דברים שיורמים יודעים: חולה, גוססת, אלמנה – למה נשים מאריכות ימים מגברים

יהודית שואלת: “למה נשים מאריכות ימים יותר מגברים?”

אם יש תחום בו העליונות הנשית אינה מוטלת בספק הרי הוא תוחלת החיים. נשים חיות יותר מגברים כמעט בכל מקום בעולם ובכל זמן. בכל שנה נולדים בעולם יותר בנים מבנות (בערך 105 בנים ל-100 בנות) אבל יחס המינים הולך ומשתנה לטובת הנשים באופן עקבי עד לקבוצת הגיל המבוגרת ביותר: בני ה-110 ויותר שרק אחד מ-3 מיליוני בני אדם יזכה להגיע אליה. בסך הכל חגגו עד היום כ-600 בני אדם 110 אביבים כ- 90% מהם נשים.  רשימת 50 האנשים המבוגרים ביותר בזמן כתיבת שורות אלו היא נשית לחלוטין.
אריכות הימים הנשית היא חידה  משום שנשים חולות יותר מגברים, נזקקות יותר לחופשות מחלה   מתאשפזות יותר ובכל זאת בכל קבוצת גיל שעורי התמותה הגבריים עולים על הנשיים. כצפוי מחידה כה מורכבת אין תשובה מוסכמת וכנראה שאין גם סיבה יחידה לחוזק הנשי והמדע מספק שפע הסברים לבחור מתוכם.

הכל בגנים?

יש כמובן מי שמאשים את החשוד המיידי: כרומוזום Y. לנשים יש, כזכור, שני עותקים של הכרומוזום הזה ואילו הגברים צריכים להסתדר עם אחד בלבד כך שפגם בגן של כרומוזום X יגרום תמיד לפגיעה אצל הגבר. אצל נשים מושתק בכל תא אחד הכרומוזומים הללו אבל אם כרומוזום X אחד פגום מאוד הרי שתאים שכנים, בהם הכרומוזום הפעיל תקין יתרבו על חשבון התאים הפגומים כך שאישה יכולה לחיות טוב גם אם מוטציה מזיקה בכרומוזום הזה. מצדדי התיאוריה הזו מצביעים על דוגמאות מעולם החי המחזקות את הקשר הזה. כך, למשל, בכמה מיני ציפורים בהם דווקא לנקבות יש כרומוזום שאין לו בן זוג  הזכרים הם המין מאריך הימים בשבי. בחיות הכיס משתתק אצל הנקבה, בכל תא מתאי הגוף, אותו כרומוזום X (זה שמקורו באבא) כך שאין אפשרות לכרומוזום תקין לחפות על חברו הפגום ובכמה מיני קנגורו בגני חיות אין אכן יתרון לנקבות על הזכרים בתוחלת החיים. השוואת פער תוחלת החיים בקרב 344 מינים של בעלי חוליות העלה מתאם סטטיסטי מובהק: המין בעל 2 כרומוזומי מין זהים נוטה להאריך ימים גם בקרב דוחיים וזוחלים. אבל עולם החי מתעקש לספק גם יוצאים מן הכלל: אצל כמה יונקים ודווקא די נפוצים כעכברים ועטלפים הזכרים מאריכי ימים מהנקבות למרות שהם, כמונו, נושאים את כרומוזומי ה X וה Y.

עוד טיפוס מפוקפק על ספסל הנאשמים הוא הורמון המין הגברי – הטסטוסטרון. תיאוריה ותיקה מקשרת בין ההורמון הזה לדיכוי של מערכת החיסון. הטסטוסטרון, על פי התיאוריה הזו, מחליש את מערכת החיסון ומפנה משאבים לטובת סימנים חיצוניים (כדוגמת נוצות הטווס או קרני האיילים) ולהתנהגות אגרסיבית שתכליתה שליטה בהרמון. כך למשל מתברר כי לאיילים עתירי טסטוסטרון בטבע יש קרניים חזקות יותר, אשכים גדולים ויותר זרע אבל גם יותר תולעים טפיליות. בכיוון ההפוך הודגם כי כדי לטפל בזיהום זכרים מורידים את רמת הטסטוסטרון ועימה מיטשטשים צבעי נוצות ומקור בולטים אצל זכרי ברווזים. יש אפילו מי שהציע כי סימני המין הבולטים המשמשים זכרים לחיזור הם איתות לנקבות על שפע טסטוסטרון, כלומר על יכולתו של המועמד לשרוד עם מערכת חיסון רדומה. הרעיון הזה לא זכה לתמיכה רבה והקשר בין הטסטוסטרון לתגובה חיסונית כנראה מורכב, עקיף ולא חד משמעי. בנוסף, אצל בני אדם בעולם המפותח מחלות זיהומיות אינן גורם תמותה חשוב ובכל זאת ההפרש בתוחלת החיים בין גברים לנשים, כחמש שנים, אינו מראה סימני צמצום

קללת האמא

את החומר התורשתי שבגרעין התא  אנו מקבלים שווה בשווה מאמא ומאבא אבל הDNA שבמיטוכונדריה  מקורו בתא הבייצית בלבד. מוטציה במיטוכונדריה שתפגע בזכרים תהיה לכן “שקופה” במידת מה לברירה הטבעית ולכן תוכל להתפשט באוכלוסייה יותר ממוטציות כאלו הפוגעות בשני המינים. הבעיה היא שתיאוריית “קללת האמא” חוזה פער אורך חיים לטובת הנקבה בכל מיני בעלי החיים וכפי שראינו יש לא מעט בהם דווקא הזכרים חיים יותר. הגנום של המיטוכונדריה קטן ונזק  בו יגרום בדרך כלל פגיעה בכל מי שיישא את המוטציה. אצל צמחים בהם הגנום המיטוכונדרי עשיר יותר והצמח מקבל מהאם בנוסף למיטוכונדירה גם כלורופלסט (אברון הפוטוסינתזה) בעל גנום משלו אכן נמצא אישוש ל”קללת האמא”.

תיאוריית העולם הגברי

בגילאים צעירים נובע עיקר היתרון הנשי מהתעקשותם של גברים להרוג עצמם בתאונות בתגרות ובמלחמות. האחריות להבדלי התנהגות קטלניים נופלת בחלקה על כתפי הטסטוסטרון ובחלקה על התרבות המצ’ואיסטית (שנהגתה במוחות שטופי טסטוסטרון). אצל יונקים בטבע מיוחס רוב ההבדל לטובת הנקבות (באותם מינים בהם הן מאריכות ימים יותר) למאבקי שליטה וטריטוריה בין זכרים. התחרות דחפה את הזכרים להגדלת מימדי הגוף ולתוספות ראוותניות ומעיקות כקרניים גדולות, ניבים אימתניים או זנב טווס מסורבל. גוף גדול יותר גם פגיע יותר ונדרש ליותר חמצן שיוצר לאורך זמן פגמים בתאים. אצל בני אדם, נשים וגברים, יורדת תוחלת החיים עם הגובה כך שהפרש הגובה בין גברים לנשים יכול להסביר חלק מפער תוחלת החיים.  

השוואה בין מינים שונים מעלה מגמה עקבית: ככל שאורח החיים פוליגמי יותר, כלומר ככל שההתרבות מוטלת על כתפיהם של זכרים מעטים השולטים בהרמונות גדולים, התחרות בין הזכרים קשה יותר והם מתים צעירים ביחס לנקבות. אצל המונוגמים, הנאמנים לנקבה אחת, אין כמעט הבדל בתוחלת החיים ולעיתים אף הזכרים מאריכים ימים מבנות זוגם.

הבדלי  בגודל וצריכת האנרגיה

 המדע מכיר רק דרך אחת להארכת תוחלת החיים: לאכול פחות. בנוסף לנזקים הברורים של השמנה וסכרת הרי שככל שאנו צורכים יותר מזון וחמצן אנו יוצרים בכל תא יותר אטומי חמצן פעילים הפוגעים ב- DNA. נזקי החמצון מצטברים והם קשורים למחלות לב וכלי דם – סיבת המוות העיקרית בעולם המערבי. יש בתא מנגנונים שתפקידם לנטרל את תוצרי הלוואי הרעילים הללו של הנשימה ומתברר שהם פועלים טוב יותר אצל נשים.

אצל חיות מעבדה החביבות על חוקרי גנטיקה התגלו מוטציות מאריכות חיים. אלו קשורות לקבוצה קטנה מאוד של גנים האחראים לתגובת תאים להורמונים כאינסולין והורמון גדילה דמוי אינסולין (IGF-1). הגנים הללו מייצרים חלבונים המבקרים ביטוי של מספר רב של גנים אחרים הקשורים בחילוף חומרים, ניטרול רעלים, בקרה על נזקי חמצון ותגובות חיסון. ככל שההורמונים הללו פעילים פחות כך עולה תוחלת החיים והדבר כרוך לרוב בפחות גדילה ופחות פוריות. מדובר במערכת הפועלת בשינויים קלים בכל ממלכת החי והמכוונת להגיב לתנאי מצוקה ומחסור בהאטה של תהליכי גדילה וצריכת אנרגיה.

מחקרים על אוכלוסיות גדולות של זקנים וזקנות מאשרות שכמו אצל זבובי הפירות והתולעים במעבדה, גם אצלנו לגנים הללו יש משמעות בהארכת תוחלת החיים. לזיקנה מופלגת יזכה מי שיעביר את רוב זמנו בהילוך איטי גם בתקופות שפע. אצל נשים התגובה להורמונים הללו איטית יותר, חילוף החומרים איטי יותר והשוני קשור להבדלים המשפיעים מאוד על מחלות זיקנה כמו השמנה וריכוזי הגלוקוז בדם. גברים, לכן, יגדלו יותר, יאכלו יותר, ישרפו יותר חמצן ויסבלו יותר מתופעות הלוואי של הפעילות הנמרצת הזו. בנוסף, גברים גבוהים וכבדים מנשים, כלומר עוברים יותר חלוקות תאים השוחקות את הכרומוזומים.

גברים הורגים את עצמם

אצל בני אדם לתאונות ולאלימות יש בהחלט תפקיד בפער התמותה אלא שהוא מסביר את ההבדלים רק בקרב צעירים, ונשים ממשיכות למות פחות מגברים גם בגיל זקנה כשההליכון תופס את מקום האופנוע. יתכן אבל שעומס התחרות המוטל יותר על גברים ממשיך לגבות מחיר לכל אורך החיים.

הביולוג Anders Møller בדק את ההפרש בתוחלת החיים בחברות שונות ומצא כי ככל שחלוקת ההכנסות שיוויונית יותר (מאפיין המבוטא במדד ג’יני המפורסם) מצטמצם הפער בין המינים וככל שמדד ג’יני גדול (חברה שיוויונית פחות) מתים הגברים מוקדם יותר ביחס לנשים באותה אוכלוסייה. המגמה נשמרת,   ללא תלות בגודלה המוחלט של העוגה הכלכלית (המשפיעה על תוחלת החיים הכוללת אך לא על הפער בין גברים לנשים). ההנחה היא שככל שהפערים גדולים נאלצים גברים להיאבק יותר על מקומם היחסי בסולם והעומס הזה על מפרנסים צעירים גובה מחיר במחלות ובתמותה. חברה שיוויונית יותר אולי תיטיב עם הגברים, אבל   מדד ג’יני יכול להסביר רק כ- 10% מפער תוחלת החיים לרעת הגברים. הבדלי התנהגות בין גברים לנשים לעומת זאת יכולים להסביר לא מעט: נשים פונות יותר לרופאים גם במקרה חולי וגם באופן יזום לבדיקות ומעקב, לאחר הביקור הן מקפידות יותר לקחת את התרופות ונשמעות יותר להנחיות הקשורות לתזונה ולפעילות גופנית. הן מעשנות פחות, שותות פחות ונוהגות ביתר זהירות. מודל סטטיסטי העלה כי הבדלי ההתנהגות הללו לאורך החיים יכולים להסביר לא פחות 3.2 שנות הבדל בתוחלת החיים מתוך ההפרש הממוצע של 4.6 שנים לטובת הנשים בארצות העשירות.  

תודה ל- Dr. Anders Møller ול- Dr. Steven N. Austad על עזרתם.

 עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה?  שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

• תוחלת החיים בישראל ב-2016: 80.7 שנים לגברים ו-84.2 לנשים
• מי לחיים ומי למוות
• על כל עשור חיים נוסף, הנשים הרוויחו שני נכדים