אין מי שינתק את המחשב מהשקע

החידושים המדעיים במאות האחרונות לימדו אותנו שניתן להשיג את הטבע ואף לעלות עליו כאשר לא מנסים לחקות אותו. השאלה העומדת בפנינו כעת היא אם ניתן להחיל לקח זה גם על היחסים בין המחשב למוח האנושי – המעוז האחרון של עליונות האדם. האם בעתיד תוכל המכונה “להבין”?

 
2.8.2000
 
מאת: צבי ינאי *
 
 
 
המאה ה-21 תידרש לחשיבה גמישה ויצירתית יותר מכל המאות שקדמו לה, משום שקצב הפיתוחים, החידושים וההמצאות צפוי להיות מהיר בה יותר מכל מה שהכרנו עד היום. אחת המסקנות המתחייבות מהערכה זו: להישמר מכל משמר מקבעונות מחשבתיים. כי קבעונות מחשבתיים – על פי הגדרתם – הם אנטיתזה לחדשנות מחשבתית בכלל ולחדשנות מדעית-טכנולוגית בפרט, שהרי הם מתבססים על ההנחה שהקיים נכון, צודק וראוי, ועל כן אין לשנותו. מה שעושה את הקיבעון המחשבתי למסוכן הוא העובדה שהזמן פועל לטובתו. כלומר, ככל שתקופת קיומו ארוכה יותר, כן גדל הסיכוי שייהפך לדוגמה. ודוגמות, בעיקר דוגמות בעלות בסיס אידיאולוגי, הן כמו מסמר בלי ראש. הן מייצגות מצב של קיפאון מחשבתי העשוי להתקיים זמן רב. זה מה שקרה לתיאוריה הגאוצנטרית של אריסטו. ב-24 במאי 1543, שעות אחדות לפני מותו של קופרניקוס, הונח על מיטתו העותק הראשון של ספרו “על ההקפות של גלגלי הרקיע”. קופרניקוס סיים לכתוב את התזה המהפכנית שלו 13 שנה קודם לכן, אבל השהה את פרסומה בגלל שלוש סיבות מרכזיות: ראשית, מכיוון שסתרה את השכל הישר, שנית, כי נגדה את הדוגמה הקיימת. שלישית, כי לא התיישבה עם עמדת הכנסייה. נתחיל בראשון: כדור הארץ מסתובב סביב השמש במהירות של 108 אלף קמ”ש, וסביב צירו במהירות של 1,500 קמ”ש, ובכל זאת הבתים לא קורסים מעוצמת הרוח. עובדה זו לא מתיישבת כמובן עם השכל הישר, ועל כן היה מקום לחששו של קופרניקוס שתורתו תושם ללעג. שנית, המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, שלפיו השמש נמצאת במרכז העולם, נגד את הדוגמה האריסטוטלית בת אלפיים שנה שהציבה את כדור הארץ במרכז העולם והניעה את השמש ואת הכוכבים סביבו. שלישית, המודל שלו סתר את הפסוק המפורסם בספר יהושע: “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”, שהרי אם השמש נייחת, לא היה צריך לבקש לעצור את מהלכה. בסופו של דבר גבר המודל ההליוצנטרי על המודל הגאוצנטרי, אבל באיחור של אלפיים שנה. יש בכך המחשה נאה לשיתוק החשיבה היוצרת על ידי דוגמה. לכן השאלה שצריכה לעניין כל מי שעיסוקו דורש חדשנות מחשבתית היא כיצד להימנע מקבעונות מחשבתיים. על פי הפיזיקאי גל-מאן, אבי החלקיקים היסודיים ביותר של החומר (קווארקים), התנאי הבסיסי לחדשנות מחשבתית הוא היכולת להינתק מההגבלות המופרזות של רעיון מוסכם, או במינוח מוכר לנו יותר: היכולת להשתחרר מקונצפציות קיימות. הרעיון של ליאונרדו דה וינצ'י לחבר כנפיים לאדם, שיאפשרו לו לעוף, הוא דוגמה טובה לקיבעון מחשבתי שנולד מקונצפציה שגויה. למרות היצירתיות המופלאה שלו וגאונותו ההנדסית, הוא לא הצליח להינתק מהקונצפציה של הרעיון המוסכם, שלפיה הדרך היחידה לעוף בשמים היא להתעופף כמו ציפור. דה וינצ'י סבר שציפורים מצוידות בכוח שרירים עודף למקרי חירום של בריחה או תקיפה. הוא היה משוכנע שגם לבני אדם יש יותר כוח מהדרוש להם לנשיאת משקל גופם, ולראיה: בחוף הים, כאשר אנו מרכיבים על כתפינו אדם, אנחנו משאירים בחול עקבות פחות עמוקים מאלה שנשאיר בניתור לגובה. דה וינצ'י ראה בכך הוכחה שכוח השרירים עולה בהרבה על כושר הנשיאה שלנו, וכי עודף זה יאפשר לנו לעוף. חלומו של דה וינצ'י הוגשם 400 שנה אחרי מותו על ידי האחים רייט, והוא התאפשר משום שהם השתחררו מהקונצפציה של מעוף הציפור. האחים רייט העתיקו מהטבע את המבנה הקמור של הכנף כדי להבטיח למטוס את העילוי הנדרש, אבל הם לא השתמשו במנוע לנפנוף כנפי המטוס כאילו היה ציפור. הם השתמשו בו כדי לסובב פרופלור בחרטום המטוס. הלקח מפרשת דה וינצ'י הוא שניתן להשיג את הטבע ואף לעלות עליו כאשר לא מנסים לחקות אותו. זה נכון באוויר, בים וביבשה: הליקופטר לא מנסה לחקות את יונק הדבש כדי לשהות באוויר; שאיפתו של האדם לשחות מהר יותר ורחוק יותר מהדולפין הושגה רק אחרי שנטש את המשוטים לטובת מפרשים ומדחפים; חלומו לרוץ מהר יותר מהברדלס התגשם רק אחרי שהמיר את תנועות הרגליים בגלגלים. והשאלה היא אם ניתן להחיל לקח זה גם על היחסים המורכבים והטעונים בין המחשב למוח האנושי – המעוז האחרון של עליונות האדם. כלומר, האם הדרך להקנות בינה למחשב היא לא ללמד אותו לחשוב ולהבין כמונו, אלא לסלול בעבורו דרכים עוקפות הבנה, היכולות להביא לתוצאות שוות ערך להבנה. נדמה לי שמשחק השח הממוחשב, המשמש למן שנות החמישים כמין נייר לקמוס למדידת הבינה המלאכותית, יכול להמחיש את ההבדל בין הבנה לשווה הבנה. באוקטובר 1989 נשאל קספרוב אם מחשב יוכל לנצח רב אמן לפני סוף המאה. “בשום אופן,” הוא השיב, והוסיף: “כדי לשחק שח צריך יותר מסתם טקטיקה ומהלכים, צריך פנטזיה, צריך אינטואיציה.” ללא תכונות אלה אין למחשבים סיכוי לנצח את האדם במאה הזאת. במאי 1997 נערך קרב גומלין בין קספרוב לגירסה משופרת של תוכנת השח הקודמת, שהסבה את שמה ל”כחול עמוק יותר”. קספרוב הפסיד בתוצאה 2.5:3.5. “כחול עמוק יותר” לא ניסתה לחקות את הפנטזיה האנושית, גם לא את האינטואיציה שלנו. היא הציגה אלגוריתמים טובים יותר, ובעיקר עוצמת מחשוב גדולה שהתבטאה ביכולת לבדוק 300 מיליון עמדות בשנייה. הפסדו של קספרוב מעלה שאלה מעניינת: מה יקרה כאשר יריצו סימולציות עוקפות הבנה במחשבים המסוגלים לבצע אלף מיליארד חישובים בשנייה? טריליון חישובים בשנייה? לפי קצב הגידול בעוצמת החישוב (מוכפלת כל שנה וחצי), בשנת 2010 יגיעו מחשבי על לעוצמה של המוח האנושי, המייצג 100 ביליון קשרים עצביים; בשנת 2060 יימכרו מחשבים אישיים במחיר של אלף דולר, והם יהיו שקולים בעוצמתם למיליון מוחות אנושיים. אבל האם מחשבים אלה ייצגו רק עוצמת מחשוב מדהימה, או שמא יפתחו צורות הבנה וחשיבה שונות משלנו, מהירות ואיכותיות לאין ערוך? במלים אחרות, האם מתוך המהירות והמורכבות של מחשבים אלה תצוץ מאליה צורה אחרת של חשיבה והבנה, כפי שמהמורכבות של המוח האנושי התפתחה היכולת המנטלית שלנו? זוהי שאלה מעניינת, אבל בעייתית מאוד, כי ספק אם אנחנו מסוגלים להבין צורת חשיבה והבנה אחרת משלנו. עובדה, לא רק שאיננו מסוגלים לדעת מה חושב חתול, איננו יודעים גם מה חושב תינוק. כל הורה טוב מנסה להעמיק את ההבנה של ילדיו ולהרחיב את יכולת חשיבתם, אבל הוא לא יוצר את החשיבה ואת ההבנה שלהם. הוא משתמש במבני חשיבה והבנה הטבועים בהם מלידה. יתרה מזו, חלק ניכר מהידע על העולם רוכשים הילדים בעצמם. לדוגמה: ילד לומד מנסיונו שאפשר למשוך צעצוע על ידי חוט, אבל לדחוף אותו אפשר רק על ידי מוט או ביד. תכונות מולדות אלו של הבנה וחשיבה לא קיימות במחשב, ואנחנו לא יודעים איך להקנות להם אותן. למחשב אין מבנים מולדים, אין חושים, אין אינסטינקטים, והוא גם לא חווה חוויות שמהן ניתן ללמוד דברים חדשים. יתר על כן, אנחנו יודעים שתנאי הכרחי לקיומה של הבנה ולאפשרותה של חשיבה הוא ידיעת המשמעות והתוכן של המידע הזורם אלינו מבחוץ, או הנוצר אצלנו מבפנים. היכולת הזאת לא קיימת במחשב. מבחינתו, פקודה לפתוח במלחמה גרעינית והוראה להפעיל ממטרות בדשא נבדלות זו מזו רק בארגון השונה של הסימנים הבינריים בתוך הפקודה האלקטרונית. זה מצב הדברים היום. השאלה היא אם בעתיד, כאשר מחשבים המסוגלים לבצע טריליון חישובים בשנייה יעברו מאסה קריטית מסוימת של מורכבות, תוכל המכונה “להבין” את תוכן המידע הזורם דרכו מעצמה, ללא עזרה מבחוץ? אני מפקפק באפשרות הזאת, שלפיה האינטליגנציה תפרוץ באופן ספונטני מתוך המורכבות של המערכת. גם התודעה שלנו לא פרצה מלא כלום ובבת אחת מתוך המורכבות הנוכחית של המוח. היא הבשילה בתהליך איטי של מיליוני שנים, תוך הלימה מלאה בין החושים לכשרים המנטליים. הודות ליחסי הגומלין הללו אין לנו בעיה לעמוד, למשל, על ההבדל בין משפטים תקפים מבחינה תחבירית וסמנטית לבין משפטים תקפים רק מבחינה תחבירית. לדוגמה: המשפט “האיש בחלון השליך עציץ” תקף מבחינה תחבירית ותוכנית. לעומת זאת, המשפט “האיש בקיר השליך עציץ” הוא תקף מבחינה תחבירית, אבל חסר משמעות מבחינה תוכנית. המחשב אינו מבחין בהבדל בין שני המשפטים, כי חייו לא מתנהלים במציאות אמיתית, אלא במציאות מדומה, ובמציאות האמיתית, בניגוד למציאות המדומה, אנשים לא נמצאים בתוך קירות. אבל נניח שהתודעה לא יכולה לפרוץ מתוך המורכבות של מחשב יחיד – משוכלל ורב עוצמה ככל שיהיה – אין זה אומר שהיא לא יכולה לצמוח מתוך רשת האינטרנט, המייצגת כבר היום מאות מיליוני מחשבים ומיליארדי קשרים. ואמנם, יש המעריכים כי רשת האינטרנט הגלובלית תהפוך עם הזמן למערכת דינמית המחזקת ומחלישה את הקשרים בין דפי המידע השונים, בהתאם לרלבנטיות שלהם ולמידת הזדקקותנו להם, בדומה לתהליך היווצרות הזיכרון במוחנו באמצעות חיזוק והחלשת האותות באזורי הקישור של תאי המוח. בדרך זו, ובאמצעות תוכנות אינטליגנטיות יותר מהנוכחיות, הרשת תקנה לעצמה יכולת חשיבה גבוהה בהרבה מהשכל האינדיבידואלי של כל אחד ממשתמשי הרשת, מכיוון שהיא תוכל לרכז בעבור כל משתמש ידע ספציפי ממאות תחומי התמחות שונים. למרות הערכות אלה אני מחזיק בספקנותי. כדי שהרשת תהיה אינטליגנטית באמת היא זקוקה להבנה, וכדי להבין היא צריכה לחשוב. זה מחזיר אותנו לבעיה המקורית, לעובדה הבסיסית שהמחשבים, ביסודם, הם חסרי הבנה. עם זאת, בין שהמוח הגלובלי יהיה חכם באמת ובין אם רק כאילו-חכם, תלותנו ברשת העולמית תלך ותגדל. הפילוסוף דניאל דנט טוען כי כבר היום נעשינו כל כך תלויים ברשת, עד כי איננו יכולים להרשות לעצמנו למנוע ממנה אנרגיה ותחזוקה. תלות זו מגחכת את האמונה שטיפחנו למן שנות החמישים של המאה הקודמת, כי יקרה אשר יקרה למערכת יחסינו עם המחשב, עליונותנו על המכונה מובטחת לעד, מכיוון שבכל רגע נתון ניתן לנתק את התקע של המחשב מהשקע ולהשבית בכך את פעולתו. זה היה המסר המרכזי בסרטו של קובריק “אודיסאה בחלל”. המחשב HAL גסס מול עינינו בעת שהמחברים שלו נותקו זה אחר זה מהחשמל. על התרגיל הזה לא נוכל לחזור בעתיד, לא רק מפני שאין לרשת תקע מרכזי, כי אם גם משום שהרשת הגלובלית עלולה להפעיל סנקציות כלפי כל מי שיסרב לספק לה מידע, על ידי כך שתגביל את גישתו לרשת או אפילו תנתק אותו לגמרי מהמידע. זהו איום שאין להקל בו ראש, כי בעתיד המידע יהיה חיוני לחיינו כמו הנשימה.

ספרו של צבי ינאי, “החיפוש האינסופי” (הוצאת עם עובד), יעמוד במרכז המפגש הרביעי בסדרת “פותחים ספרים” שיתקיים ביום שישי, 25 באוגוסט, ב-14:00 בהייניקן הבימה קלאב. עוד בתוכנית: אריאל הירשפלד ידון בספרו “רשימות על מקום”; תום שגב, אביגדור פלדמן ויהושע סובול יעסקו ב”אייכמן בירושלים” של חנה ארנדט, וגל זייד יקרא קטעים מתוך “שלהי המאה” של ויסלבה שימבורסקה; אניטה שפירא תשוחח עם נסים קלדרון על ספרו “פלורליסטים בעל כורחם”; גלי-דנה זינגר תקרא שני שירים מספרה החדש “לחשוב: נהר”; וליאו קורי יעסוק בספרו של חורחה לואיס בורחס “האלף”, שקטעים מתוכו יקרא גל זייד. את האירוע ינחה יובל מסקין. הכניסה חופשית.
 
 
* המאמר פורסם בהארץ, אתר הידען היה עד סוף 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ