בשנים האחרונות הצליחה דרפ”א לערוך דה-באגינג למוח האנושי עצמו – ולהשתמש בו כמחשב של ממש. כל זאת, כדי לעזור לטייסי-קרב לגלות איומים בזמן-אמת, ובאופן שעולה עשרות מונים על השימוש הרגיל והמודע במוח.
אנו יודעים מזה שנים רבות שהמוח האנושי אינו אלא מחשב. הוא עשוי להיות אחד המחשבים המשוכללים (והעתיקים) ביותר הקיימים כיום, ובוודאי שהוא הפחות מובן מכולם. רובנו עושים בו שימוש מתמיד, או לפחות מתיימרים לכך, אך לעתים תכופות אנו מרגישים שאיננו מנצלים את כל יכולותיו. אין בכך כל הפתעה. אחרי הכל, אנו דומים למשתמשים במחשב אשר מסוגלים רק להכניס קלט ולהוציא פלט – אך מבלי שנבין באמת את האלגוריתמים העומדים מאחורי יצירת הפלט.
בקרב אנשי התכנה ידועה הפעולה דה-באגינג (debugging), המתארת תהליך שנועד לסנן פגמים בתכנות. בתהליך זה עוקב המתכנת אחר הפעלת תכנה מסוימת, ובודק את פעילותה בנקודות עצירה שהוגדרו מראש. לעתים קרובות מערב התהליך גם הפעלת התכנה במהירות גבוהה, או הרצת חלקי תכנה ספציפיים ומוגבלים.
בשנים האחרונות הצליחה דרפ”א לערוך דה-באגינג למוח האנושי עצמו – ולהשתמש בו כמחשב של ממש. כל זאת, כדי לעזור לטייסי-קרב לגלות איומים בזמן-אמת, ובאופן שעולה עשרות מונים על השימוש הרגיל והמודע במוח.
עבור טייסי קרב בשטח, היכולת לזהות מטרות ממרחקים גדולים יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות. כאשר לא ניתן להשתמש במכ”מים המתוחכמים, או במידע המגיע ממזל”טים, מסתמכים טייסי הקרב על ראייתם בלבד לסריקת הסביבה. סריקה כזו קשה במיוחד מכיוון שהיא מתפרשת על פני שטח רחב, בעוד שהעין האנושית מוגבלת מטבעה לשדה ראייה צר יחסית, והטייס אינו יכול לסרוק את האזור במבטו לאורך זמן מבלי שיתעייף. קיימות אמנם טכנולוגיות כמשקפות ומצלמות, אך אפילו בעזרתן לא ניתן להימנע מאחוז החמצה גבוה של מטרות אפשריות: 47 אחוזים לפחות. רמת החמצה גבוהה זו מותירה את טייסי-הקרב חשופים לעמדות רבות העלולות לשגר טילים נגד מטוסים.
הסוכנות האמריקנית דרפ”א התניעה בשנת 2008 תכנית שהייתה אמורה לסייע לטייסים לזהות מטרות ואיומים. עתה מגיעים הדיווחים על התוצר, ואם ניתן להאמין להם הרי שהם עולים על כל הציפיות: הטכנולוגיה שהומצאה מסוגלת לזהות עד ל- 91 אחוזים מהמטרות במהלך אימונים, עם מספר קטן של התרעות שווא, ובאותה העת גם מרחיבה את שדה הראייה של הטייס ל- 120 מעלות. וכל זאת, באמצעות שימוש במוח האנושי כמחשב.
המערכת מבוססת על שלוש טכנולוגיות שונות. שתיים מהן שגרתיות למדי: מצלמת וידאו חדה במיוחד עם שדה ראייה של 120 מעלות, ואלגוריתמים המעבדים את התמונות המתקבלות ומזהים מטרות פוטנציאליות. שתי טכנולוגיות אלו משמשות במקומות רבים בהם נדרש גילוי של מטרות או עצמים חשודים, והן מבצעות עבודה טובה. טובה מדי, למעשה, מכיוון שהאלגוריתמים מסוגלים לזהות כמעט כל נקודה יוצאת-דופן בתמונה, אבל אינם מסוגלים לאמת האם אכן מדובר במטרה הרצויה. מכיוון שכך, שימוש בשתי הטכנולוגיות הללו בלבד מניב תמונות חשודות רבות – 810 בשעה – שאינן אלא התראות-שווא: ציפור מעופפת, ענף מתנועע ברוח או צל ענן חולף.
איך אפשר לפתור את הבעיה? כאן נכנסת למשחק הטכנולוגיה השלישית: המוח האנושי עצמו. לאורך האבולוציה רכשו מוחותינו כישרון משוכלל במיוחד בגילוי תופעות חריגות ועמידה על אופיין במהירות. כישרון זה היה חיוני בטבע, בו עיכוב של אלפית-השנייה בתגובה לנמר האורב בינות העצים עשוי להוות את ההבדל בין חיים ומוות. יש צורך, לפיכך, במוח האנושי שיסקור את התמונות, אך האם באמת אפשר לצפות מאדם אחד לסקור מאות תמונות בשעה?
בדרפ”א החליטו לנקוט בדרך-פעולה ייחודית. מערכת הגילוי שלהם מקרינה את התמונות במהירות של עשר תמונות בשנייה מול עיניו של הטייס או המפעיל. מהירות החלפת התמונות גבוהה כל-כך שהן אינן נקלטות בבירור במוח המודע, אך חלקיו הפרימיטיביים יותר של המוח מסוגלים לאפיין אותן במהירות ולזהות מראות חשודים בתמונה – עוד בטרם שהחלקים החושבים במוח מספיקים לקבל את המידע.
אלקטרודות היושבות על ראשו של הנבדק מודדות את גלי המוח שלו בזמן שהוא מתבונן בתמונות, ומתריעות על הופעתו של דפוס עיבוד מידע המעיד על כך שהמוח מנסה להעריך או לקטלג גירוי חדש. איתות זה מופיע בנבכי המוח, עוד בטרם שהתודעה שלנו מבינה ומעבדת את המידע. אלא שהאלקטרודות רגישות מספיק לתפוס את הגירוי המוחי השונה ברגע שהוא מופיע, ומודיעות למחשב המרכזי על התמונות שעוררו את התגובה. זהו, למעשה, דה-באגינג של המוח, שמניב תוצרים במהירות גבוהה בהרבה מאלו המתקבלים בהפעלה רגילה ויומיומית של המוח.
עד כמה יעילה המערכת? לפי הנתונים המגיעים מדרפ”א, היא זכתה להצלחה מסחררת. המערכת המשולבת נבדקה בתנאי שדה באזורי מדבר באריזונה, תחת תנאי אקלים טרופיים ובשטח הפתוח באזור קליפורניה. באמצעות השימוש במוח האנושי, ירד מספר התראות השווא לחמש בשעה בלבד, ורמת גילוי המטרות זינקה ל- 91 אחוזים.
נתונים אלו לא אומתו עדיין על-ידי חוקרים מחוץ לדרפ”א, וגם לא סביר שיעברו בדיקה ציבורית שכזו, בהינתן שטכנולוגיה זו עשויה להיכנס לשירות צבאי פעיל בעשור הנוכחי. עם זאת, ההבנה כי אנו מתחילים לפענח את יכולותיו של המוח כמחשב – ואת הדרכים לגרום לו לייצר עבורנו מידע – משתתפת ליתר הגורמים המצביעים על תחילתו של עידן חדש, שהמוח יעמוד במרכזו.
6 תגובות
דן,
Thinking fast and slow של Daniel Kahneman מדבר על המערכת שאחראית לעצירת החירום שאתה מתאר, ועל הקשר בינה לבין המערכת המודעת. ובאופן כללי גם על הקשר בין המערכת שמעבדת את המידע שבתמונות ומאתרת סכנה בין הציפורים המעופפות, הענפים הנעים וכו’. ספר מעניין.
איל
שלושה רבעים של כתבה בהם הוא מסביר את המובן מאליו- יכולות המוח..- ועד שהוא מגיע לחידוש, וגם אז לא בצורה ברורה. לא מוסבר כאן כיצד ‘בתנאי שדה’ חיבורי אלקטרודות למוח של הטייס והוא הצליח להטיס מטוב קרב וליירט מטרות כשהמוח שלו גם מטיס את המטוס, גם חושב מחשבות משלו וגם מועסק ע”י מעל 800 גירויים בשנייה שאותם הוא מנפה ומגיב בהתאם.
הכתב נראית יותר כמו כתבת תוכן לקידום אתרים, מאשר כתבה מקצועית של מדע המעביר את הידע לקוראים.
1. מעניין ביותר.
2. ענתי- גם אני לא בטוח למה הוא התכוון בדיוק בשימוש של ביטוי זה. לא מרגיש מדויק, אבל עדיין שאפו על הידיעה.
3. דווקא אפשר לומר שמה שפסיכולוג עושה למטופל שלו זה “דה-באגינג”.
אין בין זה לדה-באגינג כלום התחלת יפה דה-באגינג זאת שיטה לניפוי שגיאות בתוכנה
עד כאן הכל יפה אולם כאן המוח שלך ביצע שגיאה והמשיך ללא קשר לתאר שיטה לאיתור סכנות בשיטה שאינה קשורה לאיתור טעויות בתיכנות.
האם מה שאני עושה כרגע הוא דה-באגינג על ידי פרוק רצף המחשבות שלך וגילוי נקודת השגיאה.
האם לזה התכוונת?
הספקת לפחות לצעוק לו שהוא חתיכת אדיוט ?
נסעתי פעם בכביש ליד גדר חייה, פתאום עצרתי עצירת חירום, אני זוכר שלקח לי שבריר שנייה להבין למה בעצם עוצר- מישהו התפרץ בריצה מתוך השיחים לכביש. למעשה החלק שגילה סכנה ופעל מיד , לא היה חלק מודע חושב ומנתח.