בדו”ח אומרים כי המחסור במים ניכר במיוחד בחקלאות למרות השימוש המאסיבי במים מושבים.
משק המים בישראל לוקה בכשלים הנובעים ממגבלות גופי הממשלה לעמוד במשימות המורכבות שהמשק מציב בפניהם – מחקר חדש של מרכז טאוב. המחקר של פרופ’ יואב כסלו מגלה כי לאור הצריכה הגדֵלה, העלויות הגואות, הירידה במקורות הטבעיים ושינויים באופן צריכת המים, משימות העתיד צפויות להיות קשות יותר ומחייבות התאמת משק המים לצורכי העתיד והגברת השקיפות ומעורבות הציבור
הממצאים המרכזיים של המחקר:
• ב-50 השנים האחרונות, כמות המים לנפש בישראל הלכה וקטנה כתוצאה מכך שקצב גידול האוכלוסייה עלה על קצב הגידול במקורות המים.
• כמות המים שסופקה למשק הישראלי גדלה ב 35% בין 1960 ל-2010. בתקופה זו חלה ירידה מתמשכת בצריכת המים במשקי הבית וקטנו ההקצאות לחקלאות תוך צמצום בשימוש במים שפירים בחקלאות והעברת מים מושבים מן העיר לחקלאות.
• עלות הפקת המים עלתה על פני השנים בקפיצות מדרגה, מכ-0.5 ש”ח למ”ק בשנות ה-50 ל-1.70 ש”ח בשנות ה-60 ועד 3.00 ש”ח למ”ק בשנים האחרונות, עם הגברת ההפקה של מים מותפלים.
• הממשלה נכשלה בניהול משאבי המים: הפקת המים הייתה ביתר, מקורות המים נפגעו ונוצר מחסור שהחמיר את המשברים בתקופות שחונות.
מרכז טאוב מפרסם מחקר וסקירה מקיפה על משק המים בישראל, שהוכנה על-ידי פרופסור יואב כסלו, מומחה בעל שם עולמי בכלכלה חקלאית מהאוניברסיטה העברית ולאחרונה חבר בוועדת ביין בנושא ניהול משק המים בישראל (2010). פרופ’ כסלו מזהה כשלים בניהול משק המים שמקורם במגבלות יכולתם, ולעתים בנכונותם, של הגופים הממשלתיים לקיים במלואן את המשימות המורכבות שהמשק מציב. זאת למרות שמשק המים של ישראל עומד בדרך-כלל במשימותיו, הודות למערכות הנדסיות משוכללות, לידע הרב שנאסף, לבסיס החוקי האיתן ולמקצועיות העובדים.
בניהול המדיניות של משק המים יש חשיבות רבה לשמור על המשאבים, למנוע ניצול או הפקת יתר של המים במאגרים ולהבטיח תכנון נכון של עתודות מים לשנים שחונות, בבחינת עתודות לשעת חירום. אך דו”ח מרכז טאוב מצביע על כך שלאורך השנים, הממשלה לא מילאה את תפקידה בתחום זה כהלכה והממונים על ביצוע המדיניות כשלו בתפקידם. יש להדגיש, כי כתוצאה מהפקת יתר נפגעת גם איכות המים. פרופ’ כסלו מעריך, כי משימות העתיד תהיינה קשות יותר ולפיכך יש לבחון את מבנה משק המים ולהתאימו לתפקידיו; ובמיוחד להגביר את השתתפות הציבור בפעילות משק המים במידע, בעצה ובפיקוח.
המשימות במשק המים בעתיד תהיינה קשות יותר:
• המחקר של מרכז טאוב על ידי פרופ’ כסלו מראה שכמות המים שסופקה למשק הישראלי גדלה והיא תמשיך לגדול באופן משמעותי. בשנת 1960 סופקו כ-1.3 מיליארד מ”ק (מטרים מעוקבים), כמות שגדלה לכדי כ-1.8 מיליארד מ”ק בשנת 2010, בעיקר בזכות הגידול במים המושבים (שפכים המטוהרים ומסופקים לחקלאות, לנחלים ולמקווי מים) ולאחרונה גם עם הגידול במים המותפלים. כמות המים צפויה להמשיך ולגדול עד 2030 לרמה כפולה לעומת 1960 תוך שינוי משמעותי בהרכבה, כך שיכלול 860 מיליון מ”ק של מים מותפלים ו-685 מיליון מים מושבים.
• גידול האוכלוסייה עלה על הגידול במקורות המים בישראל, ועל כן כמות המים לנפש בישראל ב-50 השנים האחרונות הלכה וקטנה. יש לציין כי הצמצום ניכר במיוחד בחקלאות.
• בשנים האחרונות גברה ההכרה בסכנה שכמות המים שתעמוד לרשות ישראל מהמקורות הטבעיים תלך ותקטן בגלל הקטנה מתמשכת בנפח הגשמים. עקב כך ועם גידול האוכלוסייה, דו”ח מרכז טאוב מצביע על שלושה שינויים עיקריים שהמשק עובר: צמצום כמות המים השפירים בחקלאות והעברתם לשימוש במגזר העירוני, הספקה של מים מושבים מן העיר לחקלאות, ותוספת של מי-ים מותפלים (3 מפעלי התפלה גדולים כבר פועלים בחוף הים התיכון ו -2 נמצאים בבנייה).
מחיר המים עולה:
עלות הפקת המים עלתה על פני השנים. ערכים מקורבים מייצגים (במחירים של היום) יכולים להיות כ-0.5 ש”ח למ”ק בשנות המדינה הראשונות, 1.70 ש”ח למ”ק החל באמצע שנות השישים ו-3.00 ש”ח למ”ק בשנים האחרונות. קפיצות המדרגה בהפקת המים מוסברות על-ידי שלושה עידנים שונים בהפקת מים בארץ. כפי שמראה מחקרו של פרופ’ כסלו, בעבר נעשתה הספקת המים ממקורות קרובים למרכזי הצריכה, ועלותה הייתה נמוכה, כ-0.50 ש”ח למ”ק. לאחר הקמת המוביל הארצי (1964) להולכת מים מהצפון למרכז ולדרום, העלות עלתה לכ-1.70 ש”ח למ”ק, ובשנים האחרונות, עם צירוף המים המותפלים למערכת ההספקה, העלות עלתה רמה נוספת לכדי 3.00 ש”ח למ”ק.
הספקת המים לחקלאות משקפת את מורכבות ההספקה של המים בישראל:
• על פני השנים חל מעבר מהספקה ממקורות מקומיים וקרובים לשדות המושקים על-ידם, למתקנים כמו “המוביל הארצי”, שהגדיל פי ארבעה את הספקת המים לחקלאות. אחר-כך, חל מעבר נוסף – ממים שפירים למים מושבים.
• החקלאות משתמשת ביותר מ-50 אחוז מכמות המים הכללית בארץ, אך חלקה במים השפירים הולך וקטן. בכל זאת, כמות המים העומדת לרשות מדינת ישראל אינה יכולה לספק את מלוא צריכת המזון ועל כן ישראל “מייבאת כביכול” מים – ששימשו לייצור גרעינים לקמח ושמן, סוכר, מוצרים מן החי, פירות יבשים ומזונות אחרים – ממקומות ברוכי קרקע וגשם.
• על אף הצמצום בכמות המים לענף, הולכת וגדלה תפוקת החקלאות הצמחית, המשתמשת במים. בארבעים השנים האחרונות גדלה תפוקת הגידולים ליחידת מים פי שבעה.
הממשלה מנהלת את משק המים ומעורבותה נועדה להבטיח מניה של כשלי שוק, אך ישנם עדיין אתגרים רבים הקשורים לפעילות הממשלה במשק המים:
• תקציב הממשלה תומך במשק המים בסכומים ניכרים. בעשור השנים 2000-2010 . ההוצאה התקציבית להשקעות בתחום המים הסתכמה ב-604 מיליון ש”ח לשנה והוצאות אחרות הגיעו בממוצע ל-570 מילון ש”ח לשנה – אך היו הבדלים ניכרים בין השנים. כך למשל, בשנת 2004 הייתה הוצאה גדולה במיוחד עקב כיסוי פיגורים בתשלומים לחברת מקורות.
• על פי החוק כל מקורות המים במדינה שייכים לציבור, אין בעלות פרטית. הממשלה מנהלת ומפקחת על משק המים בגלל האפשרות להיווצרות “כשל שוק” בענף בו הספקים מונופולים במקומותיהם ולמים ולשפכים השפעות סביבתיות ניכרות. אך גם הממשלה נכשלה בתפקידה: הפקת המים הייתה ביתר, מקורות המים נפגעו ונוצר מחסור שהחמיר את המשברים בתקופות שחונות.
• הפקת יתר נראתה במאגר החוף כבר בשנות השישים ועל אף אזהרות חוזרות ונשנות, המדיניות לא תוקנה. ההערכה היא שבעשור שנות התשעים הפקת היתר, מכל המקורות הטבעיים, הייתה 80 מיליון מ”ק לשנה.
• כשל הממשלה הוא מבני: את עבודת הממשלה מבצעים אנשים הנושאים בעומס גדול. הם נתונים ללחצים ולעתים גם מוטים בהחלטותיהם, מה שמגביל את יכולותיהם לפעול. הדרך למתן את כשלי הממשלה היא להגביר את השקיפות ואת מעורבות הציבור במשק המים.
מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופסור דן בן-דוד, הינו מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מספק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – והצוות המקצועי של המרכז עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות מולן ניצבת המדינה.
