יצחק – האיש שלא ידע לריב

חלק שני בסדרה. הקישור לשני החלקים האחרים בתחתית המאמר

מבין סיפורי חייהם של האבות, סיפור חייו של יצחק במקרא הוא הקצר ביותר. תולדות חייו של יצחק כאדם בוגר מתוארים בפרקים כה 19 עד כח 9, ומתווספים אליהם שלושת הפסוקים האחרונים בפרק לה פסוקים 29-27, בהם נמסר על מותו בהיותו בן 180.
יצחק נשא לאישה את רבקה בהיותו בן 40 והוא היה לאב בהיותו בן 60, כאשר נולדו לו תאומים עשיו ויעקב. בת כמה היתה רבקה עם נישואיה ליצחק? בפרק כד ההתייחסות אליה כמי שעתידה להינשא ליצחק היא כאל נערה. נראה שהיתה בשנות העשרה שלה. מה שיכול לחזק השערה זו הוא הפסוק המתאר את מי שהתלוו אליה במסעה לכנען, “וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה ואת עבד אברהם ואת אנשיו” (כד 9-5). מילת המפתח היא המינקת, אותה אישה שבעצם טיפלה בה מלידתה, הניקה אותה וליוותה אותה לאורך השנים עד לבחרותה. בפרק לה 8 נמסר כי שמה דבורה וכי נקברה באלון בכות שבבית אל. פסוק זה לא קשור לפסוקים שמלפניו ולפסוקים הבאים אחריו והוא עומד בפני עצמו. יכול להיות שעצם אזכורה מעיד על מעמדה במשפחה וכי כותביו של ספר בראשית נזכרו בה במהלך עריכת הספר הרבה לאחר כתיבת סיפורו של יצחק. הם לא ידעו היכן בדיוק לשבצו ומסיבות השמורות עמהם שמו אותו במקום זה. יכול גם להיות שפסוק זה הוא שריד למקור נרחב יותר שתיאר את מקומה של דבורה בתוך המארג המשפחתי. בין יצחק לרבקה היה הפרש של לפחות 20 שנה. אין שום התייחסות מצד הכתוב לגבי יחסיו של יצחק עם נשים אחרות עד היותו בן 40. בפרק כה 21 כתוב “ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו יהוה ותהר רבקה אשתו”. רבקה בניגוד לסיפור של שרה ילדה בהיותה אישה צעירה ואיך זה מתיישב עם עקרותה ? יכול להיות שלידת עשיו ויעקב היתה לאחר נסיונות קודמים להיכנס להריון ללא הצלחה או שילדים אלה נפטרו עם לידתם.

כמו בימיו של אברהם, כך בימיו של יצחק, פקד את הארץ רעב כבד והוא חשב לרדת למצריים, אך בעקבות בקשתו של האל, הוא ויתר על כך ופנה לארץ גרר, ארצם של הפלישתים, בכדי לפתור את מצוקת הרעב. בדומה לאביו מבקש יצחק מרבקה שתציג את עצמה כאחותו בכדי שלא יבולע לו, אך נסיון הסוואה זה נחשף, ושניהם זוכים למלוא הגנתו של אבימלך מלכה של גרר. יצחק בונה את עצמו כלכלית וצובר נכסים חקלאיים רבים ככתוב “ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו יהוה. ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו הפלישתים” (כו 14-12). עושרו הוא כה רב עד כי הפלישתים מתחילים להרגיש מאויימים וסותמים בורות מים שהוא חופר. יצחק לא נענה לאתגר שהציבו בפניו, עזב את גרר ורק מחוץ לגבולותיה פסקו ההטרדות. יצחק מצטייר כאדם שלא אהב מריבות ומלחמות. הוא נקט בדרך של “לא רוצים לא צריך”, ופנה לדרכו למקום שבו יוכל לחיות את חייו בשקט בלי שיציקו לו. בדיעבד מתברר כי היה זה צעד נבון מצידו. דווקא אז כשהיה מחוץ לגרר, אבימלך מלך גרר חתם איתו על ברית (כו 32-26). לא ברור אם מדובר בברית צבאית או מדינית או כלכלית. הרושם המתקבל מהדיאלוגים שביניהם שברית זו היתה יותר על בסיס אישי (כו 29-26).

האירוע המרכזי בחייו של יצחק המסופר במקרא הוא מכירת הבכורה של עשיו ליעקב. למעשה יש שני סיפורים המתארים את העברת הבכורה ליעקב. סיפור אחד קצר בפרק כה 34-29, וסיפור ארוך, המשתרע למלוא אורכו של פרק כז – 46 פסוקים. בשני הסיפורים יעקב משיג את הבכורה בדרכי הונאה. הפסוק המרכזי בסיפור הקצר הוא בפרק כה 33: “ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשיו את הבכורה”. עשיו לא היה מעוניין בבכורה שהיתה נתונה בידיו מתוקף היותו האח הבכור, וראה בה משהו פחות ערך שלא ראוי להתייחס אליו. זה יכול לנבוע משתי אפשרויות. אפשרות אחת שהיו בידיו נכסים שצבר בעצמו ולכן לא היה זקוק לה כבסיס לבנות את עצמו כלכלית ואפשרות שניה שהוא לא היה חכם דיו כדי להבין את משמעותה. יעקב היה אמנם “איש תם יושב אוהלים” (כה 27), אך מתוחכם יותר וחיכה להזדמנות הראשונה כדי להשיג את הבכורה. ההזדמנות נקרתה לו כאשר עשיו חזר מיום עבודה קשה במיוחד. יעקב הכין לאחיו נזיד עדשים והיה מוכן לתת לעשיו את המרק שזה ייחל לו, רק בתנאי שיתן לו את הבכורה ועשיו אמנם מכר לו אותה. כדי לתת לכך תוקף משפטי יעקב ביקש ממנו להישבע, “ויאמר השבעה לי כיום וישב לו וימכור את בכורתו ליעקב” (כה 33)

בסיפור השני הארוך יותר מעורבים ארבעה אנשים והם יעקב ועשיו וההורים יצחק ורבקה, והוא מתרחש בערוב ימיו של יצחק ככתוב, “ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות” (כז 1). יצחק כבר היה עיוור למחצה ואולי גם לקה בסניליות גם אם היא חלקית. רבקה שידעה את אהבתו של יצחק לעשיו ניצלה את מצבו הבריאותי הרופף של האב יצחק ובטרם יעצום את עיניו, הלבישה את יעקב בבגדי עשיו והדריכה אותו איך לקבל את הברכה והבכורה המיוחלים. בשעה שיעקב קרב אליו, התעורר אצלו חשד שמא אין מדובר בעשיו אלא ביעקב ככתוב “ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו, ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשיו אחיו שעירות ויברכהו. ויאמר אתה זה בני עשיו ויאמר אני” (כז 24-22). יצחק משתכנע שאכן מדובר בעשיו ומעניק את ברכתו ליעקב. בשעה שעשיו מגיע הביתה לאחר יום העבודה מתגלה התרמית. עשיו פורץ בצעקה גדולה (כז 36-34) על כי נגזלה ממנו הבכורה, ויצחק מפצה אותו בנותנו לו ברכה אחרת. רבקה מבינה מה מתרחש ובשעה שנודע לה שעשיו מתכונן לרצוח את יעקב היא מאיצה ביעקב לברוח לחרן לבית אחיה לבן, עד יעבור זעם (כז 45 –42). על פי סיפור זה עשיו כן היה מעוניין בבכורה והיא נלקחה ממנו באמצעות הונאה שתוכננה כל כולה על יד האם רבקה ולא פרי ראש הקודח של יעקב, כמסופר בסיפור הקודם. יש לנו אם כן שני סיפורים בעלי אופי שונה המספרים את סיפור העברת הבכורה מאח אחד למשנהו. נראה שבידיהם של מחברי ספר בראשית עמדו שני מקורות, כל אחד עם אפיונים משלו ולא ידעו על איזה מהם לוותר. יכול להיות שהם החליטו לאגדם יחד, תחת אותה קורת גג ספרותית, מכיוון שכל אחד מהם עמד על אפיונים שונים של הדמויות הפועלות.

חמתו של עשיו עלתה להשחית משעה שנודע לו מעשה המרמה והוא החליט לרצוח את אחיו ככתוב, “וישטום עשיו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשיו בליבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי” (כז 41) מכיוון שיצחק נפטר ביותו בן 180 וילדיו נולדו בהיותו בן 60, עולה המסקנה כי שניהם היו בני 120 עם מותו. כאן מתעוררות מספר שאלות. אם קיבלו את הברכה בגיל כה מופלג, כאשר פועלם העיקרי כבר מאחוריהם, מה הטעם בברכה? באם יעקב נאלץ היה לברוח כעצת אימו, האם אדם בן 120 יכול לברוח ממי שרודפו במגמה לחסלו? האם כוחותיו הפיזיים והנפשיים אכן יעמדו לו? אם אירוע זה התרחש בצעירותם, יצחק נפטר בגיל פחות מ-180, בן כמה היה אז? אם אירוע זה אירע בצעירותם, האם אין יכולה להיות מחילה ברבות השנים המלווים ביחסים יותר סלחניים? על פי ההגיון הכרונולוגי רבקה הדריכה את יעקב בהיותו בן 120, גיל גבוה מדי בכדי להנחות אדם לבצע מעשה מרמה, אלא אם כן הוא סנילי לחלוטין.

על נסיבות הגעתו של יעקב לחרן, ישנה גרסה נוספת, הבאה בסיומו של מעשה ההונאה מעשה ידי רבקה. “ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים” (כז 46). ומיד בהמשך בפרק כח 1 נאמר: “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצווהו לו לא תיקח אישה מבנות כנען. קום לך פנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך” (כח 2-1). על פי נסיבות העניין ומבחינה כרונולוגית הפסוק האחרון בפרק כז צריך להצטרף לפרק כח. הנסיעה לחרן באה לשמור על המסגרת המשפחתית. על פי גרסה זו, גם רבקה וגם יצחק היו מעונינים לשמור על המסגרת המשפחתית ושלחו את יעקב הרחק הרחק למקום בו גר חלק מהמשפחה המורחבת, לקחת לו אחת מבנותיה לאישה. סיפור זה ממין מתאים לאדם צעיר. אלו משתי הגרסאות היא הנכונה?
על עשיו נמסר כי בהיותו בן 40 שנה “ויקח אישה את יהודית בת בארי החיתי ואת בשמת בת אילון החיתי. ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה” (כו 35-34). עשיו התחתן בהיותו בן 40, ובניגוד לאביו היו לו שתי נשים ושתיהן אינן מהמסגרת המשפחתית. בניגוד לכלל ברזל שליווה את המשפחה המורחבת, החל מימי אברהם ואולי עוד מקודם לכן. בהמשך הוא התרכך והלך לקראת הוריו, “וירא עשיו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו ויילך עשיו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאישה” (כח 9-8). אין הוא נישא בחרן למשפחת מצד אימו, אלא אל משפחתו מצד אביו ולוקח אחת מבנות המשפחה לאישה. האם צעד זה היה כרוך בגירושן של יהודית ובשמת? שני פסוקים אלה מבחינת התוכן שלהם, אפשר היה להציבם בפרק כו אחרי פסוק 35. אך ייתכן שהם הוצבו היכן שהוצבו מתוך מטרה להדגיש את נסיעתו של יעקב לחרן.
כמו אברהם יצחק זכה גם הוא לברכתו של האל. הברכה חוזרת על עצמה מספר פעמים אבל אחת מהן היא חריגה מבחינת תוכנה. האל מנמק את ברכתו בזכות התנהגותו של אברהם: “עקב עשה אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותיי ותורותי” (כו 5). לכל אורך סיפור חייו של אברהם אין שום התייחסות למצוות, לחוקות ולתורתו של האל. ברכה זו יכולה להעיד יותר על מועד כתיבת סיפור חייו של יצחק. הגיונית סיפור זה הועלה על הכתב, כאשר העם ישב כבר בארץ כישות מדינית עם מערכת חוקים מסודרת ומגובשת. הדבר הקרוב ביותר לברכה כזו שניתנה לאברהם מופיע בפרק יח 19 והנימוק לברכה, “כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו”. מדובר יותר בהתנהגות נורמטיבית מאשר במשנה חברתית משפטית. אפשר להבין זאת רק על רקע חטאיהן של סדום ועמורה, המתוארים בהמשך. כותב או כותבי ספר בראשית רצו באמצעות ברכה זו להדגיש את חומרת מעשיהם של תושבי ערים אלה.
בתוך סיפור כה קצר שזורים מספר סיפורים זה בזה, המעבירים את הרצף ההיסטורי מדמותו של אברהם לדמותו של יעקב, תוך התייחסות מינימלית לדמותו של יצחק, אך גם מתוך מעט זה אפשר ללמוד דבר מה על אישיותו ואולי זה נעשה בכוונת מכוון. יצחק מצטייר כאדם אפור ומעומת עם דמותו הגדולה של אברהם, כדי להראות שגם אותם אנשים אפורים, חשיבותם עומדת במקומה. הם יכולים להיות התשתית לדמויות גדולות לעתיד לבוא. החברה בכללותה איננה יכולה להישען רק על דמויות מונומנטליות. אחרי התקופה ההרואית, חייבת לבוא תקופת רגיעה, שאם לא כן המעמסה הנפשית על החברה בכללותה תהייה גדולה מדי.