חייו של יוסף כבוגר

גם אם פרטים רבים השתבשו במעברו בעל פה בין הדורות על כתיבתו בתנ”ך, ואף אם הסיפור לא התרחש באמת (ע”ע הספר ראשית ישראל), ישנם אלמנטים חינוכיים בסיפורו של יוסף, היחיד מבין בני יעקב שתולדות חייו מפורטים

יוסף הוא היחיד מבין בניו של יעקב שמיוחד לו חלק נרחב מספר בראשית. אין שום התייחסות בהיקף ביוגרפי מצד הכתוב לאף אחד מאחיו. למה? נוצר הרושם שגם יוסף יכול להחשב כאחד מאבות האומה. לא שלושה אבות אלא ארבעה. קשה לדעת מה היו המניעים של מחבר או מחברי ספר בראשית בתיאור נרחב של חי יוסף. מכל מקום מדובר בסיפור מופלא של נער שעבר טרנספורמציה אדירה. משפל המדרגה כשהיה על סף מוות הגיע לקריירה מזהירה. בהיותו בן 30 התמנה לשר אוצר של מעצמה-מצרים והוא לא היה מצרי.

כשרונותיו של יוסף

איך הגיע יוסף למעמד זה ובמהירות? את ההסבר לכך אפשר למצוא בשלושה מקומות:
א. פרק לט 2-5 בבית פוטיפר :”ויהי יהוה את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. וירא אדוניו כי יהוה איתו וכל אשר עשה הוא עושה יהוה מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו. ויהי מאז הפקיד אותו בביתו וכל אשר יש לו ויברך יהוה את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת יהוה בכל אשר יש לו בבית ובשדה”.
ב. פרק לט 21-23 בבית הסוהר: “ויהי יהוה את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר . ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסוהר ואת כל אשר עושים הוא היה עושה. אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר יהוה איתו ואשר הוא עושה יהוה מצליח. ”
ג. פרק מא 39-42 עם מינויו לממונה על אוצר המדינה “ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי. רק הכסא אגדל ממך. ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ”
מדברים אלה מתברר שיוסף היה מוכשר בצורה בלתי רגילה. כשרונות אלה החל להחצין משעה שהגיע לבית פוטיפר. כשרונות אלה לא יכל להביא לידי ביטוי בבית אביו, אם מכיון שצעיר היה ואם בשל יחסם של אחיו. כלפיו. בבית פוטיפר הוא בעצם היה המנהל האדמיניסטרטיבי של המקום. כדי להחצין כישורים אלה יש להיות בעל אופי דינמי, להיות אדם שנמצא כל הזמן בתנועה, ליזום דברים ולא לשבת בשקט על השמרים. פוטיפר הבחין בכך והעביר לידו את ניהול משק הבית. תפקיד זה מחייב בגרות רבה, אחריות ומידה רבה של יושרה ובל נשכח שיוסף היה רק נער כאשר הגיע לבית פוטיפר. תכונות אלה הגיעו לידי ביטוי גם בבית הסוהר וכעבור מספר שנים גם בבית פרעה. בנוסף לכך הוא ניחן גם באינטואיציות חדות ויכולת נבואית. את זאת אפשר לראות באופן בו הוא פתר את חלומותיהם של שר האופים, שר המשקים ושל פרעה עצמו, פירושים שאכן התממשו אחד לאחד וגם חלומותיו האישיים אותם חלם בהיותו בן 17. חלומות אותם סיפר לאחיו ובשל כך הוא כמעט מצא את מותו.
בדוגמאות אלה מתעוררת שאלה תיאולוגית. על פי הכתוב המצרים הבכירים שיוסף היה איתם במגע ראו כי אלוהים היה בעזרו והרי דתם היתה שונה והם לא היו מונוטאיסטים. איך מיישבים סתירה זו? הם אמנם ראו כי יוסף הוא ברוך כשרונות, אך ההתייחסות לכך כי כשרונותיו של יוסף מאלוהים באה מצד מי שהעלה או העלו על הכתב את סיפורו של יוסף. זאת היתה הפרספקטיבה שלהם.

מבית הסוהר לבית פרעה

כמה זמן היה יוסף בבית הסוהר? פתרון אפשר לשאלה זו ניתן למצוא בארבעה מקומות. בפרק מא 46 נאמר “ויוסף בן שלושים שנה בעומדו לפני פרעה מלך מצרים ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים”. לאחר מאסרו של יוסף נאמר בפרק מ' 1-3 :”ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם מלך מצרים ויקצוף פרעה על שני סריסיו על שר המשקים ועל שר האופים ויתן אותם במשמר בית שר הטבחים אל בית הסוהר מקום אשר יוסף אסור שם. ” בפרק מא 1 נאמר: “ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור” ובפסוק 12 מספר שר המשקים לפרעה על יוסף שפתר את חלומו שלו ושל שר האופים “ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים ונספר לו ויפתור לנו את חלומותינו איש כחלומו פתר. ”

מדבריו של שר המשקים אפשר להבין כי הוא ושר האופים נאסרו זמן מה לאחר מאסרו של יוסף. אם נביא בחשבון שהמסע של המדיינים למצרים למצרים לאחר שיוסף נמכר להם נמשך מספר חודשים, הרי שיוסף היה פחות או יותר בן שמונה עשרה ולפי הנאמר בתחילת פרק מא פרעה חלם את חלומותיו שנתיים לאחר שחרורו של שר המשקים, יוסף היה בן 20 . פירושו של דבר שיוסף התמנה לתפקידו הרם בגיל זה, בשונה מהנאמר בפרק מא 46 דבר שאיננו אפשרי. שום אדם מוכשר ככל שיהיה לא מתמנה לתפקיד מיניסטריאלי בגיל כה צעיר. בגיל זה אין לאף אחד לא נסיון חיים ולא ניסיון ציבורי. יכול להיות שיוסף באמת שוחרר כעבור שנתיים מבית הסוהר , עבר לבית פרעה ושם מילא תפקידים בכירים עד הגיעו לגיל 30 או שהתאריך שבפרק מא 1 הוא שגוי וצריך להיות כתוב “ויהי מקץ שנים עשר שנה”.

יחסיו של יוסף עם נשים

בפרק לט פסוק 6 נאמר על יוסף כי היה יפה תואר ויפה מראה. יש להניח כי היה מושא הערצתן של נשים רבות והעדות החותכת לכך היא אשת פוטיפר שניסתה לפתות אותו בלא הצלחה. יוסף היה נבון ביותר ולא ניצל את יופיו כדי לרדוף אחרי נשים. אם אכן שירת בארמון פרעה עד למינויו המיניסטריאלי כנראה שהיו לו הזדמנויות רבות כדי להשיג כל אישה שהיה חושק בה. סביר להניח שהיו לו הכרויות עם נשים, אך זה נעשה בצורה מינורית. מה שיכול לתמוך בהשערה זו הוא נישואיו בגיל בוגר כשהיה בן 30, כאשר פרעה השיא לו את אסנת בת פוטי פרע כוהן און. יש לשים לב לכך שאלה היו נישואים עם בת למעמד הגבוה כיאה למעמדו של יוסף.

נקודות ציון כרונולוגיות אצל יוסף ויעקב

סמוך לנישואיו “ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים. ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן אוכל בערים אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאוד עד כי חדל לספור כי אין מספר. וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כוהן און”. (מב47- 50). שבע שנות השפע התחילו כאשר יוסף היה בן 30 והסתיימו כאשר היה בן 37 ואז נולדו לו ילדיו. תקופת הרעב נמשכה כאמור 7 שנים והסתיימו כאשר יוסף היה בן 44.

לגבי מפגשו השני של יוסף עם אחיו לאחר ששבו עם בנימין אומר להם יוסף:”ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה אני כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם. כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר” (מה 5-6). מאחר ש-7 שנות השובע הסתיימו כאשר יוסף היה בן 37 מתבקשת המסקנה שיוסף היה בן 39 בעת מפגש זה עם אחיו. אם נביא בחשבון את המסע הראשון של האחים למצרים , השיבה חזרה לאביהם יעקב והמסע השני נראה שהמפגש הראשון ביניהם היה פחות או יותר כאשר יוסף היה בן 38.

על פי הכתוב יעקב חי את שבע עשרה שנותיו האחרונות במצרים הרי שהוא היה בן 130 כאשר ירד מצרימה. אישור לכך מוצאים בפרק מז 8-9 כאשר פרעה שואלו לגילו והוא עונה: “ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה”. על פי זה יוסף נולד כאשר יעקב היה בן 92 . האם זה אפשרי בכלל? אם נחזור לפרק ל ' 25 בו נאמר כי מיד לאחר לידת יוסף, פנה יעקב בבקשה ללבן לשוב לארצו ארץ כנען וכי לידת יוסף היתה בתום השנה ה-14 לשהייתו בבית לבן, מתבקשת המסקנה כי יעקב החל לעבוד את לבן בהיותו בן 72. קצת קשה להאמין שאדם בגיל כזה יתחיל לעבוד בעבודת שדה שמטבעה היא עבודה פיזית קשה, ויאפשר למי שמעסיק אותו גם אם הוא קרוב משפחתו לנצל אותו בצורה כה מחפירה. האפשרות היחידה לפתור קושיה זו היא שסיפור חייו המופלא של יוסף איננו עשוי מקשה אחת, אלא ממספר מקורות שעברו מדור לדור ובחלוף העיתים חלו בהם שיבושים כרונולוגיים בלתי נמנעים מאחר שמדובר במסורת שבעל פה ולא במסורת כתובה.

יוסף הכלכלן

מדרך ניהולו את תקופת הבצורת רואים כי יוסף פעל בתבונה רבה וכי הוא היה גם כלכלן מזהיר. משהחל הרעב להתפשט ברחבי המדינה “ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאוד ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים. ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. ויתום הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף. ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם את אפס כסף. ויביאו את מקניהם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמורים וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא”(מז 13-17). יוסף בעצם הלאים את כספו של הציבור. זהו אמנם אקט מובהק של משטר ריכוזי, אבל זאת היתה כנראה האפשרות היחידה למנוע הוצאות כספיות רבות מדי. נראה שהחשש שלו היה כי בשל התגברות הרעב הציבור יקנה מכל הבא ליד כדי להתגבר על הרעב הצפוי, מה שעלול היה להביא להאמרת מחירים, אינפלציה(קשה להאמין שבאותה תקופה ביטויים כלכליים היו קיימים, אבל הבנת תופעות שביטויים אלה מתארים קיימת היתה קיימת). וכך יכול היה לפקח על תנועת הממון. כאשר הציבור החל לדרוש לחם כדי לשבור את הרעב היה עליו לשלם בצאן. בעצם מדובר במהלך שהוביל לסחר חליפין, לחם תמורת צאן והצאן שימש כנראה לייצור בשר, כל זאת בפיקוח המדינה. מהלך דומה התרחש בשנת הבצורת השניה(מז 18-20 ). בנוסף לכך יוסף נקט בצעד דרסטי במיוחד. “ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים עד קצהו”(מז 21). הוא העביר אוכלוסיות ממקום למקום על פי השינויים בתנובת הקרקע . סביר להניח שנוהל זה התקיים לכל אורך שנות הבצורת. בתום תקופה קשה זו הציבור החל לקבל אט אט את כספו בחזרה. תקנה שהתקין יוסף בעקבות הבצורת היא מס תבואות אם אפשר להגדיר זאת כך וכפי שהכתוב מציין: “ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם ופרעה הוא לכם זרע וזרעתם את האדמה, והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכול ולטפחם”(מז 23-24 ). זהו למעשה שווה ערך למס הכנסה וגובה המס הוא אחיד לכולם 20%. נראה שיוסף הסיק מסקנות ממה שהיה נהוג קודם לכן. הוא קבע גובה מס שיאפשר למדינה לתפקד גם במצבי חירום. זהו שיעור המס שנראה לו כמתאים מבחינת עתודות המלאי של התבואה. בהמשך בפסוק 26 נאמר: “וישם אותה לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה”. אפשר לראות כי חוק זה היה תקף זמן רב לאחר ימיו של יוסף לפחות עד אותם ימים בהם הועלה על הכתב סיפור חייו של יוסף.

חידוש הקשר בין יוסף לבין משפחתו

המפגשים בין יוסף לבין אחיו שבאו למצרים כדי לשבור לחם הם דרמטיים וטעונים ושלא כהרגלו הכתוב נותן תיאור מפורט של השיחות שהתנהלו ביניהם. יוסף מתנכר אליהם בתחילה מתוך רצון להתנקם בהם על מה שעשו לו, אך לא לאורך זמן. הוא לא יכול לעמוד יותר במתח הרגשי שהיה נתון בו ומזדהה בפניהם: “ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי. כי הנה למחיה שלחני אלוהים לפניכם”(מה 2-5 ). לא קשה לנחש את המעמד שעמדו בו יוסף ואחיו. עד כמה טעון היה המפגש וסערת הרגשות שיוסף היה שרוי בה אפשר לראות בפרק מה פסוק 1 בו נאמר: “ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו”. כאשר הרגיש יוסף שהמתח בו הוא שרוי גדול מאוד הוא ביקש מכל מי שהיה עד לשיח בינו לבין אחיו , קרי לכל אנשי הארמון שנכחו באירוע לצאת והסיבה לכך היא מובנת. יוסף רצה שהמפגש המשפחתי יהיה אינטימי, בינו לבין אחיו בלבד. חרף מעמדו הממלכתי, יוסף היה אדם רגיש ביותר שידע גם להחצין רגשות. למרות מה שעשו לו אחיו בילדותו, הוא הרגיש עצמו כאחד מהם, אחד מתוך המשפחה הגדולה והיו לו זכרונות מילדותו. למי שהוא התגעגע במיוחד היו לאחיו בנימין(מב 15, 20 מג 29-34, 30 ) ולאביו(מג 28 ).

המענין שבסיפור המפגש בין יוסף לבין אחיו הוא בתיאור הארוחה המשותפת. “וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו ויתמהו האנשים איש אל רעהו”(מג 33). יוסף הושיבם ליד השולחן על פי סדר הגילים מהבכור ועד הצעיר שבהם. חרף יחסו הלכאורה קריר ומנוכר(כלומר עוד לפני שחשף את עצמו בפניהם), יוסף נותן להם רמזים מי הוא אך הם אינם תופשים זאת. יתכן שיוסף נתן להם רמזים נוספים שהכתוב אינו מתייחס אליהם. כשראה שאותם רמזים אינם עוזרים הוא חשף את עצמו בפניהם. יתכן ואפשר ללמוד מכך משהו על דרך ניהולו משאים ומתנים ושיחות עם בני שיחו באשר הם. לתת רמיזות כדי להקל על המדברים אתו. רק משזה לא היה עוזר היה חושף את אשר על ליבו

משנשבר הקרח בתוך המשפחה ולאחר שיעקב הגיע גם הוא לבית יוסף, יוסף מפגיש את אביו עם פרעה. ההתרגשות של יעקב היתה גבוהה ביותר. הנה בערוב ימיו הוא זוכה לראות את בנו האהוב אותו חשב שלא יראה יותר. והנחת שלו היתה רבה כאשר ראה את המעמד אליו הגיע יוסף והוא יעקב פוגש אישית את פרעה מנהיגה של מעצמה. קרוב לוודאי שאחד הדברים שיעקב חשב עליהם בעת מפגשו עם פרעה הוא על רחל. הלוואי שהיתה כעת בין החיים והיתה רווה נחת מהצלחתו של בנה יוסף.

יוסף נוקט במהלך נוסף ורב חשיבות. הוא נותן לבני משפחתו חבל ארץ בו יוכלו לחיות חיי קבע, בלי להיות במסעות נדודים ודואג לכלכלתם. יוסף איננו איש של חשבונות ואיננו נוטר טינה לאורך זמן. לאחר מות האב אחיו חששו שמעכשיו יוסף ינקום בהם על אשר עשו לו. אולם הוא איננו נוהג כך. הוא יודע גם להתעלות ולראות דברים בהקשרים רחבים ולא מעט עם מבט הסטורי. בתשובתו לאחיו לאחר שחששו מהצפוי להם הוא אומר: “אל תראו כי התחת אלוהים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב ועתה אל תראו. אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר אל ליבם”(נ 19-21 ).

למרות מעמדו הרם ולמרות שסיגל לעצמו אורחות חיים של המדינה שאימצה אותו אל ליבה , יוסף יודע גם לשמור על מסורת משפחתית. הוא מבקש מאביו שיברך את בניו ויעקב נענה לבקשה, שהרי לנחת גדולה מכך הוא איננו צריך. אדם שעבר תלאות כה רבות זוכה לברך את הנכדים שלו, ילדיו של כמעט בן הזקונים. לקראת מתן הברכה יעקב שם את יד ימינו על ראשו של אפרים הבן הצעיר של יוסף ואת יד שמאלו על ראש מנשה הבן הבכור. יוסף מעיר על כך לאביו וזה מסרב. בנימוק ש”גם הוא (אפרים) יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגויים”. (מח 19). אם נרצה אפשר לראות בכך מעין הקבלה לברכות שנתן יצחק לעשיו וליעקב . הברכה הראשית לא בהכרח ניתנת לבכור.

סיכום

אם אל אברהם, יצחק ויעקב אפשר להתייחס כאל אבות האומה כמי שמהם החל לצמוח עם ישראל, יוסף מייצג מה שהוא אחר ולא פחות חשוב. יוסף הוא הדמות הממלכתית הראשונה המתוארת במקרא. הוא אמנם היה בשירותה של ממלכה זרה, אך בדרך התנהגותו הוא מייצג את מה שראוי מבחינת הכתוב להיות משעה שעם ישראל מגיע למדינה משלו. מי שיכהנו בתפקידים ממלכתיים צריכים להיות אנשים בעלי שיעור קומה, חזון, אורך רוח, לנהוג בתבונה פוליטית וכלכלית ומעל לכל להיות בני אדם.