אין ולא הייתה נוסחה פיזיקלית ששינתה כך את פני האנושות. מרגע שאינשטיין גילה שניתן להמיר מסה לאנרגיה, אי-אפשר היה לעצור יותר את ההשלכות ההרסניות
פרופ’ חנוך גוטפרוינד, “אודיסיאה”
רבים מחוקי הטבע מנוסחים כמשוואות מתמטיות, אשר קושרות בין סמלים המייצגים גדלים פיזיקליים. שיטות מתמטיות משמשות בתהליכים המובילים מהנחות פשוטות אל המשוואות האלה, וחישובים מתמטיים, אנליטיים ונומריים, מאפשרים להסיק מן המשוואות האלה תופעות הניתנות למדידה בתצפיות או בניסויים במעבדה.
כאשר התמודד עם האתגר של ניסוח תורת היחסות הכללית, אשר בה חוקי הטבע אינם תלויים במערכות הייחוס שבהן הם מתרחשים, נזקק אלברט אינשטיין לשיטות מתמטיות מתוחכמות, אשר פותחו על-ידי המתמטיקאים לטיפול בגיאומטריה במרחבים עקומים.
באותו הזמן הוא כתב לידידו, הפיזיקאי ארנולד זומרפלד: “רכשתי כבוד עצום למתמטיקה, שלחלקים המעודנים שלה, מתוך בורות, התייחסתי כאל מותרות”. מימי ניוטון הופיעו על במת הפיזיקה מספר משוואות פשוטות לכאורה, אשר שינו תפיסות עולם והפכו לעמודי התווך של הפיזיקה המודרנית.
ביניהן ניתן למנות את משוואת הכבידה של ניוטון, את משוואות מקסוול (Maxwell), המאחדות את החשמל, המגנטיות, האופטיקה וגלי הרדיו למסגרת אחת, את משוואת שרדינגר (Schroedinger), המתארת את האופי הגלי של חלקיק חומרי בתורת הקוונטים, ואחרות.
בין כל אלה, המשוואה המפורסמת ביותר בעולם המדע היא משוואה פשוטה המכילה חמישה סמלים בלבד – E=mc2. משוואה זו, הקושרת בין גדלים שהם לכאורה שונים לחלוטין זה מזה: אנרגיה (E), מסה (m) ומהירות האור (c), הפכה בימינו לסמל תרבות.
היא מופיעה על חלקי לבוש, בפרסומות למוצרים מסחריים, על שטרות ומטבעות, ואינני יודע אם יש מדינה אחת אשר לא הוציאה בול ועליו E=mc^2 בעיצובים שונים ויצירתיים.
תכולת האנרגיה של גוף חומרי
בסוף 1905 פרסם אינשטיין מאמר בשם “על האלקטרודינמיקה של גופים נעים”, ובו ניסוח של תורת היחסות הפרטית שלו. התורה מבוססת על שתי הנחות: א) מהירות האור אינה תלויה במהירות המקור או במהירות הצופה. ב) בשתי מערכות ייחוס הנעות במהירות קבועה זו ביחס לזו, מתקיימים אותם חוקי הטבע.
כדי להסביר את ההנחה השנייה אינשטיין השתמש לעתים במטאפורה של רכבת הנוסעת במהירות קבועה, חלונותיה סגורים וגלגליה משומנים היטב. אין שום ניסוי אשר צופה הנמצא ברכבת כזאת יוכל לבצע, כדי ללמוד משהו על מצב התנועה שלה ביחס לרציף.
מדובר בשתי הנחות פשוטות לכאורה, ובכל זאת, איש מלבד אינשטיין לא השכיל להציע אותן עד זמנו. מן ההנחות האלה אפשר להסיק שורה של מסקנות על ההשפעה של מהירות הצופה על מדידת אורכים, מדידת זמנים ומדידת כוחות חשמליים ומגנטיים.
אחרי שפרסם את המאמר, אינשטיין שם לב שיש מסקנה נוספת, מהותית ומפתיעה, הנובעת מן ההנחות של תורת היחסות הפרטית, ואז פרסם מאמר קצר נוסף, שבו שלושה עמודים בלבד, תחת הכותרת “האם ההתמדה של גוף תלויה בתכולת האנרגיה שלו?” (כאן התמדה היא שם נרדף למסה).
במאמר הזה הראה אינשטיין ש”אם גוף פולט אנרגיה L, אז המסה שלו קטנה ב- L/V^2… המסה של גוף היא מידה לתכולת האנרגיה שלו… אם התיאוריה מתאימה לעובדות, אז קרינה מעבירה מסה בין הגוף הפולט והגוף הקולט”. (באותם הימים נהגו הפיזיקאים לסמן אנרגיה ב-L, ואינשטיין מסמן כאן את מהירות האור ב-V).
זהו הניסוח הראשון של E=mc^2, אם כי לא בסימון זה. אינשטיין הראה במאמר זה את השקילות בין מסה ובין אנרגיית קרינה אלקטרומגנטית, אבל טען שהתוצאה הזאת היא כללית ובלתי תלויה במכניזם שבו גוף פולט אנרגיה.
לכל צורות האנרגיה יש מסה. כאשר אינשטיין הגיע למסקנה הזאת, הוא כתב לידידו Conrad Habicht:
“המסה היא מידה ישירה של האנרגיה הכלולה בגוף… הטיעון משעשע ומפתה, אבל ככל שאני יודע, ייתכן שהאל צוחק על כך ומוליך אותי באף”.
האם השקילות בין מסה ואנרגיה פירושה, שאפשר באמת להפוך מסה לאנרגיה? אינשטיין חשב שאפשר יהיה להבחין בתופעה זאת בהתפרקות רדיואקטיבית: “אין זה מן הנמנע שאפשר יהיה לבחון את התיאוריה הזאת בעזרת גופים שבהם השינוי באנרגיה הוא גדול (כמו מלחי רדיום)”. תחזית זאת התממשה כשלושים שנים מאוחר יותר.
ראשית העידן הגרעיני
ההיפוך של מסה לאנרגיה התרחש בניסוי מבוקר במעבדה בפעם הראשונה ב-1932. הפיזיקאים ג’ון קוקרופט (John Cockroft) וארנסט וולטון (Ernst Walton) מאוניברסיטת קיימברידג’ באנגליה הצליחו להאיץ גרעיני מימן (פרוטונים), אשר פגעו בגרעינים של היסוד ליתיום (המורכבים משלושה פרוטונים וארבעה נויטרונים).
בהתנגשות נוצרו שני גרעינים של הליום (חלקיקי α, המכילים שני פרוטונים ושני נויטרונים), אשר נעו במהירות גבוהה בכיוונים הפוכים. סכום המסות של הפרוטון וגרעין הליתיום הוא יותר גדול מן המסה של שני חלקיקי α. המסה שהלכה לאיבוד בתהליך הזה הפכה לאנרגיה הקינטית (אנרגיית התנועה) של שני חלקיקי α.
הניסוי הזה אישר את התופעה של הפיכת מסה לאנרגיה והראה, שהמאזן הכמותי בין שתיהן נקבע על ידי הנוסחה E=mc^2. התברר שהאל לא צחק ולא הוביל את אינשטיין באף.
התגלית הזאת זכתה לכיסוי סנסציוני ב-“New York Times”: “בניסויים מדעיים שנערכו לאחרונה, הוכח שהמבצר הפנימי ביותר של החומר, גרעין האטום, ניתן לפיצוח, תוך יצירה של כמויות עצומות של אנרגיה, וקרוב לוודאי גם של מקורות חדשים של זהב, רדיום ומינרלים יקרים אחרים”.
הלורד ארנסט ראתרפורד, הנחשב לאביה של הפיזיקה הגרעינית, היה פחות נלהב. הוא כותב ב-1933:
“הטרנספורמציות האטומיות האלה הן בעלות עניין רב לאנשי המדע, אבל איננו יכולים לשלוט באנרגיה האטומית במידה שהעניין יהיה בעל ערך כלכלי, ואני מאמין שלא נוכל לעשות זאת אי פעם בעתיד… העניין שלנו בנושא הוא מדעי טהור, והניסויים האלה תורמים להבנה טובה יותר של מבנה החומר”.
באותה שנה הוא התבטא בנושא בכנס מדעי בלונדון: “מי שמדבר על אנרגיה אטומית מדבר שטויות”. האמירה הזאת מעידה עד כמה מסוכן לחזות את עתידן והשפעתן של תגליות מדעיות.
שתים-עשרה שנים מאוחר יותר, אותה אנרגיה אטומית, שאחד מגדולי הפיזיקאים של התקופה התייחס אליה כאל שטות, הייתה אחראית לחורבן של שתי ערים גדולות ביפן.
“אינשטיין מפרק היקום”
באחד ביולי 1946 פרסם השבועון “Time” בעמוד השער את תמונתו של אינשטיין על רקע פטריית עשן מיתמרת ובה המשוואה E=mc^2. תחת התמונה הופיעה הכתובת: “אינשטיין מפרק היקום”.
המשוואה E=mc^2 איננה תרשים לבניית פצצה אטומית. היא מייצגת את העיקרון הפיזיקלי של הפיכת מסה לאנרגיה, המסביר מדוע תופעה כזאת אפשרית. היא מסבירה את התהליך של הפקת אנרגיה בכורים גרעיניים, כפי שהיא מסבירה את המקור של אנרגיית השמש ושל כל הכוכבים ביקום.
בין העיקרון הזה ועד בניית פצצה אטומית יש דרך ארוכה של מחקר מדעי ופיתוח טכנולוגי. אינשטיין לא היה שותף לתהליך הזה בשום צורה ובשום שלב, ובכל זאת שמו נקשר לפצצה האטומית. הדבר הזה רדף והטריד אותו עד סוף ימיו.
סמוך למותו ב-1955 כתב אינשטיין לידידו מקס פון-לאוה (Max von Laue), שהיה הפיזיקאי הגרמני היחיד איתו התכתב אחרי מלחמת העולם השנייה:
“הפעילות שלי בקשר לפצצה האטומית הייתה רק חתימתי על המכתב לרוזוולט. בגלל הסכנה שהיטלר עלול להיות הראשון שתהיה לו הפצצה, חתמתי על המכתב אשר נוסח על-ידי סילארד. אילו ידעתי שהחשש לא היה מוצדק, אני, כמו גם סילארד, לא הייתי פותח את תיבת הפנדורה הזאת, מפני שחוסר האמון שלי בממשלות לא היה מכוון רק לממשלת גרמניה”.
בימי המלחמה הקרה נקשרה בתודעת האנושות המשוואה E=mc2 עם הנשק הגרעיני. היא מסמלת שילוב בין הבנת עקרונות פיזיקליים מורכבים ומסתוריים, המעוררת השתאות בציבור הרחב, ובין בשורה אפוקליפטית על סוף המין האנושי.
עם זאת, המשוואה הפשוטה הזאת הדריכה דורות של אנשי מדע במחקר בתחומי פיזיקה שונים כמו אסטרופיזיקה וקרינה קוסמית, בפיתוח תחום חדש – פיזיקת החלקיקים האלמנטריים, ובבניית מאיצי חלקיקים רבי עוצמה.
בביקוע של אטום אורניום רק חלק קטן מן המסה הופך לאנרגיה. לעומת זאת, כאשר אלקטרון מתנגש עם חלקיק המכונה פוזיטרון, שניהם נעלמים והמסה שלהם הופכת כולה לאנרגיית קרינה אלקטרומגנטית.
הפוזיטרון הוא האנטי-חלקיק של האלקטרון – זהה לו בכל התכונות פרט לכך שהוא בעל מטען חשמלי הפוך. הפיכת מסה לאנרגיה על-ידי מפגש בין חומר ואנטי-חומר בקנה מידה מקרוסקופי יכולה לספק אנרגיה בכמויות אדירות לבניית עולם תעשייתי חדש, או ליצור כוח הרס מעבר לכל מה שידענו עד עכשיו. בינתיים, אפשרות כזאת קיימת רק בסיפורי מדע בדיוני.
חנוך גוטפרוינד הוא פרופסור אמריטוס לפיזיקה ומרכז מטעם האוניברסיטה העברית את הפעילות הקשורה לאלברט אינשטיין ברחבי העולם.
המאמר המלא התפרסם בגיליון מס’ 8 של כתב העת “אודיסיאה”.
17 תגובות
אהוד, תודה!
איפה טלי כשצריך אותה? בגלל שיש לה מומחיות במה שנדון בכתבה ובתגובות לה, אני מצפה לקרוא כאן את דבריה.
צבי,
רק הערת אגב. אני מסכים איתך שאין צורך לדעת יחסות כדי לקבל אנרגיה גרעינית, אבל מצד שני אין צורך גם לדעת קוונטים. נכון האנרגיה מקורה בגרעין שמבנהו ניתן באמצעות מודלים קוונטיים: מודל הטיפה (פחות קוונטי) או מדול הקליפות. כיום אגב יש מודלים גרעיניים קצת יותר מורכבים אבל למיטב ידעתי אין מודל המתאר טוב את הביקוע הגרעיני שהינו תהליך מורכב ביותר.
כדי לקבל אנרגיה גרעינית כל שצריך לדעת הוא פיסיקה קלסית או סמי-קלסית. אנרגיה גרעינית מתקבלת בריאקציית שרשרת כך שכל מה שצריך לדעת זה לתאר את אוכלוסיית הניטרונים בזמן ובמרחב ולשם כך מספיקה משוואת הטרנספורט. הinput היחידי למשוואת הטרנספורט הניטרונית מגרעין הם חתכי הפעולה הגרעיניים אבל הללו מתקבלים הרבה פעמים ממדידות ולא מתאוריה בסיסית. כך שאומנם E=MC^2 קובעת מה כמות האנרגיה, שתשתחרר בביקוע (חישוב שעשתה לראשונה לייזה מייטנר), אבל מעבר לכך אין צורך ביחסות לקבל אנרגיה גרעינית מצד שני חתכי הפעולה הניטרונים לריאקציות שונות (ביקוע, פיזור,( n,2n) ועוד..) מקורם הפיסיקלי בקוונטים אבל אין כל צורך לדעת על תורת הקוונטים כדי לבנות ולהפעיל כור.
אגב במשוואת הטרנספורט הניטרונים (משוואת בולצמן) הניטרונים מתוארים כחלקיקים נקודתיים (זוהי כאמור משוואה סמי-קלסית).
צבי ואהוד:
אני מסכים עם מה שאמרתם אבל ברצוני להצביע על תופעה שנראה לי שלא התייחסתם אליה.
זה שמצליחים למצוא לתיאוריה שם קליט אינו דבר מקרי.
זה אולי עוזר להפצתה אבל הבסיס לכך הוא יופי פנימי שקיים בתיאוריה מלכתחילה.
כפי שכתבתי במאמרי על היופי https://www.hayadan.org.il/meta-beuty-2911082/ הקליטות היא אחד מן המאפיינים הברורים, הטבעיים ואף המוצדקים (אינסטרומנטלית) של יופיה של תיאוריה.
ביטוי קצר וקליט המקפל בתוכו את רעיונות התאוריה בצורה קומפקטית סביר שימצא לכל תאוריה שאנו שופטים כ”יפה”.
ביטוי זה לא חייב להיות מילולי – לתורת היחסות הכללית יש “ביטוי ציורי” ש”תפס” יפה מאד (זה הציור שממחיש את עיקום המרחב על ידי כדור שמונח על יריעת גומי כמו גם הנגזרת שלו שמדגימה את החור השחור כעיקום שלמעשה הופך לנקב).
לדעתי, אחד הביטויים הקולעים ביותר שהוצעו במדע אי פעם הוא הביטוי “הגן האנוכי”.
ברגע שקראתי אותו לראשונה – מיד ידעתי את כל הדברים החשובים שכתב דוקינס בספר בו טבע את המונח.
אהוד,
מובן לי שאינך מזלזל במדע – אתה יודע יותר מידי…. (:
כשאלה סוציאלוגית זה אכן מעניין, אני מסכים עם מרבית הסיבות שנתת אך נראה לי שאוכל להציע עוד כמה:
– בניגוד לתורת היחסות הפרטית שלה היו שותפים רבים, 10 שנים לאחר מכן יצר איינשטיין מהיסוד את תורת היחסות הכללית – תורה אדירה כמעט ללא שום הקדמות מצידם של פיסיקאים אחרים. עם אימותה של תורת היחסות הכללית ב-1919, זכה איינשטיין למעמד מיוחד כמי שערער את תורתו של ניוטון – מעמד זה אולי היה מוצדק אך משוואת השדה של תורת היחסות הכללית לא יכלה להפוך למעין לוגו שכן היא מסובכת מידי – על כן, תפסה E=mc^2 את מקומה. משוואת שרדינגר שהזכרת סובלת לפיכך ממעמד נמוך משתי סיבות – מצד אחד היא מסובכת ומצד שני, לתורת הקוונטים אין אבא אחד.
– E=mc^2 נתפסת כהסבר התיאורטי לאנרגיה הגרעינית, זה לא ממש נכון אמנם (פיתוח פצצה גרעינית דורש יותר קוונטים מיחסות), אך בכל זאת ביקוע הגרעין הוא האירוע הראשון בו נחזית ממש שינוי במסה המלווה בפליטת אנרגיה. לאחר מלחמת העולם השנייה אנרגיה גרעינית נתפסת כעניין משמעותי מאד ורוב הציבור אינו מתעסק בטיבה האמיתי של האנרגיה הגרעינית ומסתפק בטענה הפשוטה כי מסה הופכת לאנרגיה. על כל פנים זה אינו הסבר למדוע איינשטיין כל כך מפורסם (כי הוא היה מפורסם קודם לכן) אלא רק למדוע E=mc^2 מפורסם.
– נראה לי שאיינשטיין הפך למעין גיבור אמריקאי וככזה, זכה לפרסום יוצא דופן גם ביחס למדענים גדולים אחרים. בתרבות שאוהבת פולחני אישיות, אין זה פלא שגם מדענים גדולים, ובוודאי טיפוסים ססגוניים כמו איינשטיין נהיים גיבורים (ושלא ישתמע מדברי איזושהי הקטנה בערכו, אלא רק בערכו של פולחן האישיות).
צבי, תודה!
סתם הרהרתי מתי נוסחה המשוואה המפורסמת בצורתה הפופלרית. יש כאן שאלה סוציולוגית מעניינת והיא מתי זוכה תאוריה מדעית להכרה ציבורית ולהנצחה כאייקון? משוואת שרדינגר גם היא משוואה בעלת חשיבות מרובה וכמובן גם משוואות מקסוול אבל דומני שהניסוח הפשוט של שקילות בין מסה לאנרגיה המכיל רק 5 סמלים הוא שהפך את המשוואה לכל כך פופלרית. פשטות הסמלים גם היא חשובה בהכרה לה זכתה המשוואה. המשוואה מכילה רק פעולות שיויון והעלאה בריבוע המוכרות לציבור הרחב (אין בה נגזרות או אינטגרלים למשל…) וגם המושגים הפיסיקליים מובנים אינטואיטיבית: מסה, אנרגיה, מהירות ואור. יש כמובן להוסיף לתהילה של הנוסחה את הכריזמה האישית של אינשטיין תכונה נדירה אצל מדענים שניתן למצוא אותה אולי אצל פיינמן או לנדאו.
כהערת אגב הרבה פעמים במדע יש חשיבות למציאת הצגה קליטה או שם מוצלח לתאוריה, כדי שהתאוריה תזכה לתהודה. דוגמאות לכך הם השמות הקליטים: ה- Big Bang או חורים שחורים.
ברצוני לציין שאיני מזלזל במדע או חושב שדי בשם קליט כדי שתאוריה תתפוס אבל השאלה המעניינת היא מבין התאוריות החדשניות אילו הן הזוכות להכרה בציבור הרחב?
אהוד וכושן
כושן – עליך להבדיל בין תיאוריה מדעית שלמה ומבוססת כמו זו שהציג איינשטיין לבין אנשים שטענו ללא ביסוס מספק כי נראה שתתכן שקילות כזו. לפני איינשטיין, לא היה הבנה מספקת לטעון טענה כזו ולכן הטענות שהיו היו ספקולטיביות ובלתי מבוססות – לומר כי הם פיתחו את המשוואה קודם, שקול לטענה כי דמוקריטוס הוא שגילה את המודל האטומי.
על כל פנים, כיוון שלא הסברת על סמך מה אתה אומר את הדברים הללו אני מציע לקרוא בקישור שלמטה. על פי קישור זה בסוף המאה ה-19 נטען(ניקולאי אימוב) כי E=kmc^2 כאשר k בין 0.5 ל-1 (שקילות כזו היא בגדר היפוטזה שאפשר להעלותה משיקולי יחידות עם חסם תחתון שהוא אנרגיה קינטית מוכפלת במהירות טבעית c – גם במערכת יחידות פלאנק אנרגיית פלאנק היא מכפלת מסת פלאנק ב-c^2)
אהוד – שים לב כי לפעולה יחידות שונות מלאנרגיה (יחידות של תנ”ז) ולכן לא סביר כי איינשטיין שגה בכך.
בקישור שלמטה נטען כי הניסוח המקורי היה dm=L/c^2
כאשר פיזיקלית הטענה הייתה כי גוף הפולט קרינה באנרגיה כוללת L (לדעתי במקור סימון זה לאנרגיה נבע מסימון לאגרנג’יאן), יאבד מסה בשיעור הזה – כלומר הבעיה הייתה שאיינשטיין התייחס לזה כאל שינוי מסה של גוף שעדיין קיים ולא כאל היכולת להמיר את כל המסה לכדי אנרגיה (תהליך שיכל להתממש רק בהינתן אנטי-חומר).
בקישור מצויין גם כי את התיקון עשה פלאנק, אך לא ברור מהקישור כי הוא הראשון שכתב את המשוואה כ-E=mc^2 ממש.
בכל מקרה, אני חושב שכדרכן של תגליות מדעיות, גם לתורת היחסות יש רגליים מוקדמות ויש חצאי דברים שנתגלו קודם לכן – הדוגמאות לכך לא צריכות להכנס לאנקדוטות מעין אלו שהוצגו כאן כיוון שיש לכך אחיזה בדברים משמעותיים בהרבה, כך למשל טרנספורמציות לורנץ פותחו ע”י הנריק לורנץ עוד לפני איינשטיין וכן עבודתו של פואנקרה הובילה להבנה טובה של חלק מהתוצאים ללא הפורמליזם המתמטי היאות.
בהקשר זה אני מציע לקרוא בספרו של יורם קירש “היקום ע”פ הפיסיקה המודרנית” שם מדגיש הכותב כי על אף העבודה שנעשתה קודם לכן – עבודה יסודית קוהרנטית ושלמה בוצעה לראשונה ע”י איינשטיין ועל כן, מוצדק הכבוד הניתן לו.
http://en.wikipedia.org/wiki/Mass%E2%80%93energy_equivalence#Einstein:_Mass.E2.80.93energy_equivalence
כפי שכתוב בכתבה אינשטיין לא כתב את הנוסחה לשיויון בין מסה לאנרגיה במאמר פורץ הדרך שלו על היחסות הפרטית ב-1905, הרעיון אכן הופיע במאמר מאוחר יותר (כמצויין בכתבה) אבל לא בניסוח המפורסם. אני זוכר כי הנוסחה המפורסמת מופיעה בכתבי אינשטיין (היא מופיעה אפילו על כריכת הספר המציגה את הדף מהמחברת של אינשטיין)אבל איני בטוח בדיוק היכן ובאיזה שנה פורסמה הנוסחה בנוסח הפופלרי שלה. אגב אם אני זוכר נכון הנוסחה מופיעה במחברת של אינשטיין עם שגיאההוא סבר בהתחלה כי השיויון הוא בין המסה לפעולה L ואחר כך מחק את ה- L כתב E. אשמח לשמוע האם משהו יודע מתי ואיפה הופיע המשוואה בנוסח המפורסם שלה.
כושן:
בדיקה פשוטה מראה שאפילו בויקיפדיה לא ידעו על הבדיקה הפשוטה שלך.
מהי בדיוק הבדיקה הפשוטה שעשית?
בדיקה פשוטה תגלה לכם שאיינשטיין לא ניסח את המשוואה המדוברת בכתבה.
פצצת אנטי חומר. מעניין אם ארה”ב מחזיקה בדבר שכזה.
דווקא על הפסקה האחרונה היה צריך להרחיב ..
אני יהודי גאה,אבל סטריט
ליואב: בוא נספור:
E – 1
= – 2
M -3
C -4
2 -5 (בכתב עילי עליון – יעני ריבוע)
ותן לי לנחש, לא ספרת את ה-= ,אולי הסמל הכי חשוב בסדרת הסימנים הזו שנותן לה משמעות כמשוואה.
ליואב, הם סופרים את ה’שווה’.
e=mc^2, חמישה סמלים? (פרצוף תמה), אתם סופרים הצ’ופציק של הריבוע בתור סמל?
כתיבה יפה מאוד