הפנטזיה של רייגן: על יוזמת ‘מלחמת הכוכבים’

אם יש משהו שניתן ללמוד מכשלונה של יוזמת ההגנה האסטרטגית היא העובדה שאפילו מעצמת-על כמו ארצות הברית אינן כל יכולות

החל משנות החמישים והשישים של המאה העשרים, לכל אחת ממעצמות-העל היו מספיק פצצות גרעיניות כדי להפוך אחת את השנייה לאבק רדיואקטיבי. מאזן האימה ביניהן יצר שיווי משקל שהבטיח שאף אחת מהמעצמות לא תיזום מלחמה גרעינית.
בשנת 1983 יצא הנשיא רונלד רייגן בהכרזה שהדהימה את העולם. הוא הצהיר על כוונתה של ארצות הברית לפתח מערכת הגנה כנגד טילים בליסטיים בין-יבשתיים, שתהיה מסוגלת לעצור מתקפת פתע גרעינית של ברית המועצות. מערכת זו, שכונתה ‘יוזמת ההגנה האסטרטגית’ (SDI), הייתה עשויה לשנות באופן דרמטי את מאזן הכוחות ולהפר את שיווי המשקל העדין. היא הייתה אמורה להיות כל כך מתוחכמת ומתקדמת מבחינה טכנולוגית, עד שזכתה עד מהרה לכינוי ‘מלחמת הכוכבים’- Star Wars, על שמה של סדרת סרטי המדע הבדיוני המפורסמת.

תוכניתו של רייגן זכתה לביקורת חריפה מאד כמעט מהרגע שבו יצאה לאוויר העולם. עיקר הביקורת הייתה, כמובן, סביב שאלת המימון: לאיש לא היה ספק ש’מלחמת הכוכבים’ תעלה למשלם המיסים האמריקני טריליוני דולרים. המצדדים בתוכנית טענו, עם זאת, שאחרי שואה גרעינית לא ישארו משלמי מיסים אמריקנים.
גם אם נשים לרגע בצד את שאלת המימון לתוכנית, עדיין היה ספק גדול לגבי עצם היתכנותה. בין המומחים התנהל ויכוח סוער סביב השאלה האם בכלל ניתן, ברמת הטכנולוגיה העכשווית, להציב בחלל מערכת כל כך מורכבת של חיישנים וכלי נשק? למעשה, הכינוי ‘מלחמת הכוכבים’ שדבק ביוזמת ההגנה האסטרטגית לא היה מחמאה- כי אם סוג של עלבון: מקורו במאמר פרשנות באחד העיתונים שבו נטען שהיוזמה כולה היא לא יותר מאשר פנטזיה בדיונית, כמו ה-Light Sabers והרובוטים האנושיים בסרטיו של ג’ורג לוקאס.

כדי להבין עד כמה שאפתנית הייתה יוזמת ההגנה האסטרטגית, כדאי להכיר כמה מן הפרוייקטים שפותחו במסגרתה. למשל, אחד מהרעיונות המוקדמים ביותר היה להשתמש בקרני לייזר כדי להשמיד את הטילים המתקרבים, ובמיוחד בקרני לייזר בתחום תדרי הרנטגן,. לייזרים, כפי שיודע כל חובב מדע-בדיוני, הם כלי נשק אידיאלי בתנאי החלל: הקרן נעה אל מטרתה במהירות האור ואין אטמוספרה שתפזר את האלומה ותפחית מעוצמתה. אבל אידיאל הוא אידיאל והשטן, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים: כדי לייצר קרן לייזר חזקה מספיק שתשמיד טיל, צריך מקור אנרגיה רב-עוצמה, וגם אז ניתן לירות את הלייזר רק מספר מוגבל של פעמים בכל דקה, כדי למנוע התחממות יתר של המערכת. במקרה של מתקפה גרעינית רחבת היקף, סביר להניח שהסובייטים ישגרו עשרות אלפי טילים בו זמנית לעבר ארצות הברית- ותותח לייזר לא יצליח להפיל יותר מכמה עשרות מהם, במקרה הטוב.

מדענים בכירים כמו אדוארד טלר, אבי פצצת המימן האמריקנית, הציעו פתרון מקורי לבעיה זו.
תגובת השרשרת שמתרחשת בזמן פיצוץ גרעיני יוצרת כמויות אדירות של פוטונים בתחום הרנטגן. מכאן שכל מה שצריך לעשות הוא להרכיב המון התקנים לייצור לייזר סביב פצצת אטום: ההתקנים יאספו את הפוטונים הנפלטים מהפיצוץ ויתעלו אותם ליצירת עשרות או אפילו מאות קרני לייזר רבות-עוצמה שיבקעו לכל הכיוונים בו זמנית וישמידו את הטילים שסביבם. כמובן שיחלפו רק כמה ננו-שניות ספורות מרגע התחלת הביקוע הגרעיני ועד שכל העסק הופך לכדור אש רדיואקטיבי והתקני הלייזר יהפכו לאבק- אבל הפוטונים נעים מהר מספיק ביחס להדף הפיצוץ כדי שהרעיון הזה יהיה אפשרי, לפחות על הנייר.
בפועל, החוקרים גילו לצערם שקשה מאד לעשות ניסויים מבוקרים במערכת כזו. בכל הניסויים המעשיים, שכללו פיצוצים גרעיניים מתחת לפני האדמה, לא נותר בדל של שריד שאפשר להסיק ממנו האם המערכת פעלה כמצופה או נכשלה לחלוטין.

רעיון נוסף, שגם הוא ודאי מוכר לחובבי המדע הבדיוני ומשחקי המחשב, הוא ‘רובה מסילה’- או בשמו הלועזי Rail Gun.
העיקרון שמאחורי רובה המסילה הוא פשוט למדי: ירי של קליע במהירות אדירה של עד כמה עשרות קילומטרים בשניה. לקליע שנע במהירות כזו יש כל כך הרבה אנרגיה קינטית, עד שאין שום סיבה לצייד אותו בראש נפיץ: פיסת מתכת במשקל של קילוגרם בודד הנעה במהירות של עשרה קילומטרים בשניה, תיפגע במטרה בעוצמה השווה לפיצוץ של עשרה קילוגרמים של TNT. אחד היתרונות הגדולים של רובה המסילה הוא שהקליעים שלו קלים בהרבה מפגזים קונבציונליים, מכיוון שאינם מכילים חומר נפץ- עובדה שגם הופכת אותם לבטיחותיים לחלוטין בזמן האיחסון.
אפשר להאיץ את הקליעים באמצעות חומרי נפץ הודפים: ישנם פגזים בטנקים שפועלים על אותו העיקרון. אבל כדי להתמודד עם מטרות מהירות כמו טילים בין-יבשתיים, צריך קליעים מהירים במיוחד- מעל ומעבר לכח הדחף שחומר נפץ כימי מסוגל לספק. נכון להיום נדמה שהדרך הטובה ביותר להאיץ את הקליעים היא להציב אותם על מסילה ארוכה העשויה מחומרים מוליכים, ולדחוף אותם באמצעות שדה מגנטי רב עוצמה. תיאורטית, ניתן לשגר באופן זה קליע אחר קליע בקצב מהיר ולהשמיד עשרות טילים ממרחק רב.
ושוב, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. זרמי החשמל שנעים בתוך מסילות הרובה עשויים להגיע עד לכחצי מיליון אמפר. החום שנוצר עקב כך מתיך ומעוות את המסילות ומחייב להחליף אותן לאחר כל ירי. בשיא תנופת הפיתוח הצליחו המהנדסים לירות בסך הכל שני קליעים ביום- ועדיין לא הזכרנו את הקושי שבכיוון הרובה כך שיפגע במטרה קטנה ומהירה כל כך. על אף הקשיים, רובה המסילה הוא מבין הטכנולוגיות הבודדות של תוכנית מלחמת הכוכבים שעדיין נמצאות בפיתוח גם בימינו, ככלי נשק שעשוי להחליף יום אחד את התותחים על ספינות הצי האמריקני.

שתי הדוגמאות האחרונות מראות עד כמה קשים ומסובכים היו האתגרים הטכנולוגיים שמולם ניצבה ארצות הברית במימוש חלומו של רייגן- וכל זאת בימים של מחשבי הקומודור, הוידיאו והטייפ דאבל-קאסט.
לכל זה יש להוסיף את העובדה שגם הסובייטים בוודאי לא יישבו בחיבוק ידיים. המדענים שלהם היו לא פחות מבריקים מעמיתיהם האמריקנים וודאי היו מוצאים דרכים להטעות את מערכת ההגנה ולשטות בה באמצעות טילי-דמה, למשל.
למעשה, אולי הם אפילו לא היו חייבים לאמץ את מוחותיהם יותר מדי. נקודת התורפה הבסיסית של כל מערכת הגנה כנגד טילים היא העובדה שכמעט תמיד מחירה של מערכת ההגנה יהיה גבוה יותר ממחירו של טיל תוקף. כל מה שברית המועצות צריכה לעשות הוא להכפיל, לשלש או לרבע את מספר הטילים הבליסטיים שברשותה! הרי בסופו של דבר, מערכת ההגנה האמריקאנית תגיע לקצה גבול יכולתה- ולפחות כמה עשרות טילים יצליחו להסתנן. אם ניקח בחשבון שכל טיל בליסטי בין יבשתי מכיל בדרך כלל כמה ראשי קרב גרעיניים המתפצלים מעל המטרה…אזי כל ההשקעה במלחמת הכוכבים לא השיגה דבר. אין פלא, אם כן, שרוב המבקרים הקולניים של התוכנית טענו שמדובר בבזבוז מוחלט של כסף ורדיפה אחר הבלתי אפשרי.

כשנפלה ברית המועצות והמלחמה הקרה הגיעה לקיצה, סיימה גם יוזמת ההגנה האסטרטגית את חייה. לאט לאט ובהתמדה חיסלו הממשלים הבאים, מג’ורג’ בוש האב ועד ביל קלינטון, את תוכניתו הגרנדיוזית של רייגן. היא הומרה לתוכניות קטנות יותר של הגנה כנגד טילים לטווחים קצרים ובינוניים. פה ושם הפיקה מלחמת הכוכבים פיתוחים טכנולוגיים שמצאו את דרכם גם אל השוק האזרחי ואל מעבדות המחקר.
האסטרונומים, למשל, הרוויחו בגדול. לטלסקופים שמוצבים על כדור הארץ ישנה מגבלה קשה: האור שמגיע מהכוכבים מוסט ללא הרף על ידי תזוזת האוויר באטמוספירה ולכן התמונה המתקבלת על מראת הטלסקופ היא תמיד מטושטת מעט. זו בעיה שפוגעת גם בביצועים של קרני לייזר, ולכן הצבא האמריקני השקיע המון כסף במציאת שיטות למזער את השפעתן של מערבולות האוויר. תוצאת המחקרים הללו היא טכנולוגיה המכונה ‘אופטיקה סתגלנית’ , או Adaptive Optics: לפני כל חשיפה של הטלסקופ, יורים קרן לייזר חלשה אל הנקודה בחלל שאותה מעוניינים לצלם ומודדים את אור הלייזר שמוחזר אחורנית. תוצאות המדידה מושוות אל מול המאפיינים הידועים של קרן הלייזר, ומכאן ניתן לחשב את ההפרעה הצפויה לאור הכוכבים שעושה בדיוק את אותה הדרך. כעת ניתן לשנות את צורת העדשה בהתאם, ולבטל את ההפרעות. התוצאה היא תמונות חדות וברורות באופן יוצא מן הכלל שפעם ניתן היה להשיג רק על ידי טלסקופים בחלל.

למרות פיתוחים כאלה ואחרים, קשה להעריך עד כמה באמת הייתה מוצדקת ההשקעה הכספית האדירה בתוכנית מלחמת הכוכבים. מי יודע- אילו רייגן היה מפנה את אותם התקציבים למחקר בתחום הרפואה, למשל, אולי הייתה ברשותנו היום תרופה למחלת הסרטן.
לכל הפחות, אם יש משהו שניתן ללמוד מכשלונה של יוזמת ההגנה האסטרטגית היא העובדה שאפילו מעצמת-על כמו ארצות הברית אינן כל יכולות. תוכנית מלחמת הכוכבים לא התרוממה מהקרקע למרות שמאחוריה עמדו כל עוצמתה הכלכלית, המדינית והתרבותית של ארצות הברית. במילים אחרות, קצת צניעות אף פעם לא תזיק.

[רן לוי הוא סופר מדע, ומגיש את הפודקאסט ‘עושים היסטוריה!’- תוכנית על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה. Www.ranlevi.co.il]