בית-יראה יפה ומכובד יותר – קטע מהספר “הכיפה של ברונלסקי

קטע מתוך הפרק הראשון של הספר “הכיפה של ברונלסקי”, מאת רוס קינג. הוצאת דביר 2003.

רוס קינג

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/brunellschisdome.html

לא תמיד זה משכנע, לעתים חורק, אבל בדרך כלל עובד לא רע

מאת דן דאור

הכיפה של ברונלסקי סיפור הקתדרלה של פירנצה

כנסיית סנטה מריה דל פיורה, פירנצה

רוס קינג. מאנגלית: רוני רייך. הוצאת דביר, 183 עמ', 74 שקלים

“רצו השמים… שפיליפו ישאיר לעולם את הבניין הגדול והנאצל ביותר, את היפה באלה שנבנו בזמנים החדשים והקדומים כאחד”, כך כותב ג'ורג'ו וזארי ב”חיי ברונלסקי” כמאה שנים אחרי מותו של מי שנחשב, אולי בצדק, “לאבי אדריכלות הרנסנס”. לא ברונלסקי תיכנן את הקתדרלה של פירנצה הקשורה עד היום בשמו, ואפילו לא את הכיפה שהיא ללא ספק אחד ההישגים ההנדסיים הגדולים בכל הדורות. ארנולפו די קאמביו, האדריכל של “הארמון הישן”, הניח את אבן הפינה לסנטה מריה דל פיורה כתשעים שנה לפני הולדתו של ברונלסקי (1377), ונרי די פיוראוואנטי, מי שבנה את הקשתות של “הגשר הישן”, הוא שהתווה את צורתה של הכיפה המחודדת, הבנויה על בסיס מתומן, כעשר שנים לפני שנולד. אבל ברונלסקי הוא האיש שמצא דרך לבנות את הכיפה – כיפת לבנים כפולה, הגדולה ביותר בעולם (כ-43 מטר קוטר הפנימית, 55 מטר בין שתי הנקודות הרחוקות במתומן הבסיס של הכיפה החיצונית, 55 מטר גובה כולל התוף שעליו היא ניצבת, וקצת יותר ממאה מטר גובה מהקרקע, אבל קשה למצוא שני מקורות שנותנים אותם מספרים), בלי תומכות חיצוניות כמו אלה שבכנסיות גותיות (“בחנים מרחפים” בלשון הספר), ובלי פיגומים פנימיים.

אבל איך בדיוק הוא עשה את זה? זו חידה הנדסית, ואם אני מבין נכון, פתרונה שנוי עדיין במחלוקת. אין תיעוד מפורט של העבודה, ולא שרטוטים שיכולים ללמד אותנו הרבה (מה שנכון אגב לגבי הציורים בספר). מאסימו ריצ'י, אדריכל פלורנטיני שעובד זה שנים על בניית מודל 1:5 של הכיפה (לא מוזכר בספר, אבל נגיש ביותר ברשת), טוען שהוא מצא – בין השאר בעזרת שרטוט של יריב בן זמנו של ברונלסקי, שניסה להראות שאי אפשר לעשות את מה שעשה יריבו – שדי היה במסגרת החלולה שחיברה בין הכיפה הפנימית לחיצונית, ובזווית המסוימת שבה התקמרה הכיפה, לעשות זאת בלי מרכוז ובמכשירים של אותו הזמן. לדעתו אין צורך מבני אמיתי ב”שלשלאות” האבן והעץ שמפסקות את מבנה הלבנים, וכי הן שימשו בעיקר כדי להרגיע את החששות, אם של אחרים ואם של ברונלסקי עצמו. מטאוטי, מהנדס איטלקי שחי באוסטרליה וכותב הרבה על הישגים הנדסיים היסטוריים, מקבל את דעתו ומסיק לפיכך שברונלסקי לא היה באמת איש הרנסנס אלא מין גותי מאוחר, עם חיבה למבנים רומאיים, שעבד בעיקר לפי אינטואיציה: “היתה לו רגישות סטרוקטורלית יוצאת דופן, אבל ביסודו של דבר הוא ניחש וקיווה לטוב: במקרה של כיפת הסנטה מריה דל פיורה הוא ניחש נכון!”

גם רוס קינג ניחש נכון, והצליח להפוך נושא טכני – דומה שהתייר הממוצע בפירנצה מוכן להסתפק בעשר דקות של כמו-הסבר – לרב מכר עולמי.

לאו דווקא בזכות מה שהוא כותב על ברונלסקי האיש, שהחומר הבדוק עליו קלוש ביותר. כמו וזארי, גם קינג קורא לו רוב הזמן פיליפו, אבל גם אחרי קריאת הספר האיש נשאר עלום למדי, ולכן קשה לי ללכת בעקבותיהם. אין כנראה ויכוח על צורתו החיצונית הלא מלבבת, אבל האם הוא היה באמת חביב על סובביו כפי שטוען וזארי, או איש ריב ומדון סגור וחשדן, כפי שקינג מסיק, כנראה בצדק, ממעט התעודות שנשארו מאז? על השנים המכריעות בהתפתחותו – מאז שהפסיד לגיברטי בתחרות על שערי בית הטבילה ב-1402 ועד שחזר לפירנצה ב-1416 – איננו יודעים ולא כלום.

חלק מהזמן הוא הסתובב עם דונאטלו ברומא, וכפי שקינג כותב הוא “עשוי היה” (מלים חביבות על קינג, וזארי נשמע יותר פוזיטיווי) להתעניין בפנתיאון ש”היה עשוי לספק לו את ההוכחה”. מצד שני הוא “היה עשוי” גם לבקר בטורקיה או פרס (שם “ניתן למצוא מערכות של לבנים משולבות הדומות לאלה שבכיפה בפירנצה…”). מכל מקום, הפרקים היותר מעניינים בספר מספרים על פרשות צדדיות, כמו כלי השיט שתיכנן כדי להביא שיש מקרארה במעלה הנהר ארנו, כלי שיט שזכה לשם “המפלצת” וטבע על כל מטענו היקר במסע הבתולים שלו; הסכר הכושל שבנה במלחמה נגד לוקה, או הסכסוך עם גילדת הבנאים שהביא אותו לבית סוהר.

מה שמוסיף אולי יותר זו הדרך הנבונה שבה קינג משלב בין הפרקים הטכניים והביוגרפיים סקירות היסטוריות קצרות, תיאורי רקע, ומידע נחוץ על תנאי החיים של העובדים בכיפה, הרישול הבוהמי של האמנים, מעמדו של הבן, הפאר של התהלוכות הדתיות, וכיו”ב. לעתים יש הרגשה של עיבוי מיותר (כמו הפרק על טוסקנלי או סוף הפרק על רומא), לא תמיד זה משכנע – למשל כשהוא אומר שקצב החיים בראשית המאה ה-15 התחיל לעלות כשעברו מחלוקת השעה לשישים דקות במקום ארבעים; הוא מסתמך כאן על ספר כללי אחד די ישן ומתעלם ממה שידוע למדי, שאפילו בזמנו של גלילאו לא היה בנמצא שעון דקות. לעתים זה חורק, כמו המעבר מטבעות הכיפה לתשעה המעגלים בגיהנום של דנטה, עם המשפט “גם זאת השוואה ראויה, שכן בשנת 1428, זמן קצר לאחר שקשת הטבעת הראשונה הושלמה, עמד פיליפו בפני התחלת ירידתו שלו לגיהנום”. פה ושם זה מעצבן באמת, כמו התוספת שלו למשפט מווזארי שפותח את הרשימה הזאת, “כמעט כמו ישוע הנוצרי שירד לעולם כדי לגאול את האדם”. מה שמאפשר לו את הסיכום המטומטם “ובכל זאת, פיליפו לא היה אל ולא מלאך, אלא רק אדם ובגאונותו הבלתי שנויה במחלוקת, מצאו סופרי תקופת הרנסנס את ההוכחה שלהם שהאדם המודרני היה גדול כמו, ולמעשה מסוגל להתעלות על, הקדמונים, שמהם שאב את השראתו” (משפט שמלמד גם על התרגום, המהימן ככל הנראה). ויש גם טעויות משונות – ג'ובאני דא פראטו, יריבו המר של ברונלסקי, נולד מאוחר מכדי להיות המורה של דנטה – אבל בדרך כלל התערובת הזאת עובדת לא רע.

ספר תרגומיו של דן דאור “108 שירים סיניים” ראה אור בהוצאת חרגול

קטע מתוך הפרק הראשון של הספר “הכיפה של ברונלסקי”, מאת רוס קינג. הוצאת דביר 2003.

6/11/2003

ביום תשעה-עשר באוגוסט 1418 הוכרזה תחרות בפירנצה. שבה היתה הקתדרלה החדשה והנהדרת, סנטה מריה דל, הולכת ונבנית זה יותר ממאה שנה :

“כל החפץ ליצור מודל או תוכנית לקירוי הכיפה העיקרית של הקתדרלה המצויה בבנייה בידי האופרה דל דואומו עבור התמיכות, הפיגום או דבר אחר, או כל מתקן הרמה הנוגע להקמה או לשכלול הכיפה או הקמרון האמור – יעשה כן לפני תום חודש ספטמבר. אם יעשה שימוש במודל, הוא יהיה זכאי לתשלום של 200 פלורינים זהב.”

מאתיים פלורינים היה סכום נכבד של כסף – יותר ממה שבעל מלאכה מיומן עשוי היה להרוויח בשנתיים עבודה, וכך משכה התחרות את תשומת ליבם של נגרים, בנאים וטפסנים, מכל רחבי טוסקנה. עמדו לרשותם שישה שבועות כדי לבנות את המודלים שלהם, לשרטט את תוכניותיהם, או בפשטות – להציע רעיונות כיצד ראוי לבנות את הכיפה של הקתדרלה. הצעותיהם אמורות היו לפתור מגוון בעיות, ובכלל זה כיצד ניתן להקים רשת של סמוכות-עץ זמניות כדי לתמוך במבנה האבן של הכיפה על עומדו, וכיצד יש להרים גושי אבן, חול ושיש, שכל אחד מהם שוקל טונות אהדות. האופרה דל דואומו – הוא משרד העבודות הממונה על הקתדרלה – הבטיח לכל הניגשים לתחרות, שמאמציהם יזכו ל”תשומת לב ידידותית ונאמנה”.
באותה עת כבר היו מועסקים באתר הבנייה, שהתפרש בליבה של פירנצה, עשרות בעלי מלאכה אחרים : עגלונים, מניחי לבנים, מרקעי עופרת ואפילו טבחים ואנשים שתפקידם היה למכור יין לעובדים בעת הפסקות הצהריים. מן הכיכר המקיפה את הקתדרלה ניתן היה לראות אנשים נושאים שקים של חול וסיד, או כאלה המטפסים על פיגומים ומשטחי נצרים שהתנשאו מעל הגגות השכנים כמו קן ציפורים מרושל. בסמוך, הפיחה נפחייה לתיקון כליהם של.העובדים ענני עשן שחור אל הרקיע, ומעלות השחר ועד לדמדומים התמלא האוויר צלצול של פטישי נפחים, שאון של עגלות שוורים והוראות צעקניות.
לפירנצה של ראשית המאה החמש-עשרה היה עדיין מראה כפרי. בתוך חומותיה אפשר היה לראות שדות חיטה, מטעים וכרמים, ועדרי כבשים פועות מונהגים דרך רחובותיה אל השוק שליד בית הטבילה של סאן ג'ובאני. אך לעיר גם היתה אוכלוסייה של 50,000 נפש, דומה למדי לזו של לונדון, והקתדרלה החדשה נועדה לשקף את חשיבותה כעיר מסחר גדולה ובעלת עוצמה.
פירנצה הפכה להיות אחת הערים המשגשגות של אירופה. רוב עושרה בא לה מתעשיית הצמר, שבה החלו לעסוק הנזירים של אומיליאטי , זמן קצר לאחר בואם אל העיר בשנת 1239. חבילות של צמר אנגלי – הטוב ביותר בעולם – הובאו מן המנזרים בקוטסוולדס כדי לרחצן בנהר הארנו לסרקן, לטוותן
לחוטים, לארוג אותן על נולי עץ ולצבען בצבעים מרהיבים: אדום- ורמיליון שנעשה מן הצינבאר שנאסף על חופי הים האדום, או צהוב מבהיק שיוצר מהאלונים שצמחו באחו שליד העיר סאן ג'ימיניאנו היושבת בראש הגבעות. התוצר היה הבד היקר ביותר והנחשק ביותר באירופה.
בגלל השגשוג הזה, חוותה פירנצה במאה הארבע-עשרה תנופת-בנייה שכמותה לא נודעה באיטליה מאז ימי הרומאים הקדמונים. מחצבות של אבן-חול בעלת גוון חום-זהוב נפתחו בקרבת חומות העיר ; חול מנהר הארנו, שנחפר וסונן לאחר כל שיטפון, שימש לעשיית טיט; חצץ נאסף מערוץ הנהר כדי לשמש מילוי לקירות של עשרות מבנים חדשים שהתלו לצוץ בכל חלקי העיר. בין המבנים האלה היו
כנסיות, מנזרים וארמונות פרטיים, וכן מבנים מונומנטליים כמו טבעת חדשה של ביצורים שנועדה להגן על העיר מפולשים. ביצורים אלה התנשאו לגובה של כשבעה מטרים ואורך היקפם היה כשבעה קילומטרים ומחצה. יותר מחמישים שנה נדרשו לבניית קירות מגן אלה, והקמתם נסתיימה רק בשנת 1340. בית עירייה מרשים חדש, הפלאצו וקיו , נבנה גם הוא, ולצידו מגדל פעמונים שהתנשא לגובה של כמאה מטרים. מגדל מרשים נוסף היה מגדל הפעמונים של הקתדרלה שגובהו כ90- מטרים, עשיר בתבליטים ובשיבוצי לוחות שיש מגוונים. המגדל תוכנן בידי הצייר ג'וטו, והושלם בשנת 1359, בתום יותר משני עשורים של עבודה.
אך בשנת 1418, היה עדיין צורך להשלים את מפעל הבנייה העצום ביותר בפירנצה. הקתדרלה החדשה של סנטה מריה דל פיורה נועדה להחליף את הכנסייה הקדומה והרעועה של סנטה רפראטה, ולהיות אחת הגדולות ביותר בעולם הנוצרי. יערות שלמים נדרשו כדי לספק קורות עץ להקמתה, ולוחות שיש עצומים הובלו לאורך הארנו על ציים של ספינות. מן ההתחלה היה לבנייתה קשר לגאווה אזרחית כמו גם לאמונה דתית : הקתדרלה אמורה היתה להיבנות – כך קבעה המועצה של פירנצה – בשפע ההידור והיפעה האפשריים, ומשתושלם, יהיה עליה להיות “בית יראה יפה ומכובד יותר מכל מה שקיים באזור כלשהו בטוסקנה”. אך ברור היה, כי בפני הבונים ניצבו מכשולים גדולים, וככל שבניית הקתדרלה קרבה לסיומה, כך קשתה עבודתם.

מהלך התקדמות העבודה היה בהיר למדי. בחמישים השנים שעברו, שוכן בסיטרה הדרומית של הכנסייה הבלתי גמורה מודל של המבנה שאורכו כעשרה מטרים, בקנה מידה, מעשה אמן, שהרגים מה מראה אמור להיות לקתדרלה כשתושלם. הבעיה היתה שהמודל כלל כיפה עצומה – כיפה, אשר לו היתה נבנית בפועל, היתה הופכת לכיפה הגבוהה ביותר והרחבה ביותר שנבנתה מעולם. במשך חמישים שנה היה ברור כי לאיש בפירנצה – או במקום אחר כלשהו באיטליה – לא היה מושג כיצד להקימה. הכיפה הבלתי בנויה של סנטה מריה דל פיורה הפכה אפוא לחידה האדריכלית של התקופה. מומחים רבים החזיקו בדעה, כי הקמתה היא מבצע בלתי אפשרי. אפילו המתכננים המקוריים של הכיפה לא היו מסוגלים לייעץ כיצד יש לסיים את המפעל, הם רק הביעו את אמונתם שבמועד כלשהו בעתיד, האל יספק את הפתרון, וכי יימצאו אדריכלים בעלי ידע מתקדם יותר.
אבן הפינה לקתדרלה הונחה בשנת 1296. המתכנן והאדריכל הראשון היה הבנאי-אמן ארנולפו די קאמביו שבנה הן את פלאצו וקיו והן את ביצורי העיר החדשים הכבירים. על אף שארנולפו נפטר זמן קצר לאחר שהחלה הבנייה, המשיכו הבנאים ביצירה, ובמשך עשרות השנים הבאות, גולח רובע שלם בפירנצה כדי לפנות מקום לבניין החדש. סנטה רפראטה, וכנסייה עתיקה אחרת, מאן מיקלה, נהרסו שתיהן, והתושבים של האזור נעקרו מבתיהם. לא רק החיים פונו; כדי לפתוח מרחב לכיכר בחזיתה של הכנסייה. הוצאו עצמותיהם של בני פירנצה שנפטרו זמן רב לפני כן מקבריהם המקיפים את בית-הטבילה של סאן ג'ובאני, שניצב מטרים אחדים ממערב לאתר הבנייה. בשנת 1339 הונמך מפלסו של אחד הרחובות שמדרום לקתדרלה, קורסו דלי אדאמארי (כיום וייה דאי קלציואולי ) וזאת על מנת שגובהה של הקתדרלה ייראה מרשים עוד יותר לכל מי שיתקרב אליה מכיוון זה.

אך ככל שסנטה מריה דל פיורה צמחה בהדרגה, כך הלכה פירנצה והתכווצה. בסתיו של שנת 1347 שב הצי הגנואזי לאיטליה כשהוא נושא עימו לא רק תבלינים מהודו, אלא גם את החולדה האסיאנית השחורה, הנושאת את המוות השחור. ארבע-חמישיות מתושבי פירנצה עתידים היו למות בשנים-עשר החודשים הבאים, ואוכלוסיית העיר הידלדלה כל כך עד כי עלה צורך לייבא עבדים טטארים וצ'רקסים, כדי להקל על המצוקה בכוח אדם. לפיכך, בשנת 1355 לא נבנו בקתדרלה אלא החזית וקירות אולם התווך. חלקה הפנימי של הכנסייה היה פתוח לגרמי השמים. כמו חורבה, והיסודות של המקטע המזרחי, הבלתי בנוי,
היו חשופים לפרק זמן ארוך כל כך, עד כי אחד הרחובות שממזרח לקתדרלה נתכנה בשם : “לאורך היסודות.

עם זאת, בעשור הבא, כאשר התאוששה העיר בהדרגה, הואצה העבודה על הקתדרלה, ובשנת 1366 קורה אולם התווך, והקצה המזרחי של הכנסייה, שכלל את הכיפה, היה מוכן לתכנון. ארנולפו די קאמביו, ללא ספק, ייעד לכנסייה כיפה, אך שום עדות לתוכניתו המקורית לא שרדה. בזמן כלשהו במאה הארבע-עשרה התמוטט תחת כובד משקלו מודל שיצר די קאמביו עבור הקתדרלה – אות מבשר רעות – ובעקבות זאת אבד או נהרס. חפירות שנערכו במקום בשנות השבעים של המאה העשרים חשפו יסודות לכיפה שנועד לה מפתח של 62 בראצ'ה , או 36.22 מטרים (אורכה של בראצ'ה פלורנטינית הוא 58.4 ס”מ, כאורכה של אמת אדם בקירוב). בקוטר כזה היתה הכיפה של סנטה מריה דל פיורה עוברת ככ3.65- מטרים את מפתח הכיפה של הכנסייה המרשימה ביותר בעולם, סנטה סופיה (שבקונסטנטינופול (איסטנבול), שנבנתה כ900- שנה קודם לכן בידי הקיסר יוסטיניאנוס.

הספר מספר איפוא על הכיפה שנבנתה בסופו של דבר ואשר נקבעה לנצח בנוף המתוייר של פירנצה.

לרכישת הספר במיתוס ולקריאת הכריכה האחורית

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~676177574~~~53&SiteName=hayadan