ידענים: דעות ספקניות | מדינה רדופת שדים

מאת 26 בדצמבר 2016 27 תגובות

מחקרים מדעיים מעידים שההליך מלא חורים.

טיפול בדיקור סיני. מקור: U.S. Navy.

טיפול בדיקור סיני. מקור: U.S. Navy.

מאת ג'נין אינטרלנדי, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 13.09.2016

ב-1971 עבר ג'יימס רסטון, אז בעל טור בניו יורק טיימס, ניתוח להסרת התוספתן בבית חולים בסין. המאמר שכתב על החוויה עדיין מהדהד היום. הרופאים שלו השתמשו בתרופות המקובלות, לידוקאין ובנזוקאין, כדי להרדים אותו לפני הניתוח, כך הסביר. אבל הם טיפלו בכאב שממנו סבל לאחר הניתוח בעזרת משהו שונה לגמרי: שיטת טיפול סינית המכונה דיקור (אקופונקטורה), הכרוכה בהחדרת מחטים זעירות לעורו בנקודות מסוימות מאוד וסיבוב עדין שלהן לאחר ההחדרה. לדברי רסטון, זה פעל.

הקוראים בבית היו מרותקים. בפרץ ההתרגשות שסער בעקבות הידע החדש והאקזוטי הזה, השתבש הסיפור המקורי, ועד מהרה השתלטה הסברה הרווחת שהרופאים הסינים השתמשו בדיקור לא רק אחרי הניתוח, אלא גם כהרדמה בזמן הניתוח עצמו. העניין בדיקור בארה"ב גאה ונשאר גבוה מאז ועד היום.

אבל מתברר שדיקור, כפי שתיאר אותו רסטון, אינו פיסת חוכמה סינית עתיקה כפי שמניחים התומכים הנלהבים. למעשה, ההליך נחשב לאמונה טפלה במאה ה-17, ועד המאה ה-19 הוא כבר נזנח לגמרי לטובת גישה מדעית יותר לרפואה. מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסינית, מאו דזה-דונג החייה את הדיקור בשנות ה-50 של המאה ה-20 רק כחלק מן היוזמה שלו לשכנע את העם הסיני שלממשלה שלהם יש תכנית לשמור על בריאותם על אף מחסור חריף במשאבים כספיים ורפואיים.

מסע הפרסום של מאו פעל היטב בסין בזמנו, אך מרשים אף יותר עד כמה הוא פועל היטב בארה"ב היום. מדי שנה מאות אלפי אמריקנים עוברים דיקור לטיפול במגוון מצבים, החל בכאב וכלה בתסמונת דחק פוסט-טראומטית, והממשל הפדרלי מוציא עשרות מיליוני דולרים כדי לחקור את השיטה.

עד כה, תוצאות המחקר מאכזבות. מחקרים לא מצאו הבדלים של ממש בין דיקור ובין מגוון רחב של טיפולים מדומים. ואחת היא אם החוקרים חודרים מבעד לעור או לא, משתמשים במחטים או בקיסמי שיניים, דוקרים אזורים מסוימים בגוף על פי כללי הדיקור או באופן אקראי, אותו שיעור חולים חווה אותה מידה, פחות או יותר, של הקלה בכאב (הבעיה הנפוצה ביותר שבעבורה משתמשים בדיקור, וזו שנחקרה במידה הרבה ביותר). "אין לנו כלל הוכחות [שדיקור] שונה מטיפול פלסבו תאטרלי," אומרת הרייט הול, רופאת משפחה בדימוס ורופאה בחיל האוויר האמריקני שחקרה את הנושא, ויש לה ביקורת ארוכת שנים כלפי רפואה משלימה.

אבל לא כל החדשות רעות. במהלך חקר הדיקור, רכשו מדענים תובנות שיכולות להוליך לפיתוח שיטות חדשות ונחוצות עד מאוד לטיפול בכאב.

השפעות קטנות

דיקור מבוסס על המושג צ'י, כוח החיים או אנרגיה שהמטפלים סבורים שהיא זורמת בגוף לאורך 20 מסלולים מפורשים הקרויים מרידיאנים. אם המרידיאנים חסומים הם אמורים לגרום למחלות מפני שהחסימה מפריעה לזרימת הצ'י. החדרת מחטים בנקודות מסוימות לאורך מרידיאנים מסוימים אמורה להסיר את החסימות ולהשיב את הזרימה הטבעית של הצ'י, וזו בתורה משיבה את המטופלים לקו הבריאות. מדענים מבינים כבר זמן רב שצ'י הוא לא ישות ביולוגית לגיטימית. מחקרים רבים הראו שההשפעות של דיקור זהות בין אם המחטים מוחדרות לאורך המרידיאנים ובין אם הן מוחדרות באזורים אקראיים ברחבי הגוף. אבל תומכי הדיקור שביניהם טענו שהדיקור עצמו עדיין עשוי לפעול, גם אם במנגנון בלתי ידוע עדיין.

תמיכה חזקה לטענה זו התקבלה ב-2012, כשחוקרים במרכז הסרטן ממוריאל סלון קטרינג ועמיתיהם פרסמו ניתוח־על של 29 מחקרים שכללו כמעט 18,000 מטופלים. הניתוח העלה שדיקור מסורתי גרם לירידה קצת יותר גדולה ברמת הכאב בהשוואה לפלסבו או לדיקור דמה. רבים טענו שניתוח הזה הוא ההוכחה הברורה הראשונה שדיקור באמת פועל. אבל מבקרי המאמר הפריכו את הפרשנות הזאת. ראשית, הם מציינים, קשה מאוד לערוך מחקרים בדיקור בשיטת הסמיות הכפולה, גישה מתודולוגית שבה גם החוקרים וגם המטופלים אינם יודעים מי מקבל את הטיפול הנחקר ומי מקבל טיפול פלסבו או טיפול דמה. החוקרים ידעו מי מן המטופלים מקבל דיקור אמיתי ומי לא, והמודעות הזאת הטתה, כמעט בוודאות, את התוצאות. כמו כן, על אף שסטטיסטיקאים גילו הבדל בשיכוך הכאב בין טיפול ובין פלסבו, ייתכן שהמטופלים לא הבחינו בשינוי. "מה ש[עורכי המחקר] טוענים הוא שהמטופלים יכולים להבחין בשינוי של 5 דרגות בסולם כאב של 0 עד 100," אומר דייוויד גורסקי, כירורג אונקולוגי בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וויין סטייט, בבלוג שלו. "אבל סביר להניח שהם אינם מסוגלים לכך."

אי התמיכה המדעית לא ציננה את ההתלהבות משיטת הטיפול הזאת. מרכזים רפואיים כמו מאיו קליניק ובית החולים הכללי של מסצ'וסטס מחזיקים כעת מטפלים בדיקור בצוות הקבוע. תכניות ביטוח רפואי מתחילות לכסות דיקור במידה מוגבלת, וצרכנים פרטיים, שאינם מצליחים לקבל החזרים מן הביטוח, משלמים מיליונים מכיסיהם הפרטיים. הממצאים גם לא עצרו את שטף המימון הממשלתי למחקרים בדיקור, מימון שעלה על 73 מיליון דולר מאז 2008. באותה תקופה בית החולים הכללי במסצ'וסטס קיבל נתח של 26 מיליון דולר מאותו מימון ממשרד הבריאות ושירותי אנוש של ארה"ב, בעיקר למחקרים שסורקים את מוחם של אנשים המטופלים בדיקור או חושבים על טיפול בדיקור. ומשרד ההגנה הקצה יותר מ-12 מיליון דולר בעבור חוזים ומענקים לדיקור.

ההשקעה המתמשכת קשורה בחלקה לדרישה מצד המטופלים. אבל יש הצדקות אחרות. ג'וזפין בריגס, מנהלת המרכז האמריקני לרפואה משלימה ואינטגרטיבית (מחלקה של המכונים האמריקניים לבריאות (NIH) האחראית לכל המחקר בתחום הרפואה המשלימה), מודה שסך העדויות מורות על כך שדיקור פועל דרך אפקט הפלסבו. אבל לדעתה, עדיין יש סיבה טובה לחקור את ההליך. "אין זה מופרך לחשוב שההשפעה של הרבה מחטים עשויה לשנות את עיבוד הכאב במערכת העצבים המרכזית בדרך מוחשית כלשהי," היא אומרת. בדיוק כמו שהתגלית שתה מקליפת עץ הערבה יכול לשכך כאבי ראש הובילה מדענים לגילוי החומצה הסליצילית, שבתורה הובילה לפיתוח האספירין, חוקרי דיקור רבים סבורים שעבודתם עשויה להוביל לפיתוח טיפול לכאב שיהיה יעיל יותר מדיקור. מטרתם, במילים אחרות, היא לא רק להצדיק דיקור כשהוא לעצמו, אלא להבין האם מנגנון כלשהו יכול להסביר את ההשפעה הקטנה, ואם כן, האם יהיה אפשר לנצל מנגנון זה כדי לפתח טיפול יישומי לכאב.

מנגנון אפשרי

כשמטרה זו לנגד עיניהם, מדענים בוחנים סדרה של מסלולים ביולוגיים אפשריים שבאמצעותם הדיקור עשוי להקל את הכאב. המוצלח בניסיונות האלה מתמקד בחומר אדנוזין, שסבורים שהוא מקל תחושת כאב על ידי הפחתת דלקת. מחקר בעכברים מ-2010 העלה שמחטי דיקור גורמות לשחרור של אדנוזין מן התאים הסמוכים לדקירה אל הנוזל החוץ תאי, והוא הפחית את רמת הכאב שהרגישו מכרסמים. החוקרים הזריקו לעכברים חומר שגרם להם רגישות־יתר לחום ולמגע. והם דיווחו על עלייה של פי 24 בריכוז האדנוזין בדמן של החיות לאחר דיקור. עלייה זו לוותה בהפחתה של שני שליש במידת אי הנוחות שחשו החיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במהירות שבה הן נרתעו מחום וממגע. כשהזריקו לעכברים תרכובות דומות לאדנוזין, הייתה להן השפעה דומה כמו לדיקור. הזרקת תרכובות שהאטו את סילוק האדנוזין מן הגוף הגבירה את השפעת הדיקור מפני שהיא הגדילה את זמינות האדנוזין לרקמות הסמוכות לפרקי זמן ארוכים יותר. שנתיים לאחר מכן קבוצה אחרת של חוקרים הראתה שהזרקת PAP, אנזים שמפרק תרכובות אחרות בגוף ומשחרר אדנוזין, יכולה לשכך כאב לזמן ממושך על ידי הגברת כמות האדנוזין ברקמה הסמוכה. הם כינו את השיטה הניסיונית דיקור (PAP (PAPupuncture.

שני הממצאים גרמו להתרגשות אצל חוקרים, ומסיבה טובה. האפשרויות המצויות כיום לטיפול בכאב מוגבלות ומסתמכות בעיקר על גרימת שינויים בפעילות מערכת השליטה בכאב הטבעית של הגוף, הקרויה המערכת האופיואידית. משככי כאבים המבוססים על אופיואידים בעיתיים מכמה סיבות. לא די בכך שיעילותם מתפוגגת עם הזמן, אלא הם קשורים למגֵפה של התמכרויות ומוות כתוצאה ממינון יתר ברחבי ארה"ב. בשל ההשפעות החמורות האלה, המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) יעצו לאחרונה לרופאים להגביל את השימוש בהם במידה ניכרת. הטיפולים כיום לכאב שאינם אופיואידיים מועטים, ורבים מהם כרוכים בהזרקות חוזרות ונשנות או בצנתור. ופעמים רבות יש להם תופעות לוואי, כמו הפרעות בתנועה. אדנוזין מספק מנגנון חדש לגמרי לטיפולים חדשים, עם פחות תופעות לוואי וסיכון מופחת להתמכרות. יותר מזה, אפשר לגרום לאדנוזין לזרום בגוף לפרקי זמן ממושכים. חברות פרמצבטיות חוקרות תרכובות הקשורות לאדנוזין כתרופות אפשריות.

אך גם אם אדנוזין הוא טיפול מבטיח לכאב, הממצאים ממחקר זה אינם מוכיחים שדיקור העומד לעצמו "פועל". ראשית, החוקרים לא הראו ששחרור אדנוזין ייחודי לדיקור. ייתכן שדיקור גורם להצפה של אדנוזין ברקמות הסמוכות, אך כך גם צביטה חזקה, הפעלת לחץ, או סוגים אחרים של השפעות פיזיות. למעשה, שני המחקרים העלו שכשמעלים את רמת האדנוזין בעכברים באמצעות מנגנונים אחרים, ההקלה בכאב הייתה זהה או אף גדולה יותר מן התגובה לדיקור. ושנית, תוצאות המחקר אינן מספקות תמיכה לשימוש בדיקור לטיפול במצבים אחרים שנטען שהדיקור יעיל לגביהם. תגובה מקומית של שחרור אדנוזין עשויה למתן כאב מקומי. אבל אין פירוש הדבר שהיא מטפלת גם בנדודי שינה או בבעיות פוריות.

ייתכן מאוד שערֵמות המחקרים המדעיים שנערכו על דיקור האירו את הדרך להבנה טובה יותר, ובעתיד לטיפולים טובים יותר, בכאבים עקשניים. אבל ייתכן שהגיע הזמן לאסוף את הרמזים שמחקרים פיזרו ולהמשיך הלאה.

טוב לדעת

מחט בבלון הנפוח 

חברת המערכת של סיינטיפיק אמריקן ישראל מגיבה על הכתבה, ומתארת מחקר ישראלי שבו היא שותפה, המציג ראיות ליעילות הטיפול בכאב באמצעות דיקור

מאת דורית פרנס

הדיקור מעורר רגשות עזים, בזה אין ספק. אנשים שמתנגדים לדיקור כועסים ממש כשמישהו בכלל רואה בסוג הטיפול הזה רפואה, או משקיע במחקרים המתמקדים בו, ואילו אנשים שנעזרו בדיקור ובריאותם וחייהם השתפרו, אינם מבינים איך אפשר לזלזל ברפואה שמושכת אליה כל כך הרבה אנשים לאורך כל כך הרבה שנים. הכותבים גם אינם מצליחים להתגבר על הפיתוי העז להתייחס למחטים בכותרת הכתבה, וכפי שאתם רואים, גם אני לא הצלחתי…

ולענייננו, הדיון בדבריה של ג'נין אינטרלנדי צריך להיות בכמה מישורים. ראשית – האם הביקורת שהיא מעלה מוצדקת ועקבית? ושנית – האם אפשר לפענח את הנתונים המחקריים שהצטברו עד כה בדרכים אחרות?

מה מלמדת אותנו ההיסטוריה

בלי להיכנס להיסטוריה של המהפכה הקומוניסטית, שעשתה שמות גם ברפואה הסינית המסורתית וגם בהיבטים מסורתיים רבים אחרים של התרבות הסינית, ורק אז התפנתה להחיות אותה בדרך  בלתי מסורתית בעליל, הרי שוודאי אין זה נכון לומר שבמאה ה-16 הרפואה הסינית נחשבה לאמונה טפלה. למעשה, הכותבת הסתמכה בטענתה, ככל הנראה על מאמר של אדזרד ארנסט, מכותבי הספר "ריפוי או פיתוי" שבו טען שהרפואה הסינית נחשבה לאמונה טפלה במאה ה-17, וציטט שני מאמרים כתמיכה. האחד, של פרופ' מא, הסוקר דווקא ספרי עיון חשובים שנכתבו על הרפואה הסינית במאה ה-17, ומציין שהרפואה הסינית העתיקה המשיכה להיות חלק ממסלול הלימודים של האקדמיה הקיסרית לרפואה עד המאה ה-19. עם זאת, שני המקורות שצוטטו במאמר אכן מציינים שעם החדרת הרפואה המערבית לסין על ידי מיסיונרים, המעמד השליט בז לרפואה הסינית המסורתית. לא כך שאר העם. האם הדבר מוכיח משהו? לא ממש. לדוגמה, במאה ה-18 עברו עשירי אירופה לקמח לבן, שנחשב יוקרתי יותר. היום עשירי העולם המערבי חוזרים לקמח  מלאי ומשלמים כסף רב על לחמים שפעם התקבלו בבוז גורף על ידי השכבות העשירות. גם העובדה שמאו דזה דונג לא האמין ברפואה הסינית אינה קשורה לנושא. ג'ורג' וו' בוש אינו מאמין בהתחממות גלובלית, האם זה בכלל טיעון בוויכוח המדעי על הנושא?

מושגים מוזרים

רבים מן הכותבים על רפואה סינית מנסים להסביר את עקרונותיה לקוראים. מלכתחילה, זהו ניסיון מורכב. נסו לחשוב כיצד להסביר בפסקה קצרה את עקרונות הרפואה המערבית. אינטרלנדי בחרה במושג הצ'י כמושג המרכזי שעליו מבוסס הדיקור. ראשית, להסביר שהדיקור פועל על ידי הנעת צ'י, משול לאמירה שהרפואה המערבית מסתמכת על כך שאנשים נושמים, ומטרתה לאפשר לאנשים להמשיך ולנשום, שאם לא כן הם ימותו. זה כמובן נכון, אבל אינו  מסביר דבר על האופן שבו מתבצעים הליכים שונים ברפואה המערבית. מושג הצ'י (שהוא מושג מורכב ומעורר דיונים גם בעולם הרפואה הסינית, וחלק מן האנשים בתחום אכן סבורים שהוא מקביל לנשימה) הוא אמנם אחד מעמודי התווך של הרפואה הסינית (וישעוד, חשובים לא פחות, אם לא יותר, אבל לא כאן המקום לפרטם), אבל פרטי בחירת הנקודות, במרבית אסכולות הדיקור, מסתמכים על עקרונות אנטומיים דווקא, ולא על הנעת צ'י. מושג הצ'י, עד כמה שהוא מרכזי, חשוב מאוד, פעמים רבות, לבחירת צמחי מרפא יותר מאשר לבחירת נקודות דיקור.

אם אכן יש סיכוי כלשהו לקרב בין הרפואה הסינית העתיקה לבין הרפואה המערבית, זה לא יקרה על ידי עריכת רשימה של מושגים מוזרים שצורמים לאוזן המודרנית, אלא על ידי ניסיון כן לתרגם את המושגים העתיקים למונחים המוכרים לעולם המודרני. לדוגמה, מושגי ה-yin וה-yang, המהווים בסיס חזק הרבה יותר לבחירת נקודות דיקור מאשר מושג הצ'י, ניתנים לתרגום, לפחות בהקשר של דיקור, כמדיאלי-פנימי, ונטרלי-בטני או קודאלי-זנבי (yin) ולטרלי-צדי, דורסאלי-גבי או קודאלי-קדקודי (yang).

כסומא בארובה

הסקירה המחקרית שציטטה המחברת אכן הראתה תוספת השפעה קטנה לדיקור לעומת פלסבו. ואולם, אינטרלנדי טוענת שאפילו זה הופרך, משום שהמחקרים לא נעשו בסמיות כפולה. אבל גם על פרוצדורות אנטומיות (כמו ניתוחים או טיפולים אורתופדיים) שהם חלק מן הרפואה המערבית אין מחקרים שנעשים בסמיות כפולה, משום שהדבר אינו אפשרי מבחינה טכנית. ועם זאת, טרם ראיתי שמישהו מפקפק בתחום הקרוי "שיקום קליני", שבו לא זו בלבד שהמחקרים אינם נערכים בסמיות כפולה, אלא הם אף  אינם נערכים בסמיות כלל: בסקר מספטמבר 2016 בכתב העת לשיקום קליני נמצא שב-81% מן המחקרים המטופלים ידעו איזה טיפול הם מקבלים, ואילו המטפלים ידעו תמיד. רק המעריכים, כלומר החוקרים שהיו אמונים על הערכת השפעת הטיפול, היו סומים לסוג הטיפול שקיבל כל מטופל, וזה נעשה בקלות וברוב המחקרים הקליניים גם בדיקור. למעשה, המחקרים היחידים שבהם אפשר לפעול בסמיות כפולה מלאה הם מחקרים שבודקים חומרים שונים הניתנים לנבדקים בבליעה, בהזרקה או בעירוי. אז מה בעצם ההבדל? ההבדל העיקרי הוא ששיקום קליני, או ניתוחים, נראים לנו, בחברה המערבית, הגיוניים, ולכן אם מטופלת או מטופל מרגישים טוב יותר לאחר ניתוח, אנחנו נסיק שהניתוח גרם להם להרגיש יותר טוב, ולא אפקט הפלסבו. ואילו דיקור נראה לנו בלתי הגיוני, ולכן נחפש כל סיבה אפשרית להתעלם ממחקרים התומכים ביעילותו.

אם כך, אין סיבה לפסול באופן גורף מחקרים שנערכים על דיקור רק משום שאין הם נערכים בסמיות כפולה. אבל אותי, כמטפלת ברפואה סינית, מטריד יותר מדוע מחקרים רבים מראים על השפעה קטנה של הדיקור בהשוואה לטיפול דמה, ואילו מחקרים אחרים מראים על השפעה חזקה. או בניסוח קצת שונה – מדוע חלק מן המטופלים שלי מגיבים לטיפול באופן  מרשים ביותר, ואילו  אצל אחרים ההשפעה פחותה. זוהי שאלה שצריכה לעניין לא רק מטפלים, אלא גם חוקרים, משום שהיא טומנת בחובה את השימוש הנכון והמדויק ביותר בדיקור. אבל ראשית, צריך להשתכנע שדיקור יכול להיות טיפול בעל השפעה משמעותית.

הפרטים  הקטנים

למרבה האירוניה, העדות הראשונה לכך שלדיקור יכולה להיות השפעה של עשרות אחוזים בהפחתת כאב מגיעה דווקא מכתבתה של אינטרלנדי. מצד אחד, היא מבטלת (במידה רבה של צדק) את ההשפעה הזניחה של דיקור, כפי שעולה מן הסקירה המחקרית שנערכה ב-2012. אם אכן הדיקור גורם להפחתת כאב של 5 יחידות בסולם של 0-100, זוהי אכן השפעה זניחה שיש להניח שהמטופלים לא באמת ירוויחו ממנה. אבל כמה פסקאות לאחר מכן היא מתארת מחקר שנערך בעכברים ב- 2010, ובו דיקור בנקודת דיקור אחת גרם לירידה של 66% (שני שליש) ברמת הכאב של החיות. במחקר הזה, אגב, לא נערך כלל דיקור פלסבו, מתוך הנחה שלמכרסמים אין מנגנון פלסבו. ירידה של שני שליש ברמת הכאב, זו כבר השפעה משמעותית ביותר, אבל האם אפשר לראות השפעה כזאת גם בבני אדם?

התשובה היא, בהחלט כן. התפרסמו כמה מאמרים שמראים שדיקור יכול להפחית כאב בסדר גודל של 50%-60%, בתנאים מסוימים. מהם תנאים אלו? ראשית, צריך להבין שהמילה "דיקור" היא במידה מסוימת חסרת משמעות בדיוק כמו לומר "טופלתי בניתוח".  ניתוח פירושו הליך פולשני, אבל יש סוגים רבים של ניתוחים ושיטות כירורגיות רבות. באופן דומה, יש אסכולות רבות של דיקור, שנבדלות זו מזו במיקום הנקודות, באופן בחירת הנקודות, בעובי המחטים, במשך הטיפול ועוד ועוד. לכן, סקירה מחקרית  שמגבבת אל תוכה את כל המחקרים הקליניים שנערכו בדיקור לבעיה מסוימת (נניח כאב גב), בלי להביא בחשבון את שיטת הדיקור, חוטאת לאמת. זאת ועוד, למרבה האירוניה, בגלל שאכן מחקרים רבים מראים על השפעה זניחה לדיקור, בניתוחי-על מחקריים נוטים להוציא ממאגר הנתונים את המחקרים שהראו על השפעה גדולה, כי הם נחשבים outliers (חריג חשוד, טעות בסטטיסטיקה), כלומר נחשבים כנתונים שהתקבלו בטעות ועשויים להטות את תוצאות המחקר.

המדע התקדם לא פעם בזכות מדענית או מדען ששמו לב לתצפית או לתוצאה מוזרה כלשהי ולא ביטלו אותה על הסף. זוהי נשמת אפו של המדע – הסקרנות, אי הכניעה למוסכמות. אם יש מחקרים שמראים על השפעה גדולה לדיקור, כמו למשל המחקר על העכברים, או אם יש מקרים שבהם אנשים מדווחים על השפעה חזקה של טיפול בדיקור שקיבלו, האם לא כדאי לנסות ולהבין מה משותף למקרים אלו, במקום לחפש תירוצים מתחת לאדמה מדוע מדובר בתוצאות אנקדוטיות, בפלסבו "חזק במיוחד" (אוקסימורון לטעמי) ועוד כהנה וכהנה?

השפעה מידית חזקה

ובכן, מי שיטרחו לקרוא את פרטי המאמרים שפורסמו על ההשפעה של דיקור ייווכחו שיש לפחות קבוצה אחת של מאמרים המראים השפעה חזקה ומובהקת של דיקור. אלו הם מחקרים שבודקים את ההשפעה המידית של דיקור, על מצבי כאב מוגדרים היטב. במחקרים אלו, המחטים אינן מוחדרות במקום הכואב, אלא בנקודות מרוחקות מן הכאב, לעתים בצד הנגדי של הגוף. במקרים אלו מתועדת השפעה חזקה של הדיקור, עד כדי הורדת הכאב ב-50%-60% זמן קצר לאחר החדרת המחטים, בדומה לניסוי שנערך על העכברים ושתואר על ידי אינטרלנדי. לדוגמה, מחקר אחד בודק את ההשפעה המידית של דיקור בנקודות מרוחקות על כאב צוואר, לעומת דיקור באזור הצוואר עצמו או דיקור מדומה בנקודות מרוחקות, ומראה ירידה של כמעט 50% ברמת הכאב לאחר דיקור. לעומת זאת, הדיקור המדומה או הדיקור בצוואר עצמו הביאו לירידה של כ-10% ברמת הכאב, התואמת אפקט פלסבו.

מחקר אחר בחן את ההשפעה המידית של דיקור על כאבים הנגרמים על ידי דלקת בגיד הפיקה. המחקר, שנשלח לפרסום, נערך על ידי, בשיתוף פרופ' מיכאל טל מן האוניברסיטה העברית, וד"ר אליעד דוידסון וד"ר עדי פרידמן מבית החולים הדסה. הערכת ההשפעה של הדיקור נעשתה  על ידי ברוך קרלסברון בסמיות כפולה, כמו במחקרים אורתופדיים. במחקר השתתפו בסך הכול 38 נבדקים, שחולקו לכמה קבוצות. בקבוצה אחת (11 מטופלים) נבדקה ההשפעה של דיקור מדומה חד-פעמי לעומת דיקור אמיתי חד-פעמי על הכאב בברך, בקבוצה שנייה (12 נבדקים) בדקנו האם רמת הכאב שגורמת המחט משפיעה על מידת הפחתת כאב הברך, ובקבוצות השלישית והרביעית (15 נבדקים) השווינו את מידת הפחתת הכאב בברך לאחר דיקור במרפק לעומת דיקור בשורש כף היד. הנבדקים בקבוצות השלישית והרביעית עברו כמה מחזורי דיקור (בין 4 ל-8), ולכן נצברו נתונים רבים לגבי קבוצות אלו (ראו איור מצורף). ומה שראינו הוא שכשאנחנו משתמשים במחטי פלסבו, שאינן חודרות את העור, יש ירידה קלה ברמת הכאב שחשים מטופלים, בסדר גודל של 10-15% ברמת הכאב. אותה ירידה קלה מורגשת גם כשמשתמשים במחטי דיקור אמיתיות, אבל דוקרים במקום שאינו אמור להשפיע על כאב בברך. לעומת זאת, כשהחדרנו את המחטים באזור שכן אמור להשפיע על כאב בגיד הפיקה, המטופלים חשו ירידה של 60% בממוצע ברמת הכאב. זוהי ירידה משמעותית בכאב והיא מראה לנו שדיקור יכול להיות יעיל ביותר, וגם ללמד אותנו דבר או שניים על דרכים שונות להשפיע על מערכת העצבים ועל כאבים. הירידה המידית בכאב היא גם מדד למידת ההשפעה של הטיפול לאורך זמן. מטופלים שחשו את הירידה החזקה בכאב החלימו מן הדלקת ומן הכאבים בגיד הפיקה לאחר כ-10 טיפולים, ואילו מטופלים שאינם חשים ירידה מידית בכאב, לרוב גם אינם מושפעים מן הדיקור לאורך זמן.

הדיקור הסיני הוא אמנם רפואה עתיקת יומין, אבל אין זה אומר שאי אפשר למדוד אותו בכלי מחקר מודרניים. עם זאת, המחקרים צריכים להיעשות תוך הבנה עמוקה לא רק של המדע אלא גם של הרפואה הסינית, יכולותיה ומגבלותיה. אם נשכיל לבחור בדרך הזאת, אני סמוכה ובטוחה שלא רק הרפואה הסינית תצא נשכרת, אלא גם ההבנה שלנו על מערכת העצבים ועל אופן עיבוד הכאב במוח.

דורית פרנס קיבלה תואר ד"ר לביוכימיה באוניברסיטה העברית, והשלימה את התמחות הפוסט-דוקטורט שלה בתחום התפתחות מערכת העצבים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. לאחר מכן עברה ללימודי רפואה סינית, והיא מתמחה כיום בטיפול ברפואה סינית בכאבים ובמצבים נוירולוגיים כגון שיקום משבץ, פרקינסון וטרשת נפוצה.

על הכותבת

ג'נין אינטרלנדי – עיתונאית מניו יורק שכותבת על בריאות, מדע והסביבה.

27 תגובות ל “מיתוס הדיקור הסיני”

  1. ניסים

    אנונימי
    איפה כתבתי "יש יותר ניורונים מסינפסות"? אם כתבתי כך – זה כמובן טעות.
    ואם לא – אתה גם שקרן.

  2. יריב

    אנונימי,

    עזוב את ניסים אני רוצה ללמוד ממך, אתה נשמע נשמע כל כך חכם. אז מה בעצם אתה טוען שהמוח שלנו הוא שריר? האם עולם המדע כבר שמע על התגלית המדהימה הזו? אתה יכול להפנות אותי לאיזה מאמר שרשום בו דבר כזה? משהו מויקיפדיה אולי?

הוספת תגובה

  • (will not be published)