ראפאמיצין, אחת התרופות החשובות ברפואה המודרנית, התגלתה בקרקע שנאספה במשלחת רפואית ב־1964 – אך התושבים הילידים לא קיבלו קרדיט או פיצוי
מאת: טד פאוורס, פרופסור לביולוגיה מולקולרית ותאית, אוניברסיטת קליפורניה, דייוויס
אנטיביוטיקה שהתגלתה באי הפסחא בשנת 1964 חוללה מהפכה רפואית והובילה לפיתוח תרופה בשווי מיליארדי דולרים. אך סיפור הגילוי כפי שסופר עד היום כמעט ואינו מזכיר את תושבי האי – בני הרפא נוי – ואת ההקשרים הפוליטיים שאיפשרו את המחקר.
התרופה ראפאמיצין (Rapamycin), ששמה נגזר מהשם הילידי של האי – רפא נוי, פותחה בתחילה כמדכא חיסון כדי למנוע דחיית שתלים ולשפר את יעילות הסטנטים לטיפול במחלות לב. בהמשך הורחבו שימושיה לטיפול בסוגי סרטן שונים, וכיום נחקרת יכולתה לסייע במניעת סוכרת, מחלות ניווניות ואף הזדקנות. מדובר באחת התרופות הנחקרות ביותר ברפואה – יותר מ־59 אלף מאמרים מדעיים מזכירים אותה.
מהו מנגנון הפעולה?
ראפאמיצין פועלת על חלבון מרכזי בשם TOR (target of rapamycin kinase), המשמש "בקר־על" של גדילת תאים וחילוף חומרים. TOR שולט בתגובה התאית לחומרים מזינים, ללחץ סביבתי ולאותות מהמערכת החיסונית. לא מפתיע, אם כך, שתקלות בפעילות החלבון נקשרות לסרטן, מחלות מטבוליות והזדקנות.
מסע המחקר לאי הפסחא
את החומר הפעיל זיהו חוקרי חברת Ayerst Research בשנות ה־70, מתוך דגימת קרקע שנאספה באי הפסחא על ידי משלחת רפואית קנדית – METEI – בשנת 1964. המשלחת כללה כ־1,000 מתושבי האי בבדיקות רפואיות, אספה דגימות ביולוגיות וצמחים, ובין השאר לקחה יותר מ־200 דגימות קרקע. אחת מהן הכילה את החיידק Streptomyces hydroscopicus, שממנו הופק ראפאמיצין.
אולם, המחקר נעשה במידה רבה מתוך נקודת מבט קולוניאלית. החוקרים השתמשו בשיטות של "שוחד" או גיוס באמצעות כמרים מקומיים כדי לשכנע תושבים להשתתף. הם הניחו כי מדובר באוכלוסייה מבודדת והומוגנית, תוך התעלמות מהיסטוריה עשירה של קשרים, עבדות, הגירה ומחלות שהשפיעו על תושבי האי.
תרופה ששינתה את העולם – אך לא את חיי המקומיים
הקרדיט המדעי הוענק בעיקר לחוקרים בחברת Ayerst ולמדען סורנדרה סהגל שהצליח לקדם את המחקר, בעוד בני הרפא נוי והמשלחת המקורית כמעט ולא הוזכרו. אף שהתרופה הניבה רווחי עתק, תושבי האי לא קיבלו כל תמורה או הכרה.
אמנות בינלאומיות מאוחרות יותר – כגון אמנת המגוון הביולוגי של האו״ם מ־1992 והצהרת זכויות העמים הילידיים מ־2007 – נועדו להבטיח שיתוף והסכמה מראש של אוכלוסיות מקומיות לפני ניצול משאבי טבע. אולם בעת מחקר METEI לא התקיימו מנגנונים כאלו.
שאלות של אתיקה והכרה
חברות תרופות מסוימות החלו בשנים האחרונות להשקיע מחדש בקהילות מהן נלקחו משאבים יקרי ערך, אך במקרה של ראפאמיצין הדבר טרם התרחש. יש הטוענים כי החיידק שממנו הופק החומר נמצא גם באזורים אחרים בעולם, ולכן הקרקע באי הפסחא לא הייתה ייחודית. מנגד, עצם העובדה שהגילוי נעשה במסגרת מחקר שעסק באוכלוסיית הרפא נוי מחייבת הכרה בתרומתם.
הסיפור של ראפאמיצין הוא עדות כפולה – מצד אחד פריצת דרך רפואית ששינתה את עולם הרפואה, ומצד שני דוגמה לכשלים אתיים במדע הקשורים להסכמה, ייצוג והוקרת תודה.
עוד בנושא באתר הידען:
