אחד בשביל כולם / פרנס דה-ואל

ליכולת שלנו לשתף פעולה בחברות גדולות יש שורשים אבולוציוניים עמוקים בממלכת החי

הדיון המסורתי בדרך שבה נעשתה האנושות לצורת החיים הדומיננטית בכדור הארץ, בעלת אוכלוסייה הולכת וגדלה המונה כיום יותר משבעה מיליארד נסוב סביב עניין התחרות. אבות אבותינו, כך מסופר, השתלטו על קרקעות, השמידו מינים אחרים, לרבות אחינו הקדמונים, הניאנדרטלים, וצדו טורפים גדולים, עד הכחדתם. כבשנו את הטבע, בשיניים ובציפורניים אדומות מדם.
ואולם, בראייה כוללת, התרחיש הזה אינו סביר. אבותינו הקדמונים היו קטני ממדים ופגיעים מכדי לשלוט בסוואנה. הם חיו, ככל הנראה, בפחד מתמיד מפני עדרי צבועים שוחרים לטרף, עשרה סוגים שונים של טורפים גדולים ממשפחת החתוליים, וחיות מסוכנות אחרות. קרוב לוודאי שאנו חבים את הצלחתנו כמין לשיתוף הפעולה בינינו, יותר מאשר ליכולתנו להפעיל כוח ואלימות.
לנטייה שלנו לשיתוף פעולה יש שורשים אבולוציוניים קדומים. עם זאת, רק בני אנוש מתארגנים בקבוצות המסוגלות להגיע להישגים אדירים. לבני אנוש בלבד יש מערכת מוסר מורכבת המדגישה אחריות כלפי הזולת ונאכפת באמצעות מוניטין וענישה. ולעתים, אנו מבצעים את הלא ייאמן, בניגוד מוחלט לתדמיתנו כיצורים המונעים ממניעים אנוכיים בלבד.
חִשבו, למשל, על התקרית שהתרחשה ב-2013 באחת מתחנות הרכבת התחתית של וושינגטון. אחד הנוסעים מצא את עצמו שרוע על פסי הרכבת בשל תקלה בכיסא הגלגלים הממונע שלו. בתוך שניות, נחלצו לעזרתו כמה וכמה עוברי אורח, שקפצו לפסים כדי להעלות אותו בחזרה לרציף לפני מעבר הרכבת הבאה. מעשה הצלה דרמתי מזה אירע ברכבת התחתית של העיר ניו יורק ב- 2007, כשפועל בניין בן 50, וסלי אוטרי שמו, הציל אדם שנפל למסילה ממש לפני הרכבת המתקרבת. מאחר שלא נותר די זמן כדי למשוך אותו למעלה, קפץ אוטרי אל בין פסי הרכבת, וגונן עליו בגופו כשמעל ראשיהם חלפו חמש קרונות רכבת. כשנשאל לאחר מכן על מעשה הגבורה שלו, המעיט אוטרי בערכו: “איני מרגיש שעשיתי משהו יוצא דופן,” אמר.
למותר לציין כי אכן מעשהו היה מדהים. אך מה הניע אותו לסכן את חייו כדי לסייע לנוסע זר ברכבת התחתית? כדי לענות על שאלה זו וכן על השאלה הרחבה יותר, כיצד למדו בני האדם לשתף פעולה בדרכים אחרות, עלינו לבחון תחילה התנהגות דומה בקרב שארי בשרנו האבולוציוניים, ובייחוד המינים הקרובים אלינו ביותר שעדיין חיים כיום: השימפנזה והבּוֹנוֹבּוֹ.
שיתוף פעולה בין פְּרִימָטִים
אני צופה בקביעות במקרים דרמתיים פחות של שיתוף פעולה נטול אנוכיות בקרב בעלי החיים האלה במרכז הלאומי האמריקני על שם יֶרקֶס לחקר פרימטים, באוניברסיטת אמורי. המשרד שלי משקיף על מתחם עשב נרחב, שבו פיאוני, נקבת שימפנזה מזדקנת, מבלה את ימיה בשמש בחברת שימפנזים אחרים. בכל פעם שדלקת המפרקים שממנה היא סובלת תוקפת אותה, מתקשה פיאוני בהליכה ובטיפוס. ובעוד פיאוני מתנשמת ומתנשפת במאמץ לעלות על מסגרת הטיפוס, לא אחת מתקרבת אליה מאחור נקבת שימפנזה צעירה יותר, שאינה בת משפחתה, מניחה את שתי ידיה על אחוריה השופעים ודוחפת אותה כלפי מעלה. ראינו גם שימפנזים אחרים מביאים מים לפיאוני, שההליכה עד לברז מאומצת מדי בשבילה. כשהיא פונה לכיוון הברז, מזדרזים חבריה להגיע אליו לפניה ולמלא את פיהם במים, ואז הם נעמדים מול הגברת הקשישה, שפותחת את פיה כדי לתת להם לירוק לתוכו סילון של מים.
מחקרים רבים שנערכו לאחרונה מתעדים בפירוט שיתוף פעולה בין פרימטים, וכולם מגיעים לשלוש מסקנות עיקריות. ראשית, שיתוף הפעולה אינו מחייב קרבת משפחה. וגם אם בעלי החיים נוטים להעדיף את קרוביהם, הם אינם מגבילים את שיתוף הפעולה ביניהם לחוג המשפחה. דגימות דנ”א שניטלו מגללי שימפנזים שנאספו ביערות אפריקה אִפשרו לחוקרים בשטח לבחון מי מהם צדים ונעים יחדיו בלהקה. מתברר שהשותפויות הקרובות ביותר ביער נרקמות בין פְּרָטִים שאינם קרובי משפחה. החברים האלה מטפלים זה בזה, מזהירים זה את זה מפני טורפים, וחולקים את מזונם. אנחנו יודעים שהדבר נכון גם לגבי בונובואים.
שנית, שיתוף הפעולה מבוסס לעתים קרובות על הדדיות. ניסויים מראים ששימפנזים זוכרים טובות שקיבלו. אחד המחקרים מדד התנהגויות של טיפול וטיפוח הדדיים במושבה של שימפנזים בשבי בשעות הבוקר, לפני זמן ההאכלה. כשהוגשה לקבוצת השימפנזים ארוחת הבוקר המשותפת, אבטיחים, למשל, הוקפו בני המזל שהצליחו לשים ידם על המזון בחבריהם ה”קבצנים” שהושיטו יד, והתחננו, מייבבים ומייללים, לנתח מן השלל. החוקרים מצאו שסיכויו של פְּרָט לקבל מזון מחברו עולים אם הוא טיפל באותו חבר מוקדם יותר בבוקר.
שלישית, המניע לשיתוף הפעולה עשוי להיות אמפתיה – תכונה המאפיינת את כל היונקים, ממכרסמים ועד פרימטים. אנחנו מזדהים עם אחרים הזקוקים לעזרה, הסובלים מכאב או הנתונים במצוקה. הזדהות זו מעוררת בנו רגשות המדרבנים אותנו להיחלץ לעזרה. מדענים סבורים כיום שבייחוד פרימטים מרחיקים לכת אף יותר מזה ודואגים לרווחת חבריהם. בניסוי טיפוסי, שני קופים מוצבים זה לצד זה, כשאחד מהם בוחר אסימון לפי צבעו. בחירה באסימון באחד משני צבעים מניבה גמול לקוף זה בלבד, ואילו בחירה באסימון בצבע האחר מניבה גמול לשני הקופים גם יחד. לאחר כמה סבבים, הקוף שבידיו הבחירה בוחר לרוב באסימון ה”חֶבְרָתִי”, זה שיש בו כדי להיטיב עם חברו. העדפה זו אינה מבוססת על פחד מפני הקוף האחר, שכן קופים דומיננטיים (שיש להם פחות סיבות לפחד) הם הנדיבים ביותר דווקא.
לעתים, כמו בניסוי המתואר, הדאגה לפרטים אחרים בקרב פרימטים אינה מחייבת את הפרט המיטיב לוויתור כלשהו. אך פרימטים מסייעים זה לזה גם כשהדבר כרוך בוויתור של ממש מצִדם, כמו למשל לוותר על מחצית ממזונם. ידוע ששימפנזים בטבע מאמצים יתומים ואף נחלצים להגנת פרטים אחרים מפני נמרים, שתי צורות של אלטרואיזם שמחירן גבוה מאוד.

להיחלצות לעזרה שורשים עמוקים אף יותר
הנטייה הזאת לדאגה ולהגנה התפתחה, קרוב לוודאי, מן הדאגה האימהית לצאצאים, הנדרשת מכל היונקים. אימהות חייבות להיענות לאותות הרעב, הכאב או הפחד של גוריהן הרכים, בין עכברים ובין פילים, שאם לא כן, הגורים עלולים למות. רגישות זו (לרבות התהליכים העצביים וההורמונליים התומכים בה) הועתקה עם הזמן למערכות יחסים אחרות, וסייעה בביסוס ההיקשרות הרגשית, האמפתיה ושיתוף הפעולה בחברה בכללה.
שיתוף פעולה מעניק יתרונות ניכרים. אין פלא אפוא שצורת התנהגות זו אומצה גם בהקשרים אחרים. יחסי הגומלין הנפוצים ביותר בממלכת החי הם יחסי הדדיות, וככל הנראה, הם נפוצים כל כך משום שהם מניבים תועלת מִיָּדִית כגון אספקת מזון או הגנה מפני טורפים. יחסי הגומלין האלה מאופיינים בפעולה משותפת להשגת מטרה שיש בה בבירור יתרון לכול. כך, צבועים המשתפים פעולה בלהקה יכולים להכניע יחדיו גְּנוּ גדול ממדים. באופן דומה, תריסר שקנאים הניצבים בחצי מעגל כשרגליהם במי אגם רדודים מצליחים, כקבוצה, לגרוף בבת אחת דגים למאכל מלוא הפה. שיתוף פעולה כזה מבוסס על מהלכים מתואמים היטב ועל תועלת הדדית.
סוג כזה של שיתוף פעולה יכול להוביל להתנהגויות שיתופיות מתוחכמות אף מזה, כגון שיתוף בגמולים. אילו צבוע אחד או שקנאי אחד היו משיגים מונופול על כל הגמולים, המערכת הייתה קורסת. ההישרדות תלויה בשיתוף בגמולים, מה שמסביר מדוע הן בני אדם והן בעלי חיים רגישים להפליא לחלוקה הוגנת. ניסויים מראים שקופים, כלבים וסוגים מסוימים של ציפורים שניחנו בחוש חברתי דוחים גמולים נחותים מאלה שבהם זכה עמית שביצע משימה דומה. שימפנזים ובני אדם מרחיקים לכת אף יותר, ודנים בחלקם בגמולים משותפים כדי למנוע תסכול בקרב חבריהם. אנחנו חבים את חוש ההוֹגְנוּת שלנו להיסטוריה ארוכה של יחסי גומלין המבוססים על הדדיות.

ההבדל האנושי

בני אנוש מספקים דוגמאות מובהקות לקשר שבין שיתוף ובין הישרדות. בני הלַמַלֶרָה, קהילת ציידי לווייתנים באינדונזיה, שטים במרחבי האוקיינוס בסירות קאנו בקבוצות של כתריסר גברים, ולוכדים את הלווייתנים בידיים חשופות כמעט. הציידים חותרים לעבר הלווייתן, ואחד מהם, חמוש בצִלְצָל, קופץ על גב הלווייתן במטרה לנעוץ בו את כלי הצַיִד, כשכל האחרים מקיפים את הלווייתן הפצוע, עד שזה נופח את נשמתו עקב איבוד דם. בקהילה זו, שבה פעילות מסכנת חיים קושרת יחדיו משפחות שלמות, והגברים שלהן יוצאים לציד באותה סירה ממש, לחלוקת השלל נודעת חשיבות ראשונה במעלה. אין זה מפליא אפוא שבני הלַמַלֶרָה מצטיינים בחוש הצדק וההוגנות שלהם. הם אף הוכתרו כאלופי ההוגנות על ידי אנתרופולוגים הנעזרים בכלי הערכה הקרוי “משחק ההתראה” (או “משחק האולטימטום”) המודד העדפות של הצעות חלוקה הוגנות. בחברות שבהן המשפחות מקיימות את עצמן, למשל, בחברות שבהן כל משפחה מעבדת את חלקת האדמה שלה, החלוקה ההוגנת פחות חשובה.

אחד ההבדלים בין בני אנוש לבין פרימטים אחרים, שאותו מרבים להזכיר בהקשר זה, הוא שהמין האנושי הוא המין היחיד שמשתף פעולה עם אנשים מחוץ לקהילה ואף עם זרים גמורים. נכונותנו לשתף פעולה תלויה אמנם בנסיבות (ככלות הכול, אנו, בני האדם, מסוגלים גם להרוג את מי שאינם משתייכים לקבוצה שלנו), אך הפרימטים בטבע מתאפיינים בתחרות בין קבוצות. קהילות המתירות לזרים לעבור בתחומן, חולקות אִתם ארוחות, מחליפות אתם סחורות ומתנות, או חוברות עמם כנגד אויבים משותפים אינן אופייניות לפרימטים אחרים.

מכל מקום, בניגוד לטענות שנשמעות לעתים, פתיחות זו לזרים אינה דורשת הסברים אבולוציוניים מיוחדים. סביר להניח ששיתוף פעולה עם זרים הוא תוצא של דפוסי פעולה פנים-קבוצתיים דומים. יישום של יכולות קיימות מחוץ להקשר המקורי שבו התפתחו אינו נדיר בטבע. דוגמה לכך היא השימוש של פרימטים בידיים (שייעודן המקורי היה טיפוס על עצים) כדי להיצמד לאימותיהם. ניסויים שבהם נבחנו יחסי הגומלין בין קופי קפוצ’ין ובּוֹנוֹבּוֹאים לבין זרים שמחוץ לקהילה הראו שגם הם מסוגלים להחליף טובות הנאה ולחלוק את מזונם עם זרים. במילים אחרות, הפוטנציאל לשיתוף פעולה עם זרים קיים גם במינים אחרים, גם אם אין להם הזדמנויות רבות לכך בטבע.

עם זאת, הדבר שבאמת מייחד אותנו כבני אדם בתחום זה הוא האופן המאורגן להפליא של שיתוף הפעולה בינינו. יש לנו יכולת ליצור שיתופי פעולה היררכיים ובאמצעותם להוציא לפועל פרויקטים רחבי היקף, שאין דומה להם בטבע בגודלם ובמורכבותם. די אם נזכיר את שדות האורז המדורגים של דלתת המקונג או את הטכנולוגיה הכרוכה במאיץ החלקיקים הגדול (LHC) שבמרכז המחקר CERN.

כשבעלי חיים משתפים פעולה הם בדרך כלל מתארגנים בעצמם ומקבלים תפקידים בהתאם ליכולות של הפרטים בקבוצה ול”משבצות הפעולה” הפתוחות לפניהם. לעתים, הם מחלקים תפקידים ומתאמים במדויק את מהלכיהם, כמו במקרה של הלווייתנים הקטלנים, היוצרים בסנכרון מפליא גל ששוטף ומפיל כלב ים מגוש קרח צף, או במקרה שבו כמה שימפנזים זכרים מתארגנים למרדף אחר קבוצת קופים דרך חוּפַּת היער, כשכמה מהם ממלאים את תפקיד הרודפים המאיצים בנרדפים ואחרים משמשים בתפקידי חסימה, כאילו הסכימו מראש על חלוקת תפקידים זו. איננו יודעים איך נקבעות המשימות והמטרות המשותפות בשיתופי פעולה מסוג זה, או איך הן מועברות לחברי הקבוצה, אך לא נראה שהן מתוזמרות מלמעלה על ידי מנהיגי הקבוצה, באופן האופייני לחברה האנושית.

זאת ועוד, לבני אדם יש דרכים לאכיפת שיתוף פעולה, שכמותן לא נצפו ולא תועדו עד עתה בממלכת החי. בפעולות הדדיות חוזרות ונשנות אנו בונים לעצמנו מוניטין של חברים נאמנים או בוגדניים, ואנו עלולים להיענש אם איננו עומדים במשימות. האפשרות להיענש גם מרתיעה יחידים מפני ניסיון לרמות את המערכת. בניסויים במעבדה, בני אדם מענישים את אוכלי החינם, אף במחיר פגיעה בהם עצמם – נוהג שבטווח הארוך, צפוי לקדם שיתוף פעולה באוכלוסייה. הדעות חלוקות באשר לשאלה, עד כמה נפוצה ענישה כזו בחיים האמִתיים, מחוץ לגבולות המעבדה. אך אנחנו יודעים שמערכות המוסר שלנו כוללות ציפיות לשיתוף פעולה ושיש לנו רגישות יתר לדעת הקהל. באחד הניסויים, תרמו הנבדקים סכומי כסף גדולים יותר למען מטרה נעלה כשעל הקיר הייתה תלויה תמונה של זוג עיניים הצופות בהם. כשאנחנו חשים שמביטים בנו, אנחנו מוטרדים לגבי שמנו הטוב.

יכול בהחלט להיות שחששות אלה באשר למוניטין היו הדבק הקדמוני שאִפשר להוֹמוֹ סאפיינס להתלכד בחברות גדולות יותר. במהלך חלק ניכר מן הפרהיסטוריה האנושית, חיו אבות אבותינו כנוודים, ממש כמו הציידים-לקטים בני זמננו. בשבטים המודרניים האלה ניכרת יכולת טובה ליחסי שלום ומסחר בין קהילות, ויש בכך כדי להעיד שגם ההומו סאפיינס הקדום ניחן בתכונות האלה.

בלא להתכחש ליכולת שלנו לנהוג באלימות, אני משוכנע שהנטיות השיתופיות דווקא, הן שהביאו אותנו עד הלום. על בסיס נטיות שהתפתחו בפרימטים שאינם בני המין האנושי, הצלחנו לעצב את החברות שלנו כמערכות מורכבות של יחידים המשתפים פעולה זה עם זה בכל דרך אפשרית.
על המחבר
פרנס דה-ואל (de Waal) הוא פרופסור בקתדרה על שם צ’ ה’ קנדלר להתנהגות פרימטים, באוניברסיטת אמורי, ומכהן כמנהל מרכז Living Links במרכז הלאומי האמריקני על שם ירקס לחקר פרימטים. בספריו נמנים “הקוף שבתוכנו” (הוצאת כתר, 2009), ו”הבּוֹנוֹבּוֹ והאתיאיסט” (הוצאת W. W. Norton, 2013).

בקיצור

• בני אנוש הם בעלי יכולת ייחודית לשיתוף פעולה בקבוצות גדולות, מאורגנות היטב, והם מפעילים מערכת מוסר מורכבת המבוססת על מוניטין, מזה, וענישה, מזה.
  ואולם, במידה רבה, יסודות שיתוף הפעולה הזה, לרבות אמפתיה ואלטרואיזם, נצפים גם בקרב בעלי החיים הקרובים לנו, הפרימטים.
• יכולות שיתוף הפעולה הייחודיות של ההוֹמוֹ סאפיינס הן שאפשרו למין האנושי להיות למין הדומיננטי על פני כדור הארץ.

עוד בנושא
The Human Potential for Peace. Douglas P. Fry. Oxford University Press, 2005.
The Age of Empathy. Frans de Waal. Harmony Books, 2009.
Prosocial Primates: Selfish and Unselfish Motivations. Frans B. M. de Waal and Malini Suchak in Philosophical Transactions of the Royal Society B, Vol. 365, No. 1553, pages 2711–2722; September 12, 2010.
סיינטיפיק אמריקן ברשת מצגת שקופיות של בעלי חיים המסייעים אלה לאלה מובאת בקישור – ScientificAmerican.com/sep2014/cooperation

עוד בנושא באתר הידען

• מדוע אנו זולתנים?
• אלתרואיזם כדרך הטבע

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל