האם מותר לצחוק על אלוהים?

בחוק יש סעיף האוסר על פגיעה ברגשי דת. אך מחקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה גורס שיש להעדיף את חופש הביטוי, ומציע להחיל את הסעיף רק במצבים שנועדו למנוע גזענות, אלימות, הפרת הסדר הציבורי או פגיעה במקומות קדושים. שהרי אם כבר מגינים בחוק על רגשות, מה על רגש

משה גורלי

במסגרת פסטיבל קומיקס, קריקטורה ואנימציה שהתקיים בשבוע שעבר בסינמטק בתל אביב, נדרש מושב מיוחד, שכותרתו “אלוהים על הקו”, לשאלה אם מותר לצחוק על אלוהים או לפחות לשלב אותו בקריקטורות. “הזדעזעתי כשראיתי את נושא הכנס”, אמר יוני גרשטיין, הקריקטוריסט של “יתד נאמן”, “אלוהים זה לא נושא לבדיחות”.

אלא שלא רק ב”יתד נאמן” חושבים כך. אפילו החוק עלול לראות בכך עבירה פלילית. זאת, במסגרת האיסור על “פגיעה ברגשי דת” בסעיף 173 לחוק העונשין, הקובע שנת מאסר למי ש”מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים”, או ש”משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים”.

כדרכם של איסורים רחבים ועמומים, למעט מקרים נדירים, הסעיף הזה אינו מופעל. עתה מציע מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה להוציאו כליל מספר החוקים. החוקרים, פרופ’ מרדכי קרמניצר, שחר גולדמן וערן טמיר, מנמקים: “השיקול המרכזי שבעטיו אנו מתנגדים לעבירה הוא הנזק שעבירה זו מסבה לעיקרון של חופש הביטוי”. הם מציעים להתנות את האיסור רק למצבים שנועדו למנוע גזענות, אלימות, הפרת הסדר הציבורי או פגיעה במקומות פולחן.

מקורו ההיסטורי של האיסור הוא במאורעות תרפ”ט. הנציב העליון הבריטי, שחשב כי למהומות היה רקע דתי, הזדרז לחוקק את “פקודת הנאצה (גידוף דת) מס’ 43 לשנת “1929 שנוסחה: “כל אדם המפליט כל מלה או קול ברבים או לאוזניו של כל אדם אחר העלולים או מכוונים לפגוע ברגשותיו הדתיים או באמונתו של אותו אדם, יהא צפוי בצאתו חייב בדינו לעונש מאסר לשנה אחת”. בעיני קרמניצר, הרחבת האיסור הפלילי בתקופת המנדט להגנה על רגשי דת היא מיותרת. לדבריו, “בהקשר זה נראית הבחירה המודעת במונח הלשוני המעורפל ‘רגשות דתיים’, כגולת הכותרת של הרחבת האיסור הפלילי המנדטורי וכיסוד המסמל את מידת עמימותו. על אף שברור, בעיקר לנוכח ההקשר ההיסטורי, כי הערך העיקרי שעליו נדרשה הגנה הוא שלום הציבור וביטחונו – ולמעשה, חיי אדם – הרי שלכך אין אזכור בין יסודות העבירה”.

איסור זה, שעבר מספר גלגולים, נותר עד היום בספר החוקים. לראשונה נדרש לו בית המשפט העליון כשדחה ב-1964 עתירה נגד החלטת היועץ המשפטי, שלא להגיש כתב אישום נגד השופט חיים כהן. העותר, אריה וגנאר, שמע את כהן בכנס על יחסים בין דתיים לחילונים, אומר כי “עקרונות גזעניים-נאציים הפכו בגלל כלל תלמודי עתיק לחוק מדינת ישראל”. הוא טען שרגשותיו הדתיים נפגעו ולכן יש להעמיד את כהן לדין. השופט זוסמן סבר שאין כאן עניין ציבורי וקבע: “כלל גדול הוא בשיטת המשפט שלנו שאין מענישים אדם בשום פנים ואופן על דעה שהוא מחזיק בה ואף לא על הבעתה”.

המחקר בוחן את המצב בעולם: “במשפט האנגלו-אמריקאי, ניתן לראות שבראשיתה, הגבלת הביטוי האנטי-דתי נומקה בשיקולים של הגנה על הדת וסמליה, כחלק מן השלטון או כבעלת מעמד מיוחד בין מוסדות המדינה. בשלבים מאוחרים יותר ובמקומות שונים, חל צמצום משמעותי בהנמקה המייחסת חשיבות לשיקולים אלה דווקא, ונרשמה הנמקה המייחסת חשיבות להגנה הנדרשת לשלום הציבור. כלומר, מעבר מהגנה על הדת להגנה על בני אדם מפני אלימות”.

ישו לא הומו

פסק הדין האחרון שבו הועמדו לדין בגין העבירה, היה פסק דין של בית הלורדים האנגלי מ-1979 ובו הורשעו אחד מעיתוני הקהילה ההומוסקסואלית ועורך העיתון בעבירת ביזוי הדת באמצעות ביטוי. האישום הוגש עקב פרסום פואמה אשר ייחסה לישו הנוצרי נטייה מינית הומוסקסואלית וכללה תיאור של מערכות יחסים מיניות בין הגיבור לבין גברים אחרים, ובהם חלק מן השליחים.

אגב, הדת המוגנת בחוק היא הדת הנוצרית בלבד. ב-1991 נדחה באנגליה ערר על ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד הסופר סלמאן רושדי על פגיעה ברגשות דתיים מוסלמיים בעקבות פרסום ספרו “פסוקי השטן”. הסיבה לדחייה היתה שעבירת ביזוי הדת אינה חלה על סמלי דת שאינם נוצריים.
ב-1997 הורשעה טטיאנה סוסקין על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בניסיון לפגיעה ברגשות דתיים ונגזר עליה עונש מאסר של שנתיים בפועל ושנה על תנאי. סוסקין נתפסה בחברון כשברשותה כרוזים ובהם ציור של חזיר עוטה כאפייה שדורך על ספר פתוח. על דמות החזיר נכתב “מוחמד” ועל הספר “קוראן”.

השופט תיאודור אור בבית המשפט העליון בחן את יסודות העבירה וקבע כי “עמדה לפיה כל ביטוי אשר יש בו פוטנציאל לפגיעה ברגשות הדת ייפול לגדרה של עבירה זו, חותרת תחת הזכות היסודית לחירות הביטוי”. אור אמנם דחה את הערעור של סוסקין אך צימצם את תחולת הסעיף האוסר על פגיעה ברגשי דת. הוא קבע שלא כל פגיעה קשה תיחשב לאסורה אלא רק זו הגורמת נזק ל”אינטרס של בני אותה דת בכללותם להבדיל מפגיעה ברגשות דת של פרט זה או אחר”. לפנינו איפוא צמצום כפול, חופש הביטוי נקבע כעולה על פגיעה ברגשות ורק אינטרס הכלל – להבדיל מפגיעה בפרט – הוכר כזכאי להגנת החוק.

נושא הפגיעה ברגשות כמעט שלא העסיק את בתי המשפט בתחום הפלילי. לעומת זאת, נדון הנושא בהרחבה בעתירות מנהליות שונות בנושאי צנזורה, פתיחת חנויות מין ותחבורה בשכונות דתיות. מקרה שבו נסוג חופש הביטוי מפני הרגשות הדתיים היה ב-,1972 כאשר בית המשפט העליון אישר את פסילת מחזהו של עמוס קינן “חברים מספרים על ישו”. בית המשפט קבע שמדובר ב”תערובת דוחה של חילול האמונה הנוצרית” והוסיף שהאיסור הפלילי מתיר אמנם “לסופר או למחזאי להצליף כאוות נפשו בשוט הביקורת או הסאטירה בכוהני דת שחטאו… אך הצגת האל עצמו על הבמה באופן המבזה את רגשות המאמינים היא מעבר לגבול המותר אצלנו על פי דין”.

היועץ המשפטי התערב

הפגיעה ברגשות מתנגשת לא רק עם חופש הביטוי אלא גם עם חופש העיסוק וחופש התנועה. לעניין העיסוק פסל בית המשפט ב-1973 החלטה של עיריית ירושלים שלא להעניק רישיון עסק לחנות “ארוס” לממכר אביזרי מין, משום חששה לפגיעה קיצונית ברגשותיו של הציבור הדתי, עד כדי סיכון שלום הציבור מצד הנפגעים. העליון קבע כי פגיעה ברגשות הדתיים אינה מעוררת כשלעצמה פגיעה בשלום הציבור והתיר לפתוח את החנות. מצד שני, סגירת כבישים לתנועה בשבת בשכונות דתיות היא תופעה מוכרת. הציבור החילוני, ככלל, מקבל על עצמו את ההגבלה כל עוד מדובר בשכונות חרדיות מובהקות, כמו מאה שערים או בני ברק, או בדרכים הסמוכות לבתי כנסת גדולים. אולם, סערה גדולה פרצה סביב החלטת שר התחבורה יצחק לוי לסגור ב-1996 את כביש בר-אילן, עורק תחבורה ראשי, בזמני התפילות. העליון, ברוב של ארבעה נגד שלושה, אישר את הסגירה. הנשיא אהרן ברק איזן בין חופש התנועה לפגיעה ברגשות הדתיים וקבע שרגשות דתיים נכללים בתוך ערך הסדר הציבורי, אשר מדינה דמוקרטית רשאית ואף חייבת לעתים להעדיף על פני אינטרסים אחרים.

ביסוד האיסור על פגיעה ברגשי דת עולות שתי שאלות: מדוע רגשות ראויים להגנה? ומדוע רגשות דת בפרט? המחזה “מלכת האמבטיה” ירד בגלל מחאה ציבורית של משפחות שכולות שרגשותיהן נפגעו. מדוע, אם כן, מגינים רק על רגשי דת ואילו רגשותיהם של משפחות שכולות או ניצולי שואה אינם זכאים להגנת החוק הפלילי? ואפשר גם לשאול מדוע אין להגן על אוהדי מכבי תל אביב שרגשותיהם נפגעו קשות בעקבות הרחקתו של אבי נמני מהקבוצה?

קרמניצר סבור כי ניסיון להגן על רגשות בחוק העונשין יפגע בחירויות רבות. לדבריו, “החיים מזמנים אינספור סיטואציות המכילות פוטנציאל ממשי לפגיעה ברגשות מסוגים שונים, בייחוד בחברות הטרוגניות ורב-תרבותיות. ניסיון להביא להגנה בחוק העונשין מפני פגיעות כאלו יביא בהכרח להגבלה עצומה של החירות. לפיכך, אין מקום לאסור על פגיעה רגשית גרידא שאין בצדה נזק נוסף לאינטרס חברתי חשוב וחיוני הנלווה לה”.

אינטרסים כאלה יכולים להיות במסגרת מאבקים בגזענות, באלימות ובהפרת הסדר הציבורי. בכנס “אלוהים על הקו” סיפר הקריקטוריסט שלמה כהן על התערבות מדהימה של היועץ המשפטי לממשלה. כהן אייר לפני כשנתיים את דמותו של הרב כדורי לטור של סילבי קשת ב”ידיעות אחרונות”. כדורי, מה לעשות, ניחן באף גדול-ממדים, שקיבל את ביטויו באיור. קורא נזעם, שהציג עצמו כצאצא לניצול שואה, כתב ליועץ המשפטי מכתב הקובל ומוקיע את הקריקטורה האנטישמית כביכול. כהן סיפר כי להפתעתו, שלח היועץ מכתב קשה לעיתון ובו הצטרף לטענה נגד הקריקטורה. לדבריו “הוא אף הגדיל לעשות ובסיום המכתב שאל את העורך מה הוא מתכוון לעשות בנידון”. כהן השיב במכתב משלו ליועץ. לדבריו היועץ השיב לו, “ובתשובתו נראה לי שהודה בטעות שעשה בכתיבת המכתב”.

הסיפור הזה מלמד על רגישותם הרבה של הישראלים, שאף מוצאים לנכון לשתף את כל העולם בזעקות שבר על פגיעה ברגשותיהם. דווקא בגלל זה אולי ראוי להסיר את החרב הפלילית, אם כי החוק, מזכירים החוקרים, לא קובע מהי הדת שרגשות מאמיניה ראויים להגנה. החוק גם אינו מגדיר מהי דת – האם כל קומץ אנשים שמחזיקים באמונה דתית רשאים להתלונן במשטרה על פגיעה ברגשותיהם?

הכתבה פורסמה בעיתון הארץ.