אפילה ופחד בניו-יורק: על הפסקת החשמל הגדולה של 1977

ה-13 ביולי, 1977, החל כערב שגרתי למדי עבור תושבי העיר ניו-יורק. החיים במטרופולין הענקי התנהלו כסדרם: המסעדות ובתי הקפה בגריניץ’ ווילג’ שקקו חיים, שחקנים דיקלמו מונולוגים על בימות התיאטרון, אנשים אכלו ארוחת ערב וצפו בטלוויזיה. הם לא שיערו לעצמם שלמחרת בבוקר שום דבר לא יהיה כשהיה.

חברת החשמל של ניו-יורק, קון אדיסון, ייצרה בעצמה רק חלק קטן יחסית מהחשמל שהיא מספקת לעיר. קשה לבנות תחנות כוח בלב המטרופולין הצפוף, וקון אדיסון העדיפה לרכוש חלק ניכר מאספקת החשמל מתחנות רחוקות ולהוליך אותו לתוך העיר על גבי קווי מתח ארוכים.
בשעה 8.37 בערב פגע ברק באחד מאותם קווי מתח המזינים את העיר. על כל הקווים מותקנות מערכות הגנה כנגד ברקים, אבל דווקא על הקו הזה המערכת כשלה- והזרם פסק. מספר דקות לאחר מכן, בצירוף מקרים חסר מזל, פגע ברק נוסף בשני קווי מתח אחרים. באחד מהם פעלה מערכת ההגנה כשורה. בשני- לא.
צריכת החשמל נמדדת בואטים. נורת ליבון רגילה, למשל, צורכת 60 ואט בכל שנייה. צריכת החשמל של העיר ניו-יורק באותו הערב הייתה 5800 מיליון ואט, או 5800 מגה-ואט. שני קווי המתח שנפלו בעקבות פגיעות הברקים היו אמורים להזרים כמה מאות מגה-ואט, אבל כעת נאלצו כל שאר הקווים להתחלק בנטל אספקת החשמל. עוצמת הזרמים בקווי המתח החלה מתקרבת בצורה מסוכנת אל קצה גבול יכולת ההולכה של הכבלים.
ואז…שוב מכת ברק, באותו האזור! הפגיעה שיתקה תחנת כוח גדולה והוציאה אותה מהמשחק.

השעה הייתה כעת תשע בערב ומהנדסים במרכז הבקרה של קון אדיסון החלו קולטים את גודל הצרה אליה נקלעו. בתוך פחות מחצי שעה איבדה ניו-יורק כמחצית מאספקת החשמל החיצונית שלה- אבל לאף אחד מתושבי העיר לא היה מושג. המזגנים, המנורות והתנורים המשיכו לזלול חשמל בקצב הקבוע שלהם.
לקון אדיסון היה גלגל הצלה: רשת החשמל של ניו-יורק הייתה מחוברת לרשתות חשמל של ניו ג’רזי, לונג איילנד וניו-אינגלנד. החיבור ביניהם איפשר לרשתות לגבות אחת את השניה ולתגבר את אספקת החשמל במקרה הצורך.
אבל כאן כבר לא היה מדובר בתגבור שגרתי. ניו-יורק הגדולה הייתה מורעבת לאנרגיה וקווי המתח המועטים שנשארו לה לא הצליחו להשביע את רעבונה של המפלצת האדירה. היא החלה שותה בצמא כמויות אדירות של אנרגיה מהרשתות השכנות, שכל אחת מהן הייתה צריכה לספק גם את צרכי תושביה שלה. לאף אחת מהן לא הייתה את היכולת להתמודד עם העומס הפתאומי. קון אדיסון הייתה, הלכה למעשה, משקולת כבדה שאיימה להטביע את כל חברות החשמל האחרות שסביבה.

אל חדר הבקרה של קון אדיסון החלו זורמות שיחות טלפון מבוהלות מחדרי הבקרה של חברות החשמל האחרות. לכולן הייתה אותה הדרישה: תפסיקו את החשמל לניו-יורק עכשיו, או שאנחנו נעשה את זה בשבילכם.
אבל אף אחד לא יכול לקבל החלטה להוריד את השאלטר לעיר הגדולה ביותר בארצות הברית בלי לשקול את זה טוב טוב. כפתרון ביניים, החלו המהנדסים של קון אדיסון להפחית את המתח שמגיע לעיר בשמונה אחוזים. לרוע מזלם, הטבע התערב וקבע עובדות בשטח.

בתשע ועשרים שוב פגע ברק, רביעי במספר, ושיתק קו מתח גבוה נוסף. מערכות ההגנה האוטומטיות של ניו-ג’רזי וניו-אינגלנד עשו את מה שהיו חייבות לעשות כדי למנוע מרשתות החשמל שלהן לקרוס: הם ניתקו את ניו-יורק מהזרם. עכשיו נותרה רק לונג-איילנד לבדה במערכה, ולמהנדסים שלה לא הייתה ברירה. הם ניתקו את קון אדיסון מהרשת, והעיר ניו-יורק על כל שמונה מיליון תושביה, צללה אל תוך האפלה.

זו לא הייתה הפסקת החשמל הראשונה של ניו-יורק. שתים-עשרה שנים קודם לכן, ב-1965, ארעה הפסקת חשמל ענקית בכל צפון מזרח ארצות הברית. הניו-יורקים זכרו את הפסקת החשמל הזו בחיבה נוסטלגית כמאורע שאיחד את כל תושבי התפוח הגדול והוציא מהם את הטוב שבהם. שכנים עזרו זה לזה. אנשים חילקו שתיה וממתקים אחד לשני. תושבים נמרצים ירדו אל הצמתים והחלו מכוונים את התנועה בהתנדבות. אחווה ורעות שררו בכל מקום.

אבל ניו-יורק של 1977 לא הייתה ניו-יורק של 1965. ב-1977 העיר הייתה שרויה במשבר כלכלי קשה, ורמות האבטלה היו מהגבוהות בתולדותיה. הלחצים החברתיים שהתפתחו בשכונות השחורות והעניות נבנו בהתמדה במשך השנים ולתסכול של השכבות החלשות לא היה לאן לברוח. אחווה ורעות לא היו בלקסיקון שלהם.
היה הבדל נוסף בין שתי הפסקות החשמל- אולי אפילו ההבדל המשמעותי ביותר. הפסקת החשמל של 1965 התרחשה בשעות הצהריים, בעוד שזו של 1977 התרחשה בלילה.

באיזורים הטובים יותר של העיר התושבים קיבלו את הפסקת החשמל ברוח טובה. בגריניץ’ ווילג’, למשל, הפכו הרחובות לפסטיבל מאולתר ובעלי המסעדות חילקו כוסות שמפניה בחינם. באחת מהצגות התיאטרון הוכיחו השחקנים שההצגה חייבת להימשך וסיימו את ההופעה לאור נרות.
בברוקלין, בברונקס והארלם התמונה הייתה שונה לגמרי. המונים הסתערו על החנויות, שברו את חלונות הראווה ובזזו מכל הבא ליד. צעירים תלשו את סורגי החלונות של חנויות תכשיטים ורוקנו אותן. חמישים מכוניות פונטיאק חדשות נגנבו מסוכנות רכב. מאות מבנים הוצתו. משפחות מבוהלות השליכו כמה בגדים אל תא-המטען של המכוניות שלהן, ונמלטו מהשכונות.
השוטרים היו חסרי אונים. הם היו במיעוט ניכר: עשרת אלפים לובשי מדים נגד עשרות אלפי מתפרעים, ובנוסף גם לא ראו כלום. כשהשוטרים נכנסו לחנות אחת כדי לעצור את הבוזזים, עשר חנויות סמוכות נשדדו באותו הרגע.

כשזרחה השמש למחרת, העיר הייתה אפופה בעשן של למעלה מאלף שריפות. 4500 איש נעצרו. בית כלא ישן נפתח מחדש רק כדי לשכן את אלפי העצורים. הנזקים המיידיים לעסקים נאמדו בשישים מיליוני דולרים. הנזק העקיף לכלכלה נאמד בכמיליארד דולר. המציאות העגומה של עיר שסועה ומפולגת שדי בלילה אחד נטול-חשמל כדי להשליך אותה אל זרועותיו של הכאוס, נחשפה לעיני כל. החשמל חזר אל העיר כעבור עשרים וחמש שעות לערך, אבל בזמן הקצר הזה הפכה ניו-יורק לעיר אפלה, מסוכנת וקרת לב.

המאמר לקוח מתוך הפודקאסט: ‘עושים היסטוריה!’- תוכנית דו שבועית על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה