ידענים: התנך - היה או לא היה

מאת 22 ביוני 1995 2 תגובות

בעקבות ספרו של ריצ'ארד פרידמן – "מי כתב את התנ"ך"

(מוסף "הארץ"
23/6/95)

דוד שליט

מי כתב את התנ"ך? השאלה הזאת עלתה בשבוע שעבר לדיון בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", בעקבות הופעת המהדורה העברית של ספר בשם זה, שכתב חוקר המקרא האמריקאי ריצ'ארד פרידמן. אבל הוויכוח שהתעורר בין המשתתפים, בהם ח"כ חנן פורת והשרה שולמית אלוני, סטה במהרה לשאלות אחרות, קרובות יותר ללבם, כמו משמעותן העכשווית של עלילות כיבוש הארץ בספר יהושע.

בקרב העוסקים בחקר המקרא ובהוראתו מעורר הספר פולמוס מסוג אחר. כמה מחוקרי המקרא הישראלים שנשאלו השבוע לדעתם על ספרו של פרידמן, הגיבו בהגדרות שנעו מתמים, דרך יומרני ועד שחצני. לתמר שילה, מפקחת ראשית על לימודי התנ"ך בבתי-הספר הממלכתיים, יש עמדה שונה. "פרידמן יצא עם ספר בעל שם פרובוקטיווי", היא אומרת. "הוא איש מרתק, הספר שלו טוב ברמה הפופולרית. הייתי רוצה שגם המורים שלנו ילמדו את התנ"ך בהקשר התרבותי של העולם שבתוכו נוצר".

אז מי כתב את התנ"ך? משך מאות שנים היתה מקובלת המסורת, שמשה קיבל תורה מסיני – כלומר כתב את חמשת ספרי תורה בהדרכה אלוהית. כל הבעת ספק היתה כרוכה בעימות עם הממסד הדתי, היהודי ואחר כך גם הנוצרי. פרידמן מזכיר שכאשר כתב ברוך שפינוזה במאה ה-17 כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו", הוא נודה מהקהילה היהודית ועבודתו נפסלה על ידי הקתולים והפרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרות המוחרמת על ידי הקתולים ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי.

ההנחה שמחבר או מחברי התנ"ך נעזרו במקורות קדומים יותר, נתקלה בהתנגדות דתית עקבית. רק ב-1943 התיר האפיפיור פיוס ה-12 למפרשים להיעזר במחקר החדשני כדי "לקבוע את האופי המיוחד והנסיבות שבהם פעל המחבר הקדוש, את התקופה בה חי, את המקורות הכתובים או אלה שנמסרו לו בעל פה ואת צורות הביטוי שבהן השתמש". בשנים האחרונות, כותב פרידמן, כבר קשה למצוא חוקר מקרא שיטען כי ספרי התורה נכתבו בידי משה, או בידי מחבר יחיד כלשהו.

הספקות הראשונים נשמעים היום תמימים למדי. בספרד של המאה ה-11הבחין יצחק אבן ישוש, כי רשימת מלכי אדום המופיעה בספר בראשית כוללת גם מלכים שחיו שנים רבות לאחר מותו של משה, והניח שהיא נכתבה על ידי מישהו שחי אחרי משה. "ספרו ראוי לעלות על המוקד", קבע במאה ה-12 אברהם אבן-עזרא. גם אבן-עזרא מצא בתורה קטעים המספרים על משה בגוף שלישי, מונחים שלא היה ביכולתו של משה לדעת, תיאור מקומות שמשה לא ביקר בהם, אבל העדיף לרמוז "ואם תבין – תכיר באמת", או העיר "והמבין יחריש".

מלבד הספקות הללו, מצאו חוקרים בתורה סיפורים כפולים, שבהם פרטים סותרים: שני סיפורי בריאה, שני סיפורי מבול, וגם סיפורים שנראו כאילו הוטלאו משתי עלילות שונות, כמו סיפור קורח ועדתו. פרידמן מאמץ בספרו את התיאוריה המחקרית המאתרת בחומש ארבעה מקורות שונים, שנערכו בתקופה מאוחרת יחסית לספר אחד. שניים מהמקורות חוברו בתקופת הפילוג בין ממלכת ישראל ויהודה, וכל אחד מהם מספר את ההיסטוריה מנקודת מבטו של הציבור שבתוכו ישב. כך, למשל, בסיפור שמקורו ביהודה אין כמעט התייחסות לתפקידו של יהושע בן נון, המככב בגרסה שמקורה בממלכת ישראל.
וההסבר: יהושע הוא גיבור צפוני – הוא מזוהה כבן שבט אפרים, שבטו של ירבעם שהנהיג את ההתנתקות מיהודה, וגם קברו נמצא בשטחה של ממלכת ישראל.

גם דמויותיהם של משה ואהרן מקבלות אפיון שונה בכל אחד מהמקורות. המקור מישראל, למשל, מביא את סיפור עגל הזהב, המציג את אהרן כמנהיג הכפירה בדיוק כאשר משה מקבל את התורה בסיני.
פרידמן מסתמך על כך בניסיונו להצביע על הקבוצה החברתית שהצמיחה את שתי הגרסאות, ומגיע למסקנה שגרסת יהודה נכתבה על ידי כהן מבני אהרן, שניהלו את פולחן המקדש בירושלים. ואילו גרסת ישראל נכתבה לדעתו על ידי כהן מצאצאי משה, שהתרכזו בממלכה הצפונית לאחר שנושלו מפולחן המקדש בירושלים, והתנגדו לממסד הדתי ביהודה כמו גם לדת הממוסדת שהנהיגו מלכי ישראל.

דוגמה לשני נוסחים סותרים: סיפור ההשתלטות הקדומה של בני ישראל על העיר שכם, שלפי הכתוב המאוחר נבנתה על ידי ירבעם והפכה לבירת ישראל. לפי גרסת יהודה, איש ושמו שכם, בנו של "נשיא הארץ", התאהב בדינה בת יעקב, שכב איתה והציע לשאתה לאשה.
אחיה, בני יעקב, התנגדו לקשר הנישואים אלא אם תסכים משפחת שכם לעבור ברית מילה ולהתאחד עם בני יעקב לעם אחד. שכם ואביו חמור שיכנעו את בני עירם להסכים לעסקה, ושלושה ימים אחרי המילה, כאשר כל גברי העיר היו עדיין משותקים מכאב הניתוח, התנפלו עליהם האחים שמעון ולוי, הרגו את כל הזכרים ושבו את נשיהם.

הגרסה של ממלכת יהודה מטילה כתם על תולדותיה של בירת ממלכת ישראל, ובמקומות אחרים מדגישה את הקשר של האבות עם העיר חברון, שהיתה בירתו הראשונה של דוד, אבי השושלת. בגרסה שמקורה בישראל, לעומת זאת, נאמר שיעקב קנה את חלקת השדה מידי בני חמור אבי שכם, ונטה בה את אוהלו.

בזיהוי שני המקורות השונים, כותב פרידמן, נעזרו החוקרים ברבדים הלשוניים ובאמצעים הספרותיים המיוחדים לכל אחד מהם. למשל, שמה של האלוהות: המקור מיהודה מכנה את האל "יהוה" ואינו משתמש אף פעם במלה "אלוהים"; המקור מישראל מכנה את האל בשם "אלוהים" או "אל", ועובר לשימוש בשם "יהוה" רק מהרגע שבו מתגלה האל למשה. פרידמן ניסה למצוא קשר בין שמותיו השונים של האל לפולמוס כלשהו בין הכוהנים בשתי הממלכות, אך מודה בכישלונו.

ההסבר לשמות השונים, הוא כותב, נעוץ כנראה בהתפתחות היסטורית: רק מיעוט מעם ישראל הקדום היה בעבדות במצרים, וייתכן שהיו אלה רק הלוויים. קבוצה זו עבדה את יהוה, במצרים ובסיני, ואילו שבטי ישראל שישבו בארץ עבדו את אל, שהיה האל הראשי של הכנענים. כאשר נפגשו שתי הקבוצות בארץ, במקום להילחם בשאלת האלוהות קיבלו על עצמן את מיזוג יהוה ואל לאלוהות אחת. הלוויים היו לכוהנים הרשמיים של הדת המאוחדת, דבר המסביר גם את העובדה שללוויים לא היתה נחלה כמו לשאר השבטים.

שני המקורות האלה, טוען פרידמן, אוחדו לנוסח אחד לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפני הספירה. פליטים מישראל הגיעו לשטח ממלכת יהודה, כשבידיהם גרסה משלהם של ההיסטוריה הלאומית. להערכתו, השארת שתי הגרסאות זו לצד זו היתה מעוררת חיכוך מתמיד, ובמקום להתנכר כליל לגרסה הצפונית נעשתה פעולה ראשונה של עריכה, שאיחדה את שתי הגרסאות לנוסח אחד.

התיאוריות הללו כבר עוררו מחלוקות בין חוקרי המקרא, ועורכי הספר בעברית התייחסו אליהן בהערת פתיחה. "למרות שידוע לנו על חילוקי דעות בין החוקרים בעניינים הנדונים בספר זה, העדפנו להיצמד למקור ולא להעיר על גרסת המחבר", הם כותבים. את פרופ' יאיר זקוביץ זה מרגיז. "עברו כמעט עשר שנים מאז שפרידמן כתב את ספרו", הוא אומר. "בפיסיקה לא היה עולה על הדעת להוציא ספר כזה בלי להתעדכן, אבל בתנ"ך הכל אפשרי".

על תוכנו של הספר יש בפי זקוביץ, ראש המכון לחקר היהדות באוניברסיטה העברית, מלים חריפות אף יותר: "הוא לא היה חשוב אז, ובוודאי שאינו חשוב היום". לדבריו, אין כל ודאות בזיהוי שני המקורות שעליהם כותב פרידמן, וחוקרים רבים חושבים שלפחות אחד מהם אינו נוסח אחד, אלא שניים. "פרידמן וחוקרים אחרים עושים מאמץ מגוחך לכלוא את הסיפור המקראי בבקבוק, למרות שהסיפור לא מוכן להיכלא".

כיצד, למשל, היית מפרש את המקורות השונים לסיפור אונס דינה?
"סיפור האונס לא מתחלק למקורות. הכפילות נובעת מכך שהוסיפו עליו והתאימו אותו לסיפור מאוחר. במקור היה סיפור על דינה ומירמת בני יעקב כולם. על זה נוסף רובד שביקש להתמקד רק באשמת שמעון ולוי, כדי להתאים את הסיפור למה שנאמר עליהם בברכת יעקב, שאינה קשורה כלל לשכם. גם האונס לא היה בסיפור המקורי. סיפור האונס נוסף לסיפור בשכם בהשפעת סיפור האונס של תמר על ידי אמנון".

פרופ' זקוביץ שולל את ניסיונו של פרידמן לייחס את כתיבת כל אחד ממקורות המקרא למחבר אחד, או לתקופת זמן אחת. לדבריו, ה"מקור" שאנחנו קוראים הוא תוצאת התפתחות של דורות: "ישנן אסכולות ספרותיות שמתקיימות מאות שנים, ובכל אסכולה חלה התפתחות. יש דיאלוג בין המקורות: כמו עיתונים שמצותתים זה לזה, כך חיבור הגיב על חיבור. אין פה מקורות אוטיסטיים, שנכתבו בזמן מסוים ועל ידי איש מסוים. הכותב התנ"כי הוא פרשן וצנזור. הסיפור של אברהם המציג את שרה כאחותו לפני מלך מצרים, חוזר כמה פעמים. אפשר למצוא לו הדים בסיפור דוד ובת שבע, כשהפעם המלך הוא האיש הרע הלוקח ביודעין אשת-איש, ושוב בסיפור אסתר בארמון אחשוורוש. ספרות המקרא מיועדת לאנשים שמכירים רבדים קודמים של הספרות ויכולים לפענח זיקות ליצירות קודמות.
זה הפן של חקר המקרא כספרות, והוא הרבה יותר חם היום מאשר חקר המקורות".

פרידמן אמנם הבטיח לזהות את כותבי התנ"ך, והוא מממש את הבטחתו רק בכותב "מקור ד'", הכולל את ספר דברים וששת הספרים שבאים אחריו, מיהושע ועד מלכים ב'. פרידמן טוען כי המחבר האלמוני אינו אלא הנביא ירמיהו, שכתב את הספרים בעצמו או הכתיב אותם לברוך בן נריה הסופר.

לפי המסופר בספר מלכים, בשנת 622 לפני הספירה הורה המלך יאשיהו על עריכת שיפוצים בבית המקדש, ובעת העבודות נמצא שם ספר תורה. שפן הסופר קרא את הכתוב באוזני המלך יאשיהו, ולשמע הדברים קרע המלך את בגדיו והחליט על מהפכה דתית: הוא הרס את את כל מקומות הפולחן לאלילים, ובכלל זה את אתרי הפולחן לאלוהי ישראל שהיו קיימים מחוץ למקדש בירושלים, כמו המזבח בבית-אל.

רוב חוקרי המקרא מסכימים, כי ספר התורה שנמצא הוא ספר דברים, שבו מצויות הוראות מפורשות על אחדות הפולחן והעלאת קורבנות במקום אחד. תוכנו מוצג כדברי פרידה של משה קודם מותו, שבהם הוא מסכם את העבר ומעניק לעמו קובץ חוקים שישרת אותם בארץ המובטחת.

בספר מלכים מוקדש מקום נרחב לפועלו של יאשיהו, בצירוף פסוק יוצא דופן, במיוחד בהשוואה לשאר המלכים ש"עשו את הרע בעיני יהוה". על יאשיהו נאמר: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל יהוה בכל-לבבו ובכל-נפשו ובכל-מאודו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו". סוף ספר מלכים וכן ספרי הנביאים מלמדים, שהרפורמות של יאשיהו וחידושיו נעלמו מיד אחרי מותו. מדוע אם כן זכה לאזכור הנרחב ולשבחים? מכיוון שהוא מלך בתקופה שבה נכתבה ההיסטוריה, טוען פרידמן.

להוכחת טענתו, פרידמן מביא דוגמה לשכתוב ההיסטוריה על ידי "מקור ד'": בספר מלכים א', 300 שנה קודם לתקופת יאשיהו, מופיע הפסוק "כה אמר יהוה, הנה בן נולד לבית-דוד, יאשיהו שמו, וזבח עליך את כוהני הבמות המקטרים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך". זהו חיזוי יוצא דופן בתנ"ך, המוכיח כי הדברים נכתבו על ידי אדם שידע על מעשיו של יאשיהו.

המהפכה של יאשיהו עוררה ציפיות גדולות אצל תומכיו, ובכלל זה את האמונה שהשלטון מובטח לעד לשושלת בית דוד. אחרי חורבן ממלכת ישראל היה נראה כי הדבקות באל אחד היא נוסחת ההצלה של ממלכת יהודה. אבל עם מותו של יאשיהו החלה ההידרדרות שהסתיימה בחורבן ירושלים והמקדש. מורו של פרידמן, פרופ' פרנק מור קרוס מאוניברסיטת הרווארד, טען ב-1973 כי למעשה מורכב "מקור ד'" משתי גרסאות, שרק אחת מהן נכתבה לפני החורבן, בימי יאשיהו.
השנייה, נכתבה לאחר החורבן, כדי להתאים את תוכנה למציאות החדשה ולהסביר מדוע הופרה ההבטחה האלוהית לבית דוד.

על פי פרידמן, נעשתה כאן למעשה פעולת עריכה, שבה נשתלה בספר דברים ההתניה: אם לא תעשו כפי שציווה עליכם אלוהים – יבואו עליכם חורבן וגלות. פרידמן קובע כי הנביא ירמיהו, שחווה את תקופת יאשיהו, את החורבן ואת הגלות, היה האיש שכתב את שתי הגרסאות הללו.

פרופ' זקוביץ: "זה לכאורה החידוש של פרידמן, הוא עשה את ירמיהו לסופר גדול. זה כמו לחפש מתחת לפנס. אז יש מי שנפלו בפח הזה ומסתמכים עליו במחקריהם. אני לא אתן את הספר הזה לתלמידים שלי בתור ביבליוגרפיה".

אבל יש מקור נוסף ,שתרם לחמשת חומשי התורה יותר משלושת קודמיו גם יחד. הוא כולל את סיפור הבריאה בבראשית פרק א', את אחת הגרסאות של סיפור המבול, סיפורי אברהם ויעקב, יציאת מצרים, וספר ויקרא כולו, שחלקים נרחבים ממנו עוסקים בתפקודיהם השונים של הכוהנים. מקור זה זוהה על ידי חוקרים רבים כ"מקור כוהני", שנכתב להערכתם בימי בית שני.

פרופ' שלום פאול, מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית, חושב שאין אפשרות לקבוע במדויק מתי נכתב המקור הכוהני. לדעתו, ייתכן מאוד שהדברים היו כתובים ושמורים לאורך זמן אצל הכוהנים, אולי אף בלי ידיעת הציבור כולו, ובשלב כלשהו שולבו בכתבי הקודש האחרים. פאול: "דברים הקשורים בפולחן, ענייני כהונה וקורבנות שאין לאזרח קשר אליהם, בוודאי שלא היו ידועים לעם. החומר נשמר אצל הכוהנים. זה כמו חוקי האתיקה של העיתונות, עמך לא צריך לדעת מזה. ספר בראשית ושמות היו ידועים ונפוצים, גם אם אנשים לא החזיקו אז ספר תורה בבית".

פרופ' פאול גם אינו מבין את התמיהה על השינויים בגרסאות. "טבעי שיש שכתובים", הוא אומר. כאשר חוקר בודק רשומות שנכתבו סמוך לאירועים, ומשווה אותן לכרוניקות שנכתבו כעבור עשר-עשרים שנה, הוא מיד מבחין בהבדל. אבל זה לא נעשה בהכרח כדי לסלף את ההיסטוריה או כדי לזייפה. "כולם שכתבו, אבל אף אחד לא בא ואומר שזה שקר. אולי שכתבו כדי לפאר את המלך, את חריצותו".

גישה מקורית פיתח פרופ' אבי הורביץ מהאוניברסיטה העברית, במחקר שפירסם בשנת .1982 הורביץ, שעשה ניתוח בלשני של הטקסט המקראי ובדק את הרבדים של השפה עד לתקופת המשנה, הסיק שהמקור הכוהני נכתב בתקופת בית ראשון. פרידמן התבסס על ממצאיו של הורביץ, וקבע מסגרת זמן מדויקת יותר: לטענתו, המקור הכוהני חובר בתקופת המלך חזקיהו. "לשמחתי פרידמן הצטרף לאסכולה שלנו", אמר השבוע הורביץ. "אבל עדיין לא נאמרה המלה האחרונה.
בזמן האחרון קם חוקר אמריקאי הטוען שהמקור הכוהני נכתב בתקופה הפרסית".

סיפורי המקור הכוהני, קבע פרידמן, נכתבו כדי להוות תחליף לגרסה המאוחדת של המקורות מממלכת ישראל ויהודה. לדעתו, המקור הכוהני נוצר בתקופת המלך חזקיהו ורק השיפוץ הסופי שלו נעשה בימי בית שני, לאחר שהפרסים התירו לגולי יהודה לשוב לארצם. לבסוף, במקום להחליף את הגרסאות המוקדמות, הוחלט לאחד את כל ארבעת המקורות לספר אחד. לדעת פרידמן נעשה הדבר כפשרה, כדי לא לקומם שכבות בחברה שראו בגרסאות השונות סיפורים מקודשים.

האיש שערך את ארבעת המקורות לספר אחד, כותב פרידמן, היה עזרא הסופר. עזרא היה בן למשפחת כוהנים מבני אהרן, נציגו של המלך כורש ביהודה, ובעל סמכות לאכוף את דעתו על הציבור. התפרים של הגרסה הערוכה ניכרים כבר בסיפור הבריאה: ספר בראשית נפתח במקור הכוהני, שלפיו נברא האדם אחרון, רק ביום השישי. מיד לאחריו מופיעה גרסה שונה, שבה נברא האדם לפני הצומח והחי.

עקבות העריכה ניכרים גם בסיפור המבול, שלפי גרסה אחת נמשך 40 יום ולפי האחרת שנה. לפי אחד המקורות הכניס נוח לתיבה זוג בעלי חיים מכל סוג ומין, ולפי הגרסה השנייה הכניס מן הבהמות הטהורות "שבעה שבעה איש ואשתו" ורק מן הבהמות הלא טהורות הכניס זוגות. לפי אחד המקורות שלח נוח עורב כדי לוודא שהארץ יבשה, ומיד אחר כך מופיעה הגרסה שלפיה נשלחה יונה לאותה מטרה. העריכה לכאורה יוצרת תחושת המשכיות, כאילו העורב לא מילא את תפקידו ומשום כך נשלחה אחריו היונה, אבל בקריאה קפדנית מתגלה שאין זה בדיוק כך.

במקומות אחרים הפריד העורך בין הגרסאות, והרחיקן זאת מזאת. כך מופיעים שני סיפורים שבהם הוציא משה מים מן הסלע, אחד בספר שמות והשני בספר במדבר – נפרדים בזמן, אבל שניהם מתרחשים באותו מקום.

דוגמה אחרת לשילוב מקורות הוא סיפור עקידת יצחק. לפי מקור אחד, זה של ממלכת ישראל, הסתיים הסיפור בהמתתו של יצחק על המזבח. החוקרים מסיקים זאת מן העובדה שבפסוק המסיים את הסיפור חוזר אברהם לבדו מן הטקס, בלי שום אזכור ליצחק ("וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו"). בהמשך הסיפור לפי אותו מקור, המופיע כעבור חמישה פרקים, אין יצחק נזכר עוד, ויש מעבר ישיר לסיפורי יעקב.

אם אברהם מקריב את יצחק לפי מקור אחד, מיהו אותו יעקב שמופיע בהמשך הסיפור של אותו מקור? פרופ' זקוביץ אומר ששלושת האבות היו כנראה שלושה אנשים שצמחו במקומות שונים, בלי קשר משפחתי ביניהם: "אברהם קשור עם חברון, יעקב הוא גיבור ממלכת הצפון.
בשלב מאוחר יותר ניסו ליצור ביניהם קשר משפחתי, כדי לאחד מסורות. המחקר המקראי מכיר בכך שמדובר בשלושה גיבורים שונים.
הציבור פשוט לא מודע למה שקורה בתחום המחקר".

פרופ' עתליה ברנר, חוקרת מקרא מהמחלקה ללימודים כלליים בטכניון, אומרת שאסכולת המקורות אינה מסוגלת להוכיח שום דבר בביטחון. "נניח שאני כותבת רומן היסטורי נוסח 'דזירה'. בעוד אלף שנה ימצאו אותו ללא הכריכה, ומישהו כמו פרידמן ידון בו בכובד ראש: 'מי כתב אותו? האם זה בן התקופה שאותה הוא מתאר?'. פרידמן טוען בספרו, שכותבי המקורות של המקרא היו גברים, ולכן באופן אוטומטי הוא יסיק בוודאי גם במקרה שלי שהכותב הוא גבר".

ואם תתגלה הכריכה?
"אין כריכה. הגרסה תימצא באינטרנט. לא יהיה לו שמץ של מושג על הכותב. כל אחד ייכנס לאינטרנט ויוסיף הערות". התורה לא נכתבה באינטרנט.

"נכון, אבל תפתח כתב-יד עתיק של המקרא – תמצא שם הרבה הערות ונספחים. אין ביטחון בשום דבר. 150 שנה אומרים שעזרא כנראה היה אחד העורכים של המקרא, אבל פרידמן קובע בוודאות שזה הוא. היום צריך לשאול בשקט בשקט אם עזרא היה קיים בכלל. אתה תראה לי מחקר מקראי שהכותרת שלו 'מי', ובא לי לחייך חיוך דק". תמר שילה ממשרד החינוך: "השאלה אם עזרא קיים אינה חשובה.
גם לדמות ספרותית יש השפעה אדירה על השקפת עולם, אבל אני מבינה את החיוך הספקני".

ספרו של פרידמן הוא אחד הפרסומים המעטים העוסקים בחקר המקרא ומנסים לפנות לקהל קוראים רחב. לפי הדיווחים האחרונים נמכרו עד כה 200 אלף עותקים ברחבי העולם, מאז יצא הספר לאור בארצות הברית ב-.1987 בישראל, בניגוד למה שאפשר לצפות, מדף הספרים העוסק בחקר המקרא בולט בדלותו. רוב החוקרים הגדולים של המקרא לא היו יהודים וגם היום,95 מכתבי-העת והספרים על המקרא מתפרסמים בחו"ל, בשפות זרות. אפילו החוקרים הישראלים נאלצים לפרסם את עבודותיהם בחו"ל, שם יש מי שמוכן להדפיס – ולקרוא – אותן, ולפעמים הם מעדיפים לכתוב מלכתחילה את המחקר באנגלית.

זקוביץ: "הציבור הישראלי לא חשוף למה שקורה בחקר המקרא, בגלל הקיטוב בין חילונים ודתיים. החילונים הפקירו את התנ"ך בידי הדתיים. בימי בן גוריון התנ"ך היה חלק מסדר היום שלנו, הציונות הלכה לכל מקום עם התנ"ך. עד לפני עשר שנים היית מוצא תנ"ך ומקורות ישראל מבצבצים מלשונם של סופרים. היום קמה לנו ספרות שהעברית שלה היא שינקין. החילונים אומרים 'התנ"ך שלהם ולא שלנו'. אולי צריך להכות על חטא, שאנשי מגדל השן שלנו לא מרבים בכתיבת ספרות מחקר המקרא שיפה לציבור הרחב".

פאול: "יש דעות קדומות בשני המחנות. אצל הממסד הדתי יש הסתייגות מלימוד ביקורתי: בשבילם זו תורת משה מסיני, והדעה שהתורה לא הוצנחה מגבוה אלא שהיא תוצאה של התפתחות, באה להם כרעם ביום בהיר. לחילונים נמאס מהמקרא שלמדו ביסודי ובתיכון.
ברגע שהם באים לאוניברסיטה ורואים את התחכום שבלימוד – הם נדלקים, אבל לרוב זה מאוחר מדי. הם כבר בחרו בתחום התמחות בכלכלה".

תמר שילה מסכימה: "הוראת התנ"ך אינה במצב טוב. בחינוך היסודי מלמדים מורים בלי רקע במקרא, כי המחנכים בכיתות הנמוכות מלמדים הכל. זה יוצר תשתיות ידע בעייתיות. בחינוך על-יסודי המטרה היא ללמד טקסט מקראי בהקשר שבו הוא התחבר. המורים מקבלים הנחיה
ללמד שהיו מסורות שונות, שנכללו במקרא, אבל אי אפשר להכתיב. מורה יעשה את זה אם יש לו אוכלוסיית תלמידים שאיתה אפשר להמריא".

מדברים עם התלמידים על חקר המקורות השונים?

"זה לא במרכז ההוראה ובוודאי לא בניסוח הזה. המורה לא יגיד שפרק א' בבראשית שייך למקור כוהני ופרק ב' שייך למקור אחר, ומי העורך שחיבר אותם ביחד. אבל בהחלט יעסקו בשני סיפורי הבריאה ויעמידו אותם כשתי גישות ומסורות שונות".

מה בדבר שתי הנוסחאות של מקור ד'?

"לא נכנסים לזה. לומר שירמיהו כתב את ספר דברים – אפילו פרידמן לא יישבע על-כך בבית דין. יש כל כך הרבה תעודות שאספו והשמיטו, ואם יש שתי גרסאות של המקור הכוהני, לך תוכיח שאין שלישית".

יש דברים שנמנעים מללמד, שמתעלמים מהם במודע?

"מלמדים גם אינפורמציות סותרות בין ספר מלכים ודברי הימים. לא מתעלמים. אבל לא מלמדים את חוקי הקורבנות והמשכן, טומאה וטהרה. לבתי-ספר דתיים זה חשוב, לנו זה לא רלוונטי. מעדיפים ללמד חוקים שעוסקים בהיבטים של רצח וגניבה, או פרקים שעוסקים בפוליטיקה ומוסר של העולם העתיק".

לשמחתי פרידמן מצטרף לאסכולה שלנו, המבקשת להקדים את המקור הכוהני. אבל, יש לזכור כי בעניין זה עדיין לא נאמרה המלה האחרונה. כך, למשל, הצטרף בשנים האחרונות חוקר מקרא ידוע מארה"ב, פרופ' ברוך לוין, לחבורת החוקרים הטוענת שהמקור הכוהני נכתב דווקא בתקופה הפרסית".

על פי רובדי לשון שאנו מבחינים בתוך לשון המקרא, הלכתי לכתבים העוסקים בענייני כהונה – גם בתנ"ך וגם מחוץ לו – וניסיתי לברר אם אפשר לגלות שם עקבות של התפתחויות לשוניות מאוחרות. בספר יחזקאל ובספר דברי הימים יש תיאורים של ביהמ"ק, וגם במשנה יש מסכתות שלמות שעוסקות בהקרבת קורבנות וכדומה. בדקתי כ-30 מונחים האופייניים לתקופה זו (יחזקאל, דבהי, המשנה) – לדוגמה הפועל להדיח – ומצאתי שהוא היה הפועל ששימש אז לציון רחיצת הקרבנות. בכל המקור הכוהני לא מכירים את המלה הזאת, ובמקומו משמשים שם דרך קבע בפועל לרחוץ. אילו המקור הכוהני היה מתחבר בזמן הגלות או בתקופת בית שני, יש להניח שגם מחבריו היו משדתמשים במונח הרווח אז להדיח. כאמור, יש בידינו עשרות דוגמאות מסוג זה, ולכן הסקתי שהמקור הכוהני שייך לספרות המקרא אשר נתחברה בימי בית ראשון".

http://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~307327644~~~78&SiteName=hayadan

2 תגובות ל “סופר הצללים הראשון”

  1. חד הקרן

    הוי ילדה תמימה ועד הלום הגעת על מנת למצוא?מהר ברחי נא כי זאבים כאן יאכלוך בלא שום חמלה.

הוספת תגובה

  • (will not be published)