סיקור מקיף

דברים שיורמים יודעים: למה רק לבני אדם יש טבור?

ד"ק משתפת אותנו בתמיהתה "איך זה שלכלבים אין טבור כמו שלנו?"

טבור עם פירסינג. <a href="https://depositphotos.com. ">המחשה: depositphotos.com</a>
טבור עם פירסינג. המחשה: depositphotos.com

גם לכלב יש טבור אלא שהוא בולט פחות. הטבור אינו אלא צלקת שנותרת בבטן במקום בו התחברנו ברחם אימנו אל השלייה. מרגע ששאפנו את נשימת האוויר הראשונה הופך חבל הטבור למיותר: הוא נחתך, השארית המדולדלת נופלת כעבור כשבוע ומותירה את הטבור כמזכרת. הצלקת הזו נמתחת פנימה ב4 "חוטים" -רקמות חיבור סיביות שהם שרידי הצנרת שהובילה מגופנו העוברי אל השיליה : שני עורקי השילייה  וריד השיליה וה urachus  הוא שריד הצינור שניקז את שלפוחית השתן העוברית החוצה. 

בכך אנו שותפים לכל בעלי השלייה בקרב היונקים כולל הכלב והחתול. ובכל זאת יש  משהו מיוחד בקורקבן האנושי וביחסנו אליו. על אף חוסר השימושיות הטבור הוא אחד מחלקי הגוף הראשונים שתינוקות לומדים לקרוא בשמם.  הפסלונים הקדומים ביותר שמצאו ארכיאולוגים  הם צלמיות נשים שגילן כ 25,000 שנים –  דמויות פרימיטיביות, עניות בפרטים, רחוקות מאוד מדיוק אנטומי ובכל זאת גם אמני תקופת האבן לא ויתרו על הטבור. 

קריטריונים לטבור יפה נוסחו בפיסול הקלאסי היווני והרומי ונשמרו מאז ללא שינוי. במרכזה של תקרת הקפלה הסיסטינית בוותיקן מצוירת אחד מפסגות האמנות האנושית: בריאת האדם של מיכלאנג'לו. אדם שזה עתה נברא מן העפר מקבל את רוח החיים מהאל ועל בטנו, למרות שלא יצא מרחם ולא התחבר לשלייה, מתנוסס טבור. אי אפשר לחשוד באמן או במזמין העבודה, האפיפיור יוליוס השני, בבורות תנ"כית אלא שהטבור הוא מרכיב כה חשוב בדימוי הגוף האנושי שלא ניתן היה לוותר עליו בלי לאבד את אנושיותו של אבינו הקדמון.  ויכוח תיאולוגי התנהל במשך מאות שנים סביב סוגיית הטבור של אדם וחווה. מצד אחד כיוון שלא נולדו ולא היו מחוברים לשיליה מתחייב שלא היה להם טבור. מצד שני מודגש בבראשית כי צלמנו הוא "צלם אלוהים" כלומר הגוף מייצג תבנית אלוהית וניתן להסיק מכך שלא רק אדם הראשון אלא גם הבורא מתהדר בטבור. בשנת 1646 קבע המלומד האנגלי סר תומס בראון (Thomas Browne ) כי אדם וחווה היו חסרי טבור וחיבור כנסייתי מלומד שפורסם   ב1752 אישר את הקביעה הזו. עם זאת היו מי שהתעקשו שהאל יצר את דמות האדם מן העפר עם טבור בבטנו כלומר שאין חריגה מצלמו של אדם הראשון. רוב האמנים לא התעמקו בתאולוגיה אלא עקפו  את הסוגייה בכך שבחרו זווית ראייה בה הטבור מוסתר.

הטבור של אדם שימש את פיליפ גוס (Philip henry  gosse  ) אחד מראשוני הבריאתנים בני דורו של דארווין כנקודת מוצא לרעיון הנראה אבסורדי: עולם שנברא בשישה ימים לפני פחות מ7.000 שנה כשהוא מכיל מאובנים של יצורים קדומים.    הטבור וכמוהו תפרי עצם הגולגולת הם   "מאובנים"  בגוף הבוגר מהשלב העוברי שלו.   קריאה בסיפור בראשית מגלה כי העצים נוצרו ביום חמישי כשהם בוגרים " וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ" עץ בוגר חייב להכיל בתוכו טבעות גדילה – "מאובנים" שהותירו שנות הצמיחה הקודמות.   מאובנים מעין אלו הם חלק מהותי של כל פרט בוגר – חיה או צמח. שרידים של מה שמעולם לא התקיים חיוניים לסיפור המקראי על גן העדן- מערכת אקולוגית שתפקדה מרגע שנבראה  כלומר הכילה תוצרי פירוק חומר ביולוגי שמעולם לא נוצר (כי אין מערכת אקולוגית בלי תוצרי פירוק כלומר שרידי יצורים מהעבר) . כך טבורו של אדם הראשון, כמו גם מאובני דינוזאורים אינם מוזרויות המפריכות את סיפור הבריאה אלא להיפך:  בריאה פתאומית מתוכננת של עולם החי בידיו של אל כל יכול מחייבת המצאות של שרידים מתקופות שמעולם לא היו.    

לאור מרכזיות הטבור בדמוי הגוף שלנו מפתיע  לגלות כי אצל חברנו הטוב ביותר וברובם המכריע של היונקים קשה מאוד לזהות את הטבור. אפילו אם נסתכל על בטנם הקרחת של גדולי היונקים כדולפין פיל או ליוויתן נתקשה מאוד למצוא שם זכר לפופיק.  הביולוג מרק צ'נגיזי מערער על התפיסה המקובלת של הטבור כצלקת חסרת חשיבות: גוף התינוק יודע לרפא פצעים ללא צלקות מחוספסות וגופנו עובר שינויים גדולים מנשירת חבל הטבור בלי להשאיר סימנים בולטים כל כך. די אם נזכיר את הזנבנב העוברי שנעלם ומשאיר אחריו עור חלק למשעי. שקעים וקפלים הם מקומות מועדים לצבירת זיהום והיינו מצפים שהטבע ידע להחליק את הצלקת הזו אצלנו ממש כשם שהיא מגוהצת אצל הכלב של ד"ק חדת העין.

לדעתם של כמה חוקרים הטבור הבולט לעין הוא תוצאת לחצים אבולוציוניים של ברירה מינית – הטבור הוא מעין תכשיט טבעי שנועד לעיניו של בן הזוג פוטנציאלי. העור סביב הטבור מצויד בבלוטות זיעה אפוקריניות כמו בבית השחי ושאר מוקדי ניחוח בגוף: בלוטות המפרישות בנוסף למים מלוחים גם חלבונים וחומרים נדיפים וניתן אולי להשתעשע בניחושים על תפקיד בתקשורת ריח קדומה בשלב כלשהו של המסע האבולוציוני. על פי השערה זו, כמה התפתחויות בהיסטוריה שלנו חברו להעלות את מניותיו של הטבור: המעבר להליכה זקופה חשפה את הבטן למבטים סקרניים, הדלדלות שיער הגוף וראיית הצבעים שהפכה את גווני העור לנושאי אינפורמציה חשובה על מצבם הגופני של חברינו.

חיזוק לרעיון הפיתיון המיני שבטבור הוא הקישור האוניברסאלי כמעט שבין הטבור למשיכה ארוטית. כבר בשיר השירים שלנו, רגע לפני שמופנה המבט אל "שני העופרים תאומי הצביה" הוא סוקר את הפופיק (שרר בלשון המקרא)  "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" . כיום חולצות בטן חושפות קורקבן מושכות מבטים לא פחות ממחשופים נדיבים הטבור מככב כאיבר "פטיש", והוא המנוקב ביותר על ידי חובבי הפירסינג מכל חלקי הגוף דרומה לאף.

גם אם העמידה הזקופה ונשירת הפרווה חשפה את הטבור איזה יתרון יפיק מי שישתמש בו כקריטריון לבחירת בן או בת  זוג? Aki Sinkkonen, מציע לראות בטבור מעין תו איכות קשה לזיוף למצב הבריאות והתזונה. גדלו של הטבור וצורתו נקבעים על פי צורתו של הצינור שהתחבר אליו בהיותנו עוברים. חבל טבור חריג בעובי או בצורה יזרים פחות חמצן ומזון לעובר המתפתח וישאיר אחריו פופיק קטן או מעוות  שיאותת על הבעיה. טבור סימטרי ותקין מעיד על כך שקיבלנו תנאי גידול טובים בתקופה הקריטית ביותר. מנתחים פלסטיים הם הרופאים היחידים המגלים, בעקבות דרישות הלקוחות, עניין בצלקת הזו ומסתבר שיש בהחלט טבור נשי אידיאלי שניתן לשרטט: הוא אנכי או בצורת האות T, שטוח כמעט, סימטרי ומוקף קפל עור בקוטר שבין 1.5 ל2 סנטימטרים. צורה זו היא האופיינית לנשים צעירות במשקל תקין אלא שהטבור וקפלי העור סביבו זזים עם הבטן כולה. אצל מי שסובל מתת תזונה יבלוט הטבור החוצה וצורתו משתנה עם הגיל, המשקל וההריונות. טבור סימטרי, בגודל "הנכון" היה אולי סימן קל לזיהוי לבריאות, לתזונה תקינה ולגיל צעיר: תכונות שכדאי לחפש בבת זוג.  מדובר, כמובן, בהשערות פרועות למדי. עצם  הרעיון שיש קשר בין צורת הטבור לטיב מחזור הדם השלייתי  לא נבדק מעולם ויש מי שרואה בעצם פרסום ההשערה הזו דוגמה לספקולטיביות וחוסר האמינות של הפסיכולוגיה האבולוציונית בכלל.  בכל זאת נחמד לדעת כי אנו וקרובינו השימפנזים מתייחדים לא רק במוחות מפותחים אלא גם בקישוט בטן נדיר.  

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל : [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

8 תגובות

  1. המילה "שרר" כמעט זהה למילה הערביתسرّة (שים לב לדגש המכפיל – שדה, מעל האות רא ر) שמשמעה טבור. לא ידוע לי על שימוש בשורש ש.ר.ר לאיבר מין נקבי באף שפה שמית. אשמח להרחיב את השכלתי.

  2. לא עובדה ולא נעליים. לא רק שאגירת שומן בחזה אינה ייחודית לנשים (לעומת גברים), היא גם לא יחודית לבני האדם.
    להבא תפעיל את אחד משני התאים במוח שלך לפני שאתה מגיב.

  3. הרעיון ש״שוררך״ הוא הטבור היא טעות נפוצה מאד. מדובר בואגינה, לא פחות. הבה לא נשכח שמדובר ב״ שוררך אגן הסהר״, הסיבה שפירשו את זה כטבור – כי לא נעים…

  4. להגיד שזה חלק מיותר בגוף זה בכלל לא נשמע הגיוני בכלל,

  5. הכותרת שמציגה מידע שגוי היא הסיבה היחידה דנכנסתי לכתבה הזו, מתוך סקרנות לגבי הטמטום האנושי. הכתבה בהחלי ענתה על הציפייה. תודה רבה.

  6. לגבי הציורים של הטבור אצל אדם וחוה – אין צורך להתפלא. מרבית הציירים גם מציירים את הנחש ללא רגליים, גם בשלב הפיתוי, שעדיין היו אמורות להיות לו רגליים.

  7. "ובכל זאת יש משהו מיוחד בקורקבן האנושי וביחסנו אליו" – הקורקבן כידוע הוא השם העממי של קיבת השרירים בעופות (ובנוספים) ולכן מציע להחליף את המילה הזו בכתבה כיוון שמדובר בטעות לשונית.

  8. הסיפור עם הטבור והפסיכולוגיה האבולוציונית קשור לעובדה שרק נקבות האדם אוגרות שומן בחזה כדי ליצור חזה בולט. כנראה שיש דברים בגו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן