בארה”ב ראו מראות שכאלה רק בסרטים; כל היערכות ביטחונית לא התקבלה כיוון שנגדה תפיסת “הרוח האמריקאית”
ניצן הורביץ
האמריקאים ראו מראות שכאלה לא פעם, אבל תמיד בסרטים. השנים האחרונות של המילניום ידעו ריבוי בלתי-רגיל של סרטי “יום הדין” למיניהם: אם בשל “קץ הזמנים”, “השבר הגדול” – ה-,RUPTURE המתקרב על-פי תיאוריות שנת ,2000 ואם כתוצאה מהיווצרותו של עולם “חד-קוטבי” שבו ארה”ב נותרה מעצמה יחידה בעקבות סיום המלחמה הקרה, החשופה למזימות מצד קבוצות ויחידים חסרי מעצורים.
אלה הגיעו מבפנים ומבחוץ: מיליציות של מתבודדים, כתות תמהוניות אוגרות נשק, ניאו-נאצים, מתנגדי מימשל קנאים, ובעולם: שורה ארוכה של “בעלי חשבון” עם ארה”ב. מהסרבים בבוסניה ועד שלוחי בן-לאדן. אליהם נוספו זדים מבחוץ ממש: פולשים מגלקסיות רחוקות אך גם מכוכבי לכת קרובים. כולם, ללא יוצא מן הכלל כמעט, מיקדו את התקפותיהם הקולנועיות על סמלי האמריקנה: גורדי השחקים של מנהטן, פסל החירות, כיפת הקונגרס בוואשינגטון, הבית הלבן, מטה האף-בי-איי. התוקפים הללו היו בעיני האמריקאי פניו של “הרשע המוחלט” החדש. הרשעים המוחלטים הקודמים, אנשי “אימפריית הרשע”
של שנות ה– 80 הסובייטים – נראים לעומתם כשופעי חביבות.
מלחמות “יום הדין” של הוליווד לא היו מנותקות כליל מהמציאות.
שנות ה-,90 העשור שהיה צריך להתאפיין בשיעמום המבורך של “קץ
ההיסטוריה” כביכול, הותירו באמריקה צלקות מכאיבות. מגדלי
התאומים בניו-יורק כבר שימשו מטרה לפיגוע מתוכנן היטב של
קיצונים איסלאמיים. הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי פוצץ על-ידי
אמריקאי צעיר שראה בכוחות המימשל את התגלמות הרשע עלי אדמות.
השגרירויות האמריקאיות בניירובי ודאר א-סלאם נחרבו בפיגועים
מתואמים של רשת בן-לאדן. גזענים ביצעו “ציד מיעוטים” בשיקגו
ולוס-אנג'לס. מתבודד תמהוני שיגר במשך שנים מעטפות נפץ
קטלניות. אמריקה עמדה מול מערכת טרור חובקת כל, אשר זרועותיה
שמו להן למטרה לחדור עמוק ככל האפשר.
אמריקה הגיבה, אך מבחינת מירקם החיים האמריקאיים – אלה נותרו
במידה רבה באדישות עד כדי התעלמות מוחלטת מהמציאות החדשה
המיתדפקת על שערי הארץ. כל היערכות ביטחונית מיוחדת, במיוחד
כזו בעלת מאפיינים של קבע, לא היתה מובנת ולא התקבלה על-ידי
הציבור האמריקאי בחיי היום-יום שלו. סרטי יום הדין רשמו רווחי
עתק, אך המציאות הזו נותרה מבחינת האמריקאים על המסך בלבד. גם
הפיגוע האימתני באוקלהומה ואפילו הסיכול אשתקד של פיגועי
המילניום מצד קיצונים איסלאמים שניסו לחדור מקנדה, לא הצליחו
להשפיע על שגרת החיים האמריקאים. שינוי כזה הרי היה נוגד את
תפיסת היסוד של “הרוח האמריקאית”, אותה מזכירים עכשיו ראשי
המימשל בכל משפט שני. זהו “האתוס המייסד” של האומה האמריקאית
עוד מימי המייפלאואר והחלוצים.
אמצעי הביטחון מפני טרור, אפילו המינימליים, לא היכו שורש
בארה”ב. טיסות הפנים נותרו חופשיות מאבטחה כמעט כמו בעבר.
דלתות תא הטייס נותרו פתוחות. האיום, ברמה הציבורית, נשאר
ערטילאי משהו, רחוק מאוד, כזה שמקומו בוויכוח בוואשינגטון על
מערכת ההגנה מטילים של הנשיא בוש והמתמקד בפוטנציאל של מדינות
סוררות כאיראן וצפון-קוריאה לפתח נשק להשמדה המונית. בעקבות
הפעולות נגד בן-לאדן הוקמו כבר לפני שנתיים מחסומי קבע מבטון
סביב המונומנט של ואשינגטון, בכניסות לבית הלבן, ובחזית מחלקת
המדינה. אלה עוררו תימהון במקרה הטוב וגיחוך ברוב המקרים.
אמריקה הזו, השאננה, מתעמתת לפתע עם ההיבטים הקשים ביותר של
איום על החופש האישי כפי שהם באים לביטוי בחייו של כל אדם:
חסימת כבישים, סגירת בתי ספר, סגירה של הקניונים, תורי ענק
בסופרמרקטים, הפסקת התחבורה. אנשים נקראים לתרום מנות דם,
תושבים נאלצים להיפרד ממכוניותיהם ולצעוד ברגל הביתה. במספר
מצרכים כבר מורגש מחסור עקב ההתנפלות על החנויות. אלה, כולן,
תופעות בלתי-נעימות בכל מקום. באמריקה, מבחינת התחושה האישית,
הן בבחינת קטסטרופה אשר שני דורות לפחות לא הכירו כמוה.
הרקע הזה יוצר על בוש, במיוחד על בוש, לחץ עצום, חסר תקדים,
אכזרי, להגיב. משפטי המחץ אינם חסרים. הוליווד הרי סיפקה אותם
בשפע בשנים האחרונות. אמריקאים רבים מגיבים כאותו גנרל נוקשה
התובע מהנשיא “לגרען אותם עכשיו”. העולם כולו נתפס כמאיים. זו
אינה תחושה חדשה באמריקה. החלוצים השאירו את העולם הישן מאחור,
צאצאיהם ביקשו להתבדל ממנו, לרובם, 70 אחוז, אין דרכון עד עצם
היום. אך פעם אחר פעם נאלצה אמריקה להפשיל שרוולים ולטפל בעולם
הסורר. עכשיו היא נדרשת לעשות זאת פעם נוספת. משאבים היא אינה
חסרה, וכבר הוכיחה כי גם כוח רצון יש לה.
אך נגד מי? לא ברור. זה אולי החסרון הגדול במעמד הנכסף של
מעצמת על יחידה.
