התרומה הנאצית למשטר אסד

אנו מעלים שוב את הידיעה לדף הבית בעקבות הידיעה על 1,300 הרוגים ב-21 באוגוסט במתקפה כימית בדמשק. ושוב, לאחר זכיית הארגון למניעת הפצת נשק כימי בפרס נובל לשלום

בעקבות הדיווחים מסוריה: הכל על סארין ונשק כימי אחר

בשעות אחר הצהריים של יום חמישי, 22.4.1915, התאבך ענן אפרפר-ירקרק מעל עמדות הצבא הגרמני סמוך לעיר איפר (Ypres) שבבלגיה. עד מהרה נשאה הרוח את ענני גז הכלור אל עבר השוחות של הצבא הצרפתי. הנזק היה איום. אטומי הכלור מגיבים עם מים ליצירת חומצות רעילות, וכשהדבר קורה ברקמות הגוף, למשל בריאות או בעיניים, עושות החומצות שמות ברקמות האלה. מעריכים כי 6,000 חיילים צרפתים נהרגו בעשר הדקות הראשונות של החשיפה לגז. רבים אחרים סבלו מקשיי נשימה קשים או מפגיעה בראייה.

היסטוריה עתיקה

קרב איפר נחשב כיום לאבן דרך בשימוש צבאי בנשק כימי, אך זו לא היתה הפעם הראשונה שנעשה שימוש בנשק כזה. בכמה קרבות קודמים נעשו נסיונות של שני הצדדים להשתמש בגז מדמיע או בגזים רעילים, ברובם ריכוז הגז היה קטן מדי, והצבא המותקף בקושי חש בהתקפה. שלושה חודשים לפני קרב איפר הפגיז הצבא הגרמני ב-18,000 פגזי גז מדמיע את הכוחות הרוסיים באזור בולימוב שממערב לוורשה. ואולם – מזג האוויר הקר הציל את הרוסים, והגז התעבה לנוזל בלי לגרום לנזק. אף על פי שבמלחמת העולם הראשונה נעשה בפעם הראשונה שימוש רחב היקף בנשק כימי, גם אז הוא לא היה אמצעי לחימה חדש. כתבים עתיקים וממצאים ארכיאולוגיים מעידים על שימוש בחומרים רעילים – ממשיחת חיצים בארס חיות או ברעלים צמחיים, ועד הבערת חומרים כמו גפרית או ארסן ליצירת עשן רעיל בעת המצור על ערים או מבצרים. שימושים כאלה בכימיקלים נעשו כמעט בכל מקום בעולם העתיק, מסין ומונגוליה, דרך יוון ועד אמריקה. גם במאות האחרונות יש לא מעט ראיות לשימוש בנשק כימי –ליאונרדו דה וינצ’י הציע שימוש באבקת גפרית וארסן, ובמקומות אחרים נעשה שימוש בסוגים שונים של גזים רעילים. אפילו במלחמת האזרחים האמריקנית היתה תכנית להשתמש בפגזים מכילים כלור, אך היא לא מומשה בסופו של דבר.

החלטות על הנייר

על רקע ההתפתחות ההיסטורית של התחום, ברור שהשימוש הנרחב בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה היה דבר צפוי למדי. 15 שנים לפני פתיחת המלחמה, ב-1899, נחתמה בהאג האמנה הראשונה בעניין דיני מלחמה, וכבר בה מופיעה הצהרה בדבר איסור השימוש בקליעים המכילים גז שמטרתו לגרום לחנק או להזיות (היא מופיעה, אגב, מייד לאחר ההצהרה האוסרת ירי והטלת חומרי נפץ מכדורים פורחים). גם הסכם ורסאי שנחתם לאחר המלחמה אסר על שימוש בנשק כימי, דבר שלא הפריע לכמה וכמה מדינות לעשות זאת. יפן, למשל, השתמשה בכמויות גדולות של גז חרדל ושל גזים הגורמים לחנק בהתקפותיה על סין. באמצע שנות ה-30 נכנס לתמונה שחקן חדש – גז העצבים.

לא רק חרקים

משנת 1934 שקדה קבוצת מדענים בתאגיד הכימיה הגרמני אי גה פארבן (Farben IG) על פיתוח חומרי הדברה חדשים לחקלאות. בעיקר חיפשו החוקרים, בראשות הדוקטור גרהארד שראדר (Schrader), חומרים שיפגעו בחרקים מזיקים, אך לא יגרמו שום נזק לצמח. ב-1936 נשאו המאמצים פרי – החוקרים גילו חומר על בסיס זרחן אורגני בעל ההשפעה המבוקשת, ופתחו בהליכים לייצור נרחב של החומר, שכונה טאבון (Tabun). ואולם, עד מהרה התברר כי החומר משפיע לא רק על חרקים, אלא גם עלי בני אדם – בינואר 1937 ניתזה טיפה של החומר על אחד משולחנות המעבדה. שראדר וכמה מאנשיו חשו קוצר נשימה וסחרחורות, ונדרשו להם כמה שבועות לשוב לאיתנם. שנתיים קודם לכן, פרסמה הממשלה הנאצית בברלין צו המורה להעביר לידיה כל המצאה שעשויים להיות לה שימושים בשדה הקרב. נאמן למולדתו, שיגר שראדר דגימה של החומר לברלין. המומחים שם עמדו מיד על החשיבות הצבאית של החומר. שרדר וקבוצת המחקר שלו הועברו אחר כבוד למפעל סודי בעמק הרוהר, וב-1938 הם פיתחו חומר אפילו יעיל עוד יותר מטאבון. הגז החדש קיבל את השם סארין, על שם של ארבעת מפתחיו (Schrader, Ambrose, Rüdiger, van der Linde). המפעל ייצר כמויות גדולות של הגזים הרעילים, אך התהליך היה ממושך, וככל הנראה גרמניה הנאצית לא הספיקה לעשות שימוש של ממש בגזי העצבים בטרם הסתיימה המלחמה. על פי ההערכות, כשכבר היה בידי גרמניה די גז עצבים, חששה ברלין כי אם תשתמש בנשק הזה יתקפו אותה ארה”ב, ברה”מ ובריטניה בנשק כימי חדיש עוד יותר, שאין לצבא הגרמני מיגון מפניו. עם זה, התעשייה הנאצית לא הזניחה את הפיתוח, ובשנים הבאות פותחו עוד שני סוגים של גז עצבים, סומאן (Soman) וציקלוסארין (Cyclosarin).

יש לציין כי הקשיים בייצור נרחב של גז עצבים לא הפריעו למשטר הנאצי לייצר כמויות גדולות של גז אחר, ציקלון בֶּה (Zyklon B או בתעתיק האנגלי Cyclone B), ולהשתמש בו לרצח מיליוני יהודים במחנות השמדה. בשונה מגזי העצבים, המבוססים על זרחן אורגני, ציקלון בה היה תרכובת של ציאניד – חומר המונע את תהליכי הנשימה בתא משום שהוא משתק את תהליך פירוקן של מולקולות חמצן – וגורם עד מהרה למוות. גם הגז הזה פותח תחילה כחומר הדברה, ואחד המפעלים שתרם חומרי גלם לייצורו היה אותו תאגיד אי גה פארבן שהזכרנו קודם. את הייצור עצמו ניהלה חברת “טסטה” (Testa) ולאחר מלחמת העולם השניה, הוצאו להורג שניים ממנהליה, לאחר שהורשעו בבית משפט בריטי ברצח המונים.

מסמנים V

הפיתוח של גזי עצבים כאמצעי לחימה לא הופסק לאחר מלחמת העולם השניה, אלא נמשך במשנה מרץ, בעיקר בארה”ב ובברה”מ. ארבעת הגזים הראשונים מכונים “סדרה G” (על שם ארץ מוצאם גרמניה – Germany). בהמשך פותחה סדרה חדשה של גזי עצבים המכונה סדרה V (יש כמה גרסאות לשימוש באות V, המועדפת עלי היא המילה Viscous – צמיגי), המפורסם בהם הוא הגז המכונה VX. לגזים מסדרה V יד מנגנון פעולה דומה לקודמיהם, אך בניגוד לאלה מסדרה G, המתמוססים בקלות במים, הגזים החדשים הם בעלי שאריתיות גבוהה, אינם מתפרקים בקלות וקשה הרבה יותר להיפטר מהם – גם בשדה הקרב.

בין עצב לשריר

כאמור, לכל גזי העצבים יש מנגנון פעולה דומה – הם משבשים את העברת המידע בין מערכת העצבים לשרירים. כידוע, העברת המידע בעצבים נעשית באמצעות אותות חשמליים. בנקודת המפגש עם השריר, עוברת הולכת המידע לשיטה כימית. בקצה סיב העצב יש שלפוחיות של חומר בשם אצטיל-כולין (acetylcholin), האות החשמלי גורם לשחרור החומר אל המרווח בין תא העצב לתא השריר (או בין שני תאי עצב במוח), המכונה סינפסה (synapse). מעברה השני של הסינפסה נקשר האצטיל-כולין לקולטנים מתאימים, והקישור גורם להתכווצות של השריר, כלומר – להפעלתו. מייד עם שחרור האצטיל-כולין מתא העצב, נכנס לפעולה חומר נוסף, אצטיל-כולין אסטראז (acetylcholine esterase או בקיצור AChE), המפרק את האצטיל-כולין. הפירוק המהיר מבטיח תגובה קצרה של השריר ומונע סכנה של שיתוק השריר עקב פעולה ממושכת, וכן “מנקה” את הסינפסה כדי להכין אותה במהירות לקבלת האות העצבי הבא. מולקולות גז העצבים נקשרות לאצטיל-כולין אסטראז, מעכבות את פעילותו ומונעות ממנו לפרק אצטיל-כולין. בשל כך, ההוראה העצבית להפעיל את השריר אינה נפסקת והגוף אינו יכול להרפות את השרירים. זה מתבטא בשיתוק של שרירי החזה המפעילים את הריאות (קושי בנשימה), ובפגיעה בשריר הלב. סימנים נוספים להרעלה מגז עצבים הן רעידות ופרכוסים, וכן אובדן שליטה על סוגרים – הכל בשל שיתוק השרירים. פגיעה קשה מהגז גורמת בד”כ למוות בתוך דקות אחדות, בעיקר מהפסקת נשימה או דום לב. הטיפול היעיל בנפגעי גז עצבים הוא אטרופין. מולקולת האטרופין נצמדת ביעילות רבה לקולטנים בסינפסה, ומונעת מאצטיל-כולין להיקשר אליהם ולהפעיל את השריר.

חרדל ודמעות

גז עצבים הוא בלי ספק הנשק הכימי הקטלני ביותר, אבל הוא כמובן אינו היחיד. נהוג להבחין בין חל”כ (חומר לחימה כימי) נשימתי, כמו גז עצבים או גז הכלור לבין חל”כ הגורם לכוויות, והמוכר ביותר בקבוצה הזו הוא גז החרדל. למעשה, מדובר בתרכובת של כלור וגופרית, המקנה לחומר גוון צהבהב, ומכאן הדמיון לחרדל. התרכובות האלה גורמות לגירוי חריף מאוד של העור, של העיניים ושל הרקמות הריריות – כמו חלל הפה ודרכי הנשימה. החומר הוא בסיס חזק מאוד והוא מאכל את רקמות הגוף וגורם להיווצרות שלפוחיות גדולות. נוסף על הכאב העז הכוויות חושפות את העור לזיהומים קשים, ובדרכי הנשימה הן עלולות לגרום לחנק. כמו כן התברר כי גז החרדל נקשר לאחר הבסיסים ב-DNA (גואנין), תהליך הגורם למוות של התא, או לתהליכים סרטניים. התאים הרגישים ביותר לפגיעה הם תאים הנמצאים בתהליכי חלוקה מהירה, כמו התאים הסרטניים עצמם. כך התברר כי סוג מסויים של גז חרדל (על בסיס חנקן), דווקא יכול לסייע בריפוי סרטן, משום שהוא מביא לקטילה מהירה של התאים המתרבים בגידול. חומרים כאלה עדיין משמשים לעיתים בטיפולים כימותרפיים בסוגים שונים של סרטן.

הקבוצה השלישית של חומרים לחימה כימיים הם גזים מגרים, כמו גז מדמיע, הגורם לצריבות חולפות בעיניים ובדרכי הנשימה, או חומרים הגורמים בחילות באמצעות ריח רע. אלה נחשבים חומרים שאינם ממיתים, ומיועדים רק לנטרל בני אדם לפרק זמן קצר יחסית, בלי לגרום לנזק קבוע. לכן הם משמשים כוחות צבא ומשטרה רבים בפיזור הפגנות.

עוברים לעולם השלישי

לאחר מלחמת העולם השנייה המעצמות הגדולות אמנם פיתחו נשק כימי רב, ושכללו את אמצעי הפיזור שלו (ראשי נפץ לטילים, פגזים כימיים, פצצות להטלה ממטוסים), אבל את רוב השימוש בו עשו דווקא מדינות אחרות. בשנות ה-60 תקפה מצרים בתימן בנשק כימי; וייטנאם ושכנותיה היו זירת לחימה בגזים וברעלים שונים (אם כי האמריקנים כנראה לא השתמשו בגזים ממיתים, אלא רק בגז מדמיע); גם הסובייטים ככל הנראה עשו שימוש בחומרים דומים באפגניסטן; במלחמת איראן-עיראק נפגעו רבבות מנשק כימי, בכלל זה גז עצבים, ומשטרו של סדאם חוסיין תקף בנשק כזה גם את בני עמו. עוד דיווחים על שימוש בנשק כימי צצו מדי פעם בפעם במקומות שונים בעולם, כשהחשש הגדול של העשורים האחרונים הוא נפילתו של נשק כזה לידי ארגוני טרור. החשש הזה התממש ב-1995, כשאנשי כת יפנית שחררו גז סארין בכמה תחנות של הרכבת התחתית בטוקיו. 13 בני אדם נהרגו בהתקפה, ויותר מאלף סבלו פגיעות בדרגות חומרה שונות (כ-50 נפגעו קשות). בשבועות האחרונים התרבו הדיווחים על שימוש של המשטר הסורי בנשק כימי – בעיקר סארין – נגד המורדים, והחשש הגדול הוא כמובן זליגה של הנשק הזה לידי חיזבאללה וארגוני טרור אחרים.