות נושא Thematic coherence). יצירה של אוטוביוגרפיה בעלת חוקיות פנימית היא מרכיב בבניית הזהות העצמית וחשובה לבריאות הנפשית. קושי בהעלאת זיכרונות אוטוביוגרפים (Overgeneral autobiographical memory) קשור להפרעות כדוגמת דכאון ואפילו לסיכון מוגבר להתאבדות.
שכחת הינקות משונה משום שהיא סלקטיבית. אנחנו שוכחים אירועים אבל זוכרים היטב את מה שלמדנו באותן שנים אבודות. חלק גדול מאוד מהידע וההבנה שלנו את העולם הפיזי, החברתי והרגשי מקורו באותם שנים שכוחות. הראשון שתהה על אבדן זיכרונות הילדות היה זיגמונד פרויד שכדרכו האשים את יצרינו הקמאיים של מין ואלימות שמודחקים לתת ההכרה ונעלמים. הפסיכולוגיה המודרנית מציעה תשובות טובות יותר אך גם כיום אין למדע תשובה ברורה לחידה.
מתברר שלבני אדם יש כמה סוגים של זיכרון ושכחת הילדות נוגעת לסוג מיוחד מאוד מהם. כמו הכלב האומלל של פבלוב ש”זכר” את צליל הפעמון המקדים את הארוחה והחל להזיל ריר גם לבני אדם יש התניות – הסוג הבסיסי והקדום של זיכרון. סוג אחר של זיכרון מובלע הוא רכישת מיומנויות והעדפות בלי לדעת תמיד את מקורן: גם אם שכחנו את שעורי החשבון בכיתה ג’ עדיין לוח הכפל שמור אצלנו ולא נטבע אם נשכח היכן ומתי לימדו אותנו לשחות. סוג הזיכרון הייחודי לאדם הוא הזיכרון האוטוביוגרפי, אותו מרכיב מסתורי ומיותר בתודעה המאפשר לנו לערוך מסעות בזמן ולחוות שוב ארועים מהעבר. הזיכרון הזה הוא הצעיר ביותר מבחינה אבולוציונית, הוא ייחודי לאדם לבדו , מופיע אחרון בילדות והוא גם הראשון שאנו מאבדים. לצורך המסע נדרש, כמובן, נוסע הוא ה”אני”: דמות יציבה שניתן לבחון אותה גם מבחוץ ושתהיה שחקן מרכזי או לפחות ה”צלם” שמנקודת ראותו נצפה בסרט. שלב מרכזי המעיד על התפתחות ה”אני” אצל ילד הוא יכולת הזיהוי העצמי במראה.
כדי שילד יזהה את ההשתקפות עם עצמו עליו לראות עצמו מבחוץ, יכולת חיונית כדי לדמיין עצמך בזמנים אחרים או במצבים שונים. התאור הפיוטי ב”ספיח” של ביאליק של הילד החוקר את השתקפותו בראי אינו יכול להיות אוטוביוגרפי- כל עוד אין “אני” אין זיכרון ונראה שעד גיל שנתיים אין “אני” שיכול לצבור זיכרונות. כמה בעלי חיים אינטיליגנטים במיוחד כדוגמת שימפנזים ודולפינים חולקים איתנו את יכולת הזהוי העצמי כלומר ניתן לייחס להם “אני” אבל האני הזה נמצא בהווה תמידי ואין הם יכולים להסיע אותו קדימה ואחורה בזמן. המסע הזה דורש, פרט לנוסע, גם “כלי תחבורה” מחשבתי כלומר זמן סובייקטיבי שאנו מודעים לו ולהבדל בינו לזמן הממשי, הפיזיקלי. כשאנחנו נזכרים בעבר אנו מודעים לכך שהזמן בו מתרחש הארוע שבדמיון אינו הזמן האובייקטיבי בו אנו נמצאים והמודעות הזו מתפתחת די לאט. בעלי חיים וכמוהם ילדים חיים את ההווה ונראה שדי בכך לשרוד ואפילו ללמוד לא מעט. יש אנשים מבוגרים שבעקבות מחלה או תאונה איבדו את הזיכרון האוטוביוגרפי, אין להם זיכרונות מהתקופה שלפני האמנזיה אך הידע שלהם על העולם נשמר וכמוהו מיומנויות ויכולות אינטלקטואליות. יש מי שרואה בהופעתו המאוחרת של הזיכרון האוטוביוגרפי התאמה חיונית. על הפעוט מוטלות משימות למידה קשות ועליו קודם כל להכליל: מהפגישות הראשונות עם “מכונית” חשוב יותר ליצור מושגים כללים על איך היא מתנהגת ומה עושים בה במקום ליצור סיפור פרטי על חוויית נסיעה מסויימת. מבחינת התפתחות המח זמן הופעת הזיכרונות הראשונים (קצת אחרי גיל שנתיים) מקביל להתבגרותו של ההיפוקמפוס אזור במח שמאפשר התמצאות במרחב ואחראי גם לזיכרון ארוך הטווח. פגיעות בהיפוקמפוס מובילות לאבדן זיכרון אוטוביוגרפי תוך שימור הידע והשפה כלומר למצב דומה לשכחת הינקות. סוג השכחה המאוחר יותר: זה המערפל את שנות גן הילדים מקביל לסוג אחר של אמנזיה הקשורה לתפקוד אונות המצח שתפקידן בזיכרון הוא להעלות לתודעה את מה שקודד בעבר וליצור הקשרים בין פיסות המידע. אנשים שנפגעה אצלם היכולת הזו מצליחים להיזכר בעובדות הנוגעות לעבר אך אין הם מסוגלים לדעת מתי ואיך קבלו את האינפורמציה הזו. הזיכרונות שלנו מתקופת גן הילדים הם מסוג זה: אנו זוכרים עוגה , נרות ובלונים אך התמונות לא מצטרפות לסיפור רציף של חגיגת יומולדת. גורם נוסף הקובע את יכולת קיבוע הזיכרונות לטווח הארוך הוא השפה
כדי לזכור אירוע מהעבר צריך לקשור בין מראות וקולות למקום, לזמן, לאנשים ולסיטואציה וככל שיותר פרטים מקושרים לסיפור שיש לו “עלילה” הגיונית הזיכרון חי יותר. מרגע שרכשנו שפה אנחנו חיים בתוכה: משתמשים במילים כדי להעלות זיכרונות לתודעה והילד צריך להיות מסוגל לתאר במילים את החוויה כדי שתישמר בזיכרון. ואכן, ההזכרות בארוע משתפרת כשמזכירים אותו באוצר המילים של הפעוט בזמן ההתרחשות. היכולת לבנות מפרטים שונים סיפור השומר על אחדות הזמן המקום והעלילה (הפרטים מקושרים ביחס של סיבה ותוצאה) אינה שלמה עד גיל 6 בערך ואכן רק מתקופת בית הספר היסודי יש לנו זיכרונות שאנו בטוחים במקורם ויכולים למקם בוודאות בהקשר האוטוביוגרפי. למרות שקיים בסיס ביולוגי לשכחת הילדות הרי שהגיל ממנו נשמרים זיכרונות ראשונים תלוי מאוד בסביבה. ילדים בתרבות המערבית המדגישה את חשיבות ההיסטוריה האישית של הפרט זוכרים אירועים מוקדמים יותר מילדים שהתחנכו בתרבות סין בה ההקשר החברתי ולא הזיכרון האישי הוא המגדיר את האישיות. ילדי המאורים, ילידי ניו זילנד, תרבות המעניקה חשיבות רבה לזיכרון העבר מיטיבים במיוחד לזכור את ינקותם ומדווחים בממוצע כל גיל שנתיים וחצי כגיל הזיכרון הראשון לעומת גיל שלוש וחצי אצל ילדים אירופאים. ככל שההורים מחזקים את יכולתו של הפעוט לבנות “סיפור” מההתנסויות שהוא עובר מתחזק הזיכרון. מה שמסייע בכך אינו חזרה באזני הילד על פרטי האירוע אלא שיתוף הילד ביצירת סיפור. מעקב אחר סגנון התקשורת בין אימהות לילדיהן העלה שאירועים נחרטו בזיכרון הילד כאשר האם דיברה איתו ועודדה אותו בשאלות פתוחות (“איזו מתנה סבתא הביאה? “מה קרה לבלון?” ) לחוות את האירוע כסיפור.
ב”סיפור על אהבה וחושך” ממקם עמוס עוז, בניגוד לביאליק , את זיכרון הילדות הראשון בתקופה בה יש כבר “אני” וזיכרונות : גיל שנתיים ורבע. היזיכרון המתואר בכישרון ובעומק הוא של קבלת הנעל הראשונה. התמונה המבודדת “נעל חדשה, קצת נוקשה עדיין. כל כך אהבתי את ריחה, משב מענג של עור חדש, מבהיק..” יתכן שקבועה כזיכרון אמיתי אך שאר חלקי סיפור האהבה עם הנעל “תענוג חדירת כף הרגל המגששת בחיק הדפנות הפנימיות של הנעל” , התיאור האדיפלי של האם המשדלת את הילד לנעול אותה ושל הדיאלוג עם ההורים משקפים אוטוביוגרפיה בוגרת המקשרת פרטים ודמויות לעלילה בעלת הגיון פנימי. על עמוס עוז התינוק אמנם לא נלמד הרבה מהתיאור אבל היזכרות, כאמור, אינה שליפה של נתונים מארכיון במח אלא מסע של האדם בזמן וכל חיינו הם בניה מחדש של הסיפור מחומרי הגלם שמעניק לנו הזיכרון.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
שלום ד”ר יורם שורק
במאמר המעניין שלך על זכרונות ילדות,
הבעת את דעתך כך : ברית המילה, הניתוח המיותר שלא ייפסק.
שאלתי אליך, כבוד ד” שורק: מאין לך הידע והניסיון לקביעה נחרצת זאת?
מעבר לחשיבות הנושא ביהדות, מנהג ששמר על זהות העם היהודי במשך אלפי שנים ,
לדעת אנשי רפואה חשובים בעולם, ישנה חשיבות רפואית והיגיינית לברית המילה.
אז, כבודו, מעט צניעות.