מדוע מדענים רבים כל כך מוצאים את מקומם מעבר לים?
הערה – הכתבה פורסמה בסיינטיפיק אמריקן ישראל במאי 2011 ופורסמה באתר הידען ב-10/5/2012. אנו מקדמים כתבה זו שוב לרגל פטירתו של פרופ’ פרנס לפני כשבועיים.
בגליון הנוכחי של סיינטיפיק אמריקן מופיעה כתבה שלו על מעטפת המיאלין. נביא אותה בקרוב באתר הידען.
סוף סוף התעוררו שלטונות המדינה והגיעו למסקנה כי אנו מאבדים “מוחות” לחו”ל ובזה אנו מאבדים משאב כלכלי. שלטונות המדינה והאוצר אף הקציבו משאבים (בעיקר על הנייר) כדי להחזיר מדענים לארץ. הביטוי “בריחת מוחות” נישא על שפתי ראשי ממשלה, שרי חינוך ומדע, נשיאי אוניברסיטה ורבים וטובים אחרים. בריחת המוחות נתפסת כגזירה מידי שמים משום שהתנאים בחו”ל טובים בהרבה מן התנאים בארץ והמדענים מעדיפים את סיר הבשר ונשארים בעיקר בארצות הברית. ולא היא.
האם, אכן, המוחות בורחים או אנו מבריחים אותם במו ידינו?
גיל הסטודנטים במדינת ישראל גבוה מן המקובל במדינות אחרות ובייחוד בארה”ב. לאחר השירות הצבאי ונסיעת “אוורור” של כמה חודשים, לימודי הבוגר מתחילים בגיל 22-23. לאחר שלוש שנות לימוד וקבלת תואר בוגר ממשיכים הטובים שבהם את הלימודים לתואר מוסמך, ואילו המצטיינים ממשיכים לתואר דוקטור במסלול ישיר. לצורך הדיון הנוכחי נתייחס לתלמידים העושים עבודות מחקר לתואר דוקטור במכון ויצמן או באוניברסיטאות המחקר. עבודת דוקטור אורכת בדרך כלל בין חמש לשש שנים. בשנים הראשונות אין לתלמידים האלה תוצרת ורק לקראת סוף התקופה יש קפיצת מדרגה ביעילות העבודה ובמחקר. כלומר המדינה משקיעה משאבים רבים בהכשרת כוח עבודה מיומן ומתקדם והתוצאות מתקבלות רק לאחר זמן ארוך. ואז, כשהדוקטורנטים החדשים הם כבני 33 ובשלים לבצע מחקר רציני, אנו פחות או יותר מחייבים אותם לנסוע לפרק זמן של שלוש ואף ארבע שנים להשתלמות כפוסט-דוקטורנטים בארצות אחרות ובעיקר בארה”ב.
קרדיט: דפנה אקסל
בגיל שבו תלמידינו מצויים בתחילת דרכם האקדמית, לעמיתיהם (בעיקר בארה”ב) יש כבר מעבדות מחקר עצמאיות משלהם והם בדרגת פרופסור חבר. וכשתלמידינו מבקשים לחזור לארץ למוסד אקדמי, אם הם לא פרסמו שניים שלושה מאמרים בכתבי העת הטובים ביותר סיכוייהם להתקבל נמוכים. הלחץ הזה מעודד את החוקרים האלה להישאר בחו”ל כמה שנים נוספות, כדי לפרסם עוד מאמר או שניים. בינתיים נולדים ילדים, הלחץ הכלכלי גובר ואז הם נוטים לעבור ממלגת פוסט-דוקטורט למשרת פרופסור באחת האוניברסיטאות בחו”ל. יש מקרים שבהם אנשים מנסים לחזור, אבל, על אף הצטיינותם ובגלל מחסור בתקנים וקיצוצים התשובה היא: “מצטערים אבל את או אתה מבוגרים מדי.” אני מכיר באופן אישי תלמידים מצטיינים שנשארו בחו”ל מסיבות כאלה. האם ההקפדה היתרה אכן קידמה במידה ניכרת את מעמדה היחסי של מדינת ישראל באקדמיה? אני טוען שהיתרון היחסי של ישראל בעולם האקדמי קיים לא בגלל, אלא למרות שיטת הסינון הנוהגת כיום, שיטה הגורמת להברחת מוחות.
הנוהג לשלוח תלמידים להשתלמות התפתח לפני עשרות שנים כשמכון ויצמן, האוניברסיטה העברית והטכניון היו מוסדות המחקר היחידים בארץ ורק החלו לפתח מחקר מדעי מתקדם. לכן באותה עת היו חייבים לנסוע וללמוד שיטות מחקר חדישות. התלמידים נסעו לפרק זמן של שנתיים, חזרו למוסד השולח ופיתחו נושאי מחקר והוראה חדשים. ההשתלמויות ההן אכן הוכיחו את עצמן ותוצאותיהן המוצלחות ניכרות עד היום. אך כיום המצב שונה לגמרי. המחקר האקדמי כיום נערך אצלנו במספר רב של מוסדות הכוללים אוניברסיטאות, מוסדות מחקר ממשלתיים ותעשייה. אם באים מחו”ל להשתלם אצלנו, מדוע שתלמידים שלנו לא ישתלמו בארץ? מדוע שלא ייסעו לפרק זמן של שנתיים לכל היותר ויחזרו? בשביל מה הוקם המנגנון של שנת השבתון אם לא להשתלמות ולימוד של שיטות מחקר חדשות לחוקרים שיש להם כבר מעבדות עצמאיות? נכון, גם אם נשנה את השיטה לא נוכל לקלוט את כל המסיימים, אבל הסיכוי שהם ימצאו מקום עבודה בארץ יגדל. לפחות אם נשנה את השיטה, התרומה של תלמידינו למחקר בארץ תהיה גבוהה במידה ניכרת.
יצחק פרנס הוא פרופסור במחלקה לנוירוביולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, מייסד האגודה הישראלית למדעי העצב ומקים מעבדות הנוער על שם בלמונטה בירושלים.
70 תגובות
ראו את הפרק “הפרדוקס ככלי מדעי” בערך “פרדוקס” בויקיפדיה.
אהוד,
אכן אנו מסכימים, רק הסתייגות אחת. אתה כותב “וגם לא ניתן להגיד מראש מה תהייה תוצאת הניסויי לפי התאוריה הקיימת”.
וההערה שלי היא שאף פעם אי אפשר להגיד מה יהיו תוצאות ניסוי שאלמלא כך לא היה צורך לבצע את הניסוי. מה שכן אפשר להגיד בניסוי טוב הן אפשרויות שמכל אחת תעלה מסקנה אחרת. לדוגמא אם תצא תוצאה א’ היא תחזק את התאוריה אולם אם תצא תוצאה ב’ התאוריה תצטרך להיבחן מחדש. אם יצא ג’ שלא חשבנו עליו זה אומר שלא הבנו את המערכת והופתענו אולם יש סיכוי שדוקא זה יביא להתקדמות משמעותית.
גם ניסויים מחשבתיים חוזים מספר אפשרויות או תוצאה שנראית מפתיעה ובלתי סבירה לאינטואיציות שלנו. כאלו שלא אינם מעניינים ולא ראויים לפרסום.
ועוד באותו עניין:
לדעתי רוב הציבור בכלל לא נותן את דעתו לניסויים פיזיקליים ולא חושב בכלל אם להגדיר את המצבים שתיארתי כפרדוקס.
רוב הציבור גם לא מטריד את עצמו בשאלה מהו פרדוקס.
מצד שני – אני די משוכנע שרוב הציבור יקבל את ההגדרה שנתתי למושג ולכן (אם יחשוב על העניין) גם את דעתי בעניין הניסויים.
אהוד:
גם אני חושב שהוויכוח הוא סמנטי אבל דעתי היא שאם תוציא את הניסויים הפיזיקליים שסותרים תיאוריה מן הכלל לא תוכל לנסח הגדרה של המילה “פרדוקס” בצורה נורמלית (כלומר – תוכל – בצורה לו נורמלית – לומר שההגדרה היא כמו ההגדרה שנתתי אני למעט סתירה המתקבלת בין ניסוי לבין תאוריה מדעית אבל זה, כאמור, לא נורמלי).
ר.ח.
גם ביננו אני סבור כי הויכוח הוא סמנטי בלבד. אני כמובן מסכים איתך כי ניסוי מחשבתי שונה מהותית מאשר ניסויים שניתן לתכנן היום אך טרם בוצעו. הטענה שלי הייתה כי ניסויים מחשבתיים הם לרוב לא רק בגדר מדע בידיוני בתחום הטכנולוגיה אלא הם גם מותחים את גבולות התאוריה.
לדוגמא הבאת כניסוי מחשבתי את הטיסה במהירות האור, לא מדובר כאן בשאלה טכנולוגית בלבד, השאלה היא גם תיאורטית. לפי תורת היחסות לא ניתן לעבור את מהירות האור וגם ידוע לנו כי ככל שגוף מתקרב למהירות האור מסתו עולה. לכן השאלה האם ניתן לטוס במהירות האור דוחפת את התאוריה לקצה שלה. באופן דומה התאוריות הקיימות כיום אינן אוסרות מפורשות מסע בזמן אבל מסע שכזה כרוך בהרבה פרדוקסים שלא לדבר על בעיות כמו שימור מסה ואנרגיה לפיכך ההירהור בזמן אינו מהווה שאלה טכנולוגית בזמן אלא חוקר את גבולות התיאוריות הקיימות כיום. לטעמי ניסויים מחשבתיים מתארים ניסויים שאינם אפשריים טכנולוגית וגם לא ניתן להגיד מראש מה תהייה תוצאת הניסויי לפי התאוריה הקיימת, שאילו היה ניתן לא היה ענין רב בניסוי המחשבתי. מכיון שניסויים מחשבתיים מושכים את הידע התיאורטי שלנו לקצה שלו הם הרבה פעמים מתארים פרדוקסים. לדוגמא מסע בזמן מתקשר אצלנו לפרדוקסים וכיוצא בזאת.
מיכ*אל,
אכן הוויכוח הוא סמנטי בלבד. אני מצידי חושב כי ההגדרה שלי למה הוא פרדוקס במדע תואמת את ההגדרה הרווחת ולא מדובר בכפי שכתבת החלטה אפריורית שלי בלבד, לא לקרוא לתוצאות ניסוי הסותרות את התאוריה בשם “פרדוקס”. ראשית נבחן את הפרדוקסים הידועים במדע שאותם כבר הזכרתי מספר פעמים: החתול של שרדינגר, פרדוקס התאומים, השד של מקסוול. כל הפרדוקסים הללו אינם קשורים לניסוי. כאשר המציאות כפי שהיא משתקפת בניסוי סותרת את הידע הקיים הדבר אינו מכונה בשפה המדעית פרדוקס לדוגמא: ניסויי מיכלסון-מורלי לא כונה ואינו מכונה פרדוקס, ספקטרום הקרינה של גוף שחור לא כונה בשם פרדוקס, תצפיותיו של קפלר לא כונו פרדוקס וכיוצא בזאת.
מדוע ההגדרה של פרדוקס “מצב בו שתי דרכים שונות ולגיטימיות לגיבוש מסקנה מובילות לשתי מסקנות שונות ואף סותרות” אינה תקפה במקרה בו ניסוי אינו תואם לתיאוריה? הסיבה היא פשוטה מדע הוא שיטה המבוססת על ניסוי או לפחות תצפית ולכן תוצאות ניסוי הם ה”אמת ” היחידה. לא מדובר על שתי דרכים לגיטמיות לגיבוש מסקנות ישנה רק דרך אחת והיא תוצאות הניסוי. התאוריה חייבת להסביר את תוצאות הניסוי או שהיא נזנחת (לעתים רק עוברת מודפיקציה) בכל מקרה אין כאן שתי דרכים לגיטמיות כפי שאתה טוען. לסיכום בסיס הדברים אנו מסכימים על הגדרות קשה להתווכח אלא אם תצליח למצוא הגדרה מילונית לפרדוקס במדע או שתמצא מספר ניסויים שתוצאותיהם הוגדרו כפרדוקסים על ידי אנשי מדע.
אהוד,
אני שוב אחזור ואטען שניסוי מחשבתי להבנתי הוא כזה שלא ניתן לבצעו היום. ניסוי רגיל שמתוכנן על סמך הטכנולוגיה הקיימת ואפילו אם לא מבצעים אותו לא הייתי מגדיר אותו ניסוי מחשבתי.
דוגמאות לניסויים מחשבתיים : הארצת (מלשון ארץ) מאדים, בניית מכונת זמן, טיסה במהירות האור, בניית מחשב עם רגשות וכו’. הרבה מאד ניסויים מחשבתיים כאלה מהווים בסיס למדע הבדיוני.
אהוד:
אני מסכים אתך שהוויכוח נובע מן המחלוקת על משמעות המילה “פרדוקס” אבל אני חושב שמחלוקת זו נובעת מהחלטה אפריורית שלך לא לקרוא לתוצאות ניסוי הסותרות את התאוריה בשם “פרדוקס”.
אם תקח את ההגדרה שנתתי לפרדוקס (מצב בו שתי דרכים שונות ולגיטימיות לגיבוש מסקנה מובילות לשתי מסקנות שונות ואף סותרות) – ואני די משוכנע שאין איש שלא יקבל הגדרה זו – כולל אתה – אז תראה שמצב בו תוצאות ניסוי סותרות את התאוריה המקובלת אכן עונה להגדרה (כפי שהסברתי בתגובה קודמת).
הסיבה שאינך נוטה לכנות מצב זה בשם פרדוקס היא העובדה שכל בר דעת יודע שזו הדרך בה מתקדם המדע ולכן זה מצב שכיח ואף מהווה שיטת עבודה בשעה שמחוץ לתחומי המדע זו תופעה הרבה פחות שכיחה ולכן נוטים לייחס לפרדוקסים “נדירות” ואי התקיימות אותה תכונת “נדירות” במסגרת המדע גורמת לאנשים לשכוח שבכל זאת מדובר בפרדוקסים.
מיכ*אל
אי ההסכמה ביננו הוא על מה מכונה “פרדוקס במדע”. המדע אכן מתקדם כאשר ניסויים אינם מתאמים לתיאוריה לפי מיטב ידעתי אי התאמה כזו אינה נקראת פרדוקס. לפי מיטב ידעתי המאפיין של פרדוקסים במדע הם ניסויים לרוב מחשבתיים שסותרים או את חוקי הטבע, לדוגמא השד של מקסוול או את ההיגיון הישר, לדוגמא פרדוקס התאומים, החתול של שרדינגר, מסע בזמן וכו…מכיון שפרדוקסים במדע סותרים או את חוקי הטבע הידועים לנו או את השכל הישר לרוב מדובר בניסויים מחשבתיים.
לאוןר זאת פרדוקסים לא הולידו את תורת הקוונטים אלא ניסויים שלא התאימו לתצפית וכך אכן המדע מתקדם בשלב של מהפכה מדעית. היו אילו ספקטרום הקרינה מגוף שחור שהולידה את תורת הקוונטים וניסוי מייקלסון-מורלי שהוליד את תורת היחסות. כפי שטענת שום ניסוי מחשבתי לא היה מנבא את התוצאות הללו וזו בדיוק היה הטיעון שלי נגד ניסויי מחשבה בדיון שלי עם ר.ח. כפי שכתבתי בתגובה 54
“לטעמי מעט מאד ניסויים מחשבתיים קידמו את המדע”.
בקצרה איני מסכים למשפט” היו אלה פרדוקסים (שבמדע הם הרבה פעמים פשוט סתירה בין ניבויי התיאוריה לבין המציאות)” כי לפי הידוע לי במדע אין מכנים אי-התאמה לניסוי פרדוקס מעבר לכך אני מסכים לדבריך כך שבשורה התחתונה הוויכוח ביננו הוא סמנטי.
ר.ח.
במדע הרבה ניסויים אם לא רובם עובדים על תכנון ניסויים חדשים שתרם נעשו הדבר לא הופך את הניסויים הללו לניסויים מחשבתיים. ניסויים מחשבתיים לא באים לבדוק תאוריה קיימת אלא מהווים לעתים כלי לניסוח בעיות בתיאוריה קודמת קרי פרדוקסים וכך אני תופס את עבודותיו בפיסיקה של אבשלום אליצור. אישית אני מאמין במדע ניסיוני תצפיתי שבו מבצעים ניסויים אמתיים ואז מנסים להסביר אותם.
רפאים:
זה לא נוסף לדברי – זה מובן מהם מאליו.
אהוד
פרדוקסים זה דבר חשוב, מפני ש (בנוסף לדבריו של מכאל):
תוצאה Y מובילה לדרך חשיבה ג – המחליפה את התאוריה המקובלת
וזו אכן התקדמות מדעית.
אהוד:
אתה מייחס לי דברים שלא אמרתי.
בכלל לא דיברתי על ניסויים מחשבתיים.
לפרדוקסים הייתה השפעה רבה בכל תחום בחיים וזה כולל את המדע.
קיימים הפרדוקסים שאתה מתייחס אליהם בתגובתך וקיימים גם אחרים.
הפרדוקסים הקלאסיים לא שינו את המדע אבל חידדו את הבנתו. לדעתי זה מאד חשוב.
רבים מן הפרדוקסים האחרים שאתה – כמי ששקוע בתוכם כל הזמן נוטה להתעלם מהם – שלא רק שינו את המדע אלא הולידו את תורת הקוונטים!
ניסוי שני החרכים וניסויים דומים נראים כפרדוקסים מובהקים והם חייבו שינוי אמיתי בתפיסתנו את המציאות.
אגב – אם כבר הזכרת ניסויים מחשבתיים – שום ניסוי מחשבתי לא היה מנבא תוצאה כה פרדוקסאלית.
לא ידוע אם איינשטיין היה מודע לניסוי מייקלסון מורלי כשניסח את תורתו אבל היו אלה פרדוקסים (שבמדע הם הרבה פעמים פשוט סתירה בין ניבויי התיאוריה לבין המציאות) שחייבו אותו להציע חלופה כה מהפכנית וכה אנטי אינטואיטיבית לתורת ניוטון.
וזה הרי מובן מאליו.
באותה הזדמנות שהזכרתי קודם אמרתי שפרדוקס נוצר כאשר שתי דרכי חשיבה שנראות לנו נכונות נותנות פתרונות שונים לאותה בעיה.
זה הרי מצב שנוצר בכל פעם שאנחנו מוצאים את עצמנו מחוייבים לשנות את התאוריה המדעית או לתקן את הניסוי:
דרך חשיבה א – התאוריה המקובלת – שנראית לנו כדרך חשיבה נכונה – מובילה לתוצאה X
דרך חשיבה ב – קבלת תוצאות הניסוי – שנראית לנו אף היא כדרך חשיבה נכונה – מובילה לתוצאה Y
זה פרדוקס!
אנחנו מסיקים מזה שמשהו שחשבנו שידענו למעשה לא היה נכון!
זו התקדמות!
אהוד,
אני לא טענתי שכל תחזית היא ניסוי מחשבתי. שים לב, אמרתי שניסוי מחשבתי הוא ניסוי שאין לנו יכולת לבצע היום. יכול להיות שמחר יבוא משהו עם הברקה וימציא פיתרון כיצד לבצע את הניסוי. ניסויי “אילו” שאתה מציע הם בדיוק כאלה שהרי אין לנו מכונת זמן.
אתה כן צודק לדעתי בכך שחיזוי תצפית הנובעת מתוך תאוריה לא נכלל בקטגוריה הנ”ל. חורים שחורים או קרינת המפץ אינם ניסויים מחשבתיים כי לא מעורב כאן ניסוי למרות שנחזו מתוך תאוריה ונצפו לאחר מכן.
ניסוי מחשבתי יהיה “מה היה קורה לחפץ שהיה טס קרוב למהירות האור” שכרגע אין לנו אפשרות לבצע.
ר.ח.
ההגדרה שלך כוללנית מדי לטעמי, לא כל פיתוח מתמטי במודל הוא ניסוי מחשבתי. תאוריה מדעית חוזה תוצאות ניסויים לא בעזרת ניסוי מחשבתי אלא באמצעות פיתוח מתמטי של המודל. תאוריית המיתרים הינה ההיפך הגמור מניסוי מחשבתי היא פשוט פיתוח מתמטי שמסתבר כי לא ניתן לבחון אותו בעזרת שום טכנולוגיה מוכרת כיום גם כנראה לא בעתיד הרחוק. כאשר מדען מחשב באמצעות מודל תוצאות אפשריות של ניסוי אין מדובר בניסוי מחשבתי אלא בתחזית לגבי ניסוי. הקרינה מהמפץ הגדול הייתה תחזית ניסויית בהסתמך על תאוריה נתונה העריכו מה ההשלכות שלה.
ניסוי מחשבתי הוא באמת מחשבה על ניסוי אפשרי שניתן היה לערוך ראה לדוגמא כיצד הוא מוגדר בוויקיפדיה. דוגמאות לניסויים מחשבתיים הם ניסוי קרן האור של אינשטיין ברכבת או במעלית כאשר מחשבות אילו היו שלב עבורו בפיתוחה של תורת היחסות.
אנסה להבהיר את עמדתי טוב יותר בעזרת אנלוגיה. אם אני מתכנן מה אעשה מחר לא מדובר בניסוי מחשבתי מדובר בתיכנון אבל אם אני מנסה לדמיין מה היו קורה לו הייתי מבצע פעולה שונה ממה שביצעתי לפני שנתיים וכיצד זה היה משפיע על חיי היה מדובר באנלוג של ניסוי מחשבתי, דבר שאינו סותר את חוקי הטבע אבל לא יכול להבדק במציאות. חיזוי קרינת המפץ הגדול דומה מבחינתי באנלוגיה לתכנון שלי היום מה אעשה מחר.
אהוד,
איך אתה מגדיר ניסוי מחשבתי? מבחינתי ניסוי מחשבתי הוא ניסוי שבטכנולוגיה הקיימת לא ניתן לביצוע ואנו מנסים לנחש את תוצאותיו. לדוגמא אם היה לנו מאיץ חלקיקים בגודל מערכת השמש היינו יכולים לראות קוורקים (נכון?). אם אתה מקבל את ההגדרה הזו לניסוי מחשבתי אז בעצם כל תאוריית המיתרים, תאורייות יצירת החיים (אביוגנזה) ותאוריות על יצירת היקום הינן ניסויים מחשבתיים. הקרינה מהמפץ הגדול נחזתה לפני שנמצאה, זה היה לטעמי ניסוי מחשבתי.
ר.ח.
אגב הצצתי במאמר אליו את המפנה וקראתי את התקציר בלבד, אבל ממבט ראשוני נדמה לי כי אין לו קשר לניסוי שהציעו ויידמן ואליצור, הוא עוסק יותר במחשוב קוונטי. נדמה לי כי פרופ’ זיילנגר מדען מאד מוערך בתחום הניסויי של תורת הקוונטים ביצע את הניסוי של שהציעו ויידמן ואליצור.
ר.ח.
אתחיל מהסוף. העובדה שמאמר המתאר ניסוי שבו הוצא לפועל הניסוי המחשבתי של אליצור-ווידמן פורסם בנייצ’ר אינה אומרת דבר על חשיבות הניסוי המחשבתי. כדוגמא אביא שוב את פרדוקס התאומים, אם מישהו ונדמה לי כי עשו זאת ידגים את פרדוקס התאומים על ידי שימוש בשעונים אטומיים מאד מדוייקים יתכן ותוצאת הניסוי תפורסם בנייצ’ר (או כבר פורסמה) למרות שפרדוקס התאומים הוא בבסיסו חידה המשמשת להסברת עקרונות היחסות הפרטית. בשורה התחתונה לא תמיד ניתן להסיק מהניסוי שבוצע על טיב הרעיון התיאורטי העומד בבסיסו.
אתה כותב כי “וניסויים מחשבתיים בניגוד אולי לפרדוקסים הם כלי מאד חשוב שכן מקדם את המדע,” אני מניח כי בנקודה זו יחלוק עליך מיכ*אל וגם אני איני מסכים מסיבות שונות לחלוטין. לטעמי מעט מאד ניסויים מחשבתיים קידמו את המדע וכאשר ניסוי מחשבתי מצליח לקדם את המדע הוא לרוב מופיע בצורת פרדוקס. מדע הוא בבסיסו תחום ניסיוני/תצפיתי תאוריות נבנות כדי להסביר תצפיות. תאוריות משתנות בעקבות תצפיות. בניסוי מצויות ההפתעות. מעטים הניסויים המחשבתיים בהינתן תאוריה נתונה מסוגלים לגרור הבנה כי התאוריה פגומה ושוב אם הם מצליחים לעושות זאת הם הופכים לפרדוקסים. לעיתים משתשמים בניסויים מחשבתיים לבניית תיאוריות ישנן מספר דוגמאות המקושרות לאינשטיין ותו לאו. אשמח אם תוכל להביא לי דוגמא שאינה קשורה לאינשטיין לניסוי מחשבתי שתרם למדע. לא ברור לי איך אתה חושב שניסוי מחשבתי יכולה לקדם תיאוריה כאשר אין טכנולוגיה המאפשרת ביצוע ניסוי אמיתי, לו היה הדבר כך מדע היה מתמטיקה שכן ניסויים מחשבתיים הם מעין מתמטיקה ציורית.
מיכ*אל
אתה כותב כי אתה מעריך פרדוקסים יותר מניסויים מחשבתיים אך כאמור מדע הוא תחום ניסויי/תצפיתי בבסיסו ולא מתמטיקה. במתמטיקה הייתה הצלחה גדולה לפרדוקסים למשל פרדוקס ראסל שינה את תורת הקבוצות. בפיסיקה לעומת זאת לא ידוע לי על פרדוקס שהצליח לשנות תאוריה. להלן רשימה של פרדוקסים בפיסיקה שאני סבור כי לא הייתה להם תרומה משמעותית: השד של מקססול, החתול של שרדינגר, פרדוקס התאומים, פרדוקסים של מסע בזמן … אשמח אם תמצא לי פרדוקס במדע שכן קידם את המדע ולמען הסר ספק את דעתי על EPR כבר כתבתי.
אבשלום אליצור ולב וידמן מתעסקים ב-foundations of physics.
אני אתן לכם דוגמא למחקר שהוא לא יסודות הפיסיקה. למשל אבשלום אליצור לא עוסק בנושא הבא. נגיד שנחשוב על סיבים אופטיים ועל הפוטונים שמתרוצצים בתוכם למרחקים ארוכים במעין פולסים כאלה. נחשוב על סוליטונים. נחקור את הסוליטונים הקוונטיים. ולמה זה מעניין בעצם? זה קשור לרמת הרעש נכון? ולבניית רכיבים אופטיים. הפוטנציאל של המחקר כאן הוא כל כך עצום ומגוון. ב-2007 התברר שניתן לפתח שיטות חדשות לביצוע מניפולציה דינמית ולהפוך את כוח קזימיר המושך, שאותו גילה קזימיר ב-1948 מכוח משיכה לכוח דחייה ולהשתמש בו ללביטציה, כלומר לרחיפה. ואז אמרו שמחקר כזה הוא בעל יישומים לננו-רכיבים ולכן לננוטכנולוגיה. וכתבתי על זה בזמנו. אני דווקא אוהבת את הדברים האלה.
ולגבי ההערה של ר.ח. זה נכון שמי שהוא טוב מאוד ורוצה, אז הוא יצליח. אבל אם מישהו שם לך רגל אז מה שאמרת זה לא כל כך נכון. הוא פחות יצליח במקרה זה…
אהוד:
לא רציתי להיכנס לקטע הדיון העוסק באנשים אבל בתגובתך האחרונה (50) דיברת על יחסך לפרדוקסים ואני חייב לציין שאינני שותף לה.
פרדוקסים הם אחד הדברים החשובים ביותר שיש לעסוק בהם.
בדיון אחר כתבתי שאני שמח יותר לפתור פרדוקס מלפתור חידה כי פתרון חידה הוא מעבר ממצב של “לא יודע” למצב של “יודע” בשעה שפתרון פרדוקס הוא מעבר ממצב של “מרגיש שיודע משהו בשעה שאותו משהו אינו נכון” למצב של “יודע”.
ההתקדמות כאן נראית לי גדולה יותר.
אהוד,
אמנם אני לא מבין גדול בנושא ובסך הכל הבאתי את אבשלום אליצור כדוגמא לגלי שמי שטוב ומאד ורוצה יצליח ושהאקדמיה לא כזו אטומה ונוקשה כמו שהיא מתארת אותה.
לעצם החשיבות של אליצור -ויידמן ההתרשמות שלי מחיפוש קצר באינטרנט היא שאתה טועה ויש לו חשיבות. זה מוצג כניסוי מחשבתי וניסויים מחשבתיים בניגוד אולי לפרדוקסים הם כלי מאד חשוב שכן מקדם את המדע, במיוחד בפיזיקה היכן שאנו מגיעים לקצה גבול היכולת הטכנולוגית, ולא משמש רק כהצגה פופולרית של הדברים.
להבנתי גם התפרסם מאמר בנייצ’ר:
http://www.nature.com/nature/journal/v439/n7079/full/nature04523.html#B1
שבדק את הניסוי המחשבתי שלהם, אולם ייתכן שאני טועה פה.
ניסוי אליצור ויידמן אינו מרשים אותי במיוחד אני רואה בו קוריוז בלבד. כיון שלא רציתי להביא את דעתי האישית בלבד הוספתי את מדד הציטוטים שאינו גבוהה במיוחד עבור המאמר הנ”ל כעדות נוספת. מצאתי גםלנכון לתאר כי לא מדובר במדד מדויק “אמנם מבחן של רעיון לפי מספר הציטוטים שלו הוא זוכה הוא מבחן שרירותי “. מהו מדד לאיכות של רעיון מדעי? אפשרות אחת היא דעתו האישית של מישהו על התאוריה לדוגמא “רוגר פנרוז” והיכן הוא בוחר להציג דעה זו “ספר מדע פופלארי”, אפשרות נוספת הינה התייחסות הקהילה המדעית הרלוונטית לתאוריה שנמדדדת או לפחות יש לה קורלציה גבוהה עם מספר הציטוטים לו זוכה המאמר בו מוצגת התיאוריה. ישנם אמנם מאמרים הזוכים לציטוטים רבים מבלי שיהוו פריצת דרך למשל מאמרים המכילים סקירות ספרות נרחבות אך לא בכך אנו דנים.
התרשמותי השטחית יש לציין מעבודותיו של ויידמן היא כי הוא נוטה להצגת פרדוקסים. אישית איני חובב את זאנר הפרדוקסים במדע, כאשר רובם רק מציגים בצורה ציורית את המוזרות של תאוריה מסויימת למשל פרדוקוס התאומים. פרדוקס התאומים אינו מציג משהו חדש לתורת היחסות אלא הוא שם דגש מסוים על מאפיין של התאוריה קרי המשמעות של מערכות אינרציליות. לדוגמא לא אתפלא למצוא בספרו של פנרוז או בסתם ספר מדע פופלארי התיחסות גם לפרדוקס התאומים אבל ההתיחסיות הללו לא הופכות את הפרדוקס לבעל חשיבות מדעית.
לעתים נדירות יש בפרדוקס להעיר תאוריה באור חדש למשל פרדוקס EPR אך לא די היה בפרדוקס הזה כדי לקדם את המדע היה נחוץ משהו נוסף. היה צורך במתמטיקה של גון בל כדי להפוך את ניסוי EPR
ךטענה מדעית. לפיכך איני מתרשם רבות מפרדוקסים במדע שהם סך הכל דרך ציורית להציג תכונות מסוימות של התאוריה. שוב לטעמי מקומם העקרי של פרדוקסים מדעיים בספרי מדע פופלאריים.
הניסוי התפרסם וזכה לתהודה:
http://www.newscientist.com/article/mg20627596.400-quantum-wonders-the-elitzurvaidman-bombtester.html
מספר הציטוטים תלוי בכמה גורמים:
ממד הזמן. לדוגמא, לפני שעדה יונת קבלה את פרס הנובל מספר הציטוטים של המאמרים שלה היה הרבה יותר קטן מאשר היום אחרי שהיא קבלה את פרס הנובל. מספר הכניסות לגוגל כדי לחפש את המלה “ריבוזום” שולש אם לא יותר מזה מאז שעדה יונת זכתה בנובל.
נתון נוסף. ההקשר שבו המאמר מצוטט. מצד אחד ציטוט של מאמר יכול להצביע על האיכות שלו, אבל צריך להזהר מללמוד על איכות המאמר ממספר הציטוטים (ביצוע סטטיסטיקה לפי תחומים, כתבי עת, שנים ומדדים אחרים). צריך לבדוק באיזה הקשר המאמר צוטט. אם נגיד מישהו ציטט את מאמר היחסות של אינשטיין וכתב: “ישב במשרד הפטנטים וכתב מאמא לאנאלן”. זה לא מעיד כלום על איכות המאמר.
ולכן נדרשים מדדים נוספים מלבד הציטוטים כדי להעריך מאמרים בסקר איכות. זאת למרות שמספר הציטוטים הוא המדד העיקרי.
יש לאבשלום אליצור רעיון חדש עכשיו. הייתי בהרצאה שלו בירושלים לפני כמה חודשים ואם אני זוכרת נכון מההרצאה הוא קורא לזה “פרדוקס השקרן”:
http://www.youtube.com/watch?v=SOOn_vEFKaY
עמי,
100 זה לא רע אבל לא זה מספיק כדי לטעון כי מדובר במאמר פורץ דרך. מספר הציטוטים תלוי בתחום שבו נכתב המאמר ובמספר השנים שעברו מאז הפירסום כמובן. אם יש לך מאמרים טובים אתה פשוט צריך לחכות שיצברו מספיק ציטוטים. מאמרים פורצי דרך מאופיינים בדרך כלל במעל 500 ציטוטים בהנתן שמדובר בתחום אופנתי.
סליחה, אהוד ולא אוהד. התבלבלו לי האהוי
אוהד,
100 ציטוטים זה המון! הייתי חותם עכשיו על חצי מזה.
ר.ח.
ניסוי אליצור-וידמן הוא קוריוז משעששע הוא לא מקדם את המדע או תורם לנו הבנה עמוקה כלשהי. אין כאן תאוריה חדשה, נוסחה חדשה, או הבנה עמוקה. מדובר בניסוי מחשבתי משעשע הוא אכן מקורי ומדהים
שתלמיד דוקטורט חשב עליו ושאף אחד קודם לא הגה אותו, אבל בשורה התחתונה אין מתרשמים ממנו במיוחד. כדי להבין כי אין כאן פריצת דרך די להסתכל במספר הציטוטים להם זכה המאמר בסביבות 100
כאשר 100 ציטוטים זה מספר יפה אבל לכל חוקר ממוצע יש מאמרים עם יותר מ-100 ציטוטים. אמנם מבחן של רעיון לפי מספר הציטוטים שלו הוא זוכה הוא מבחן שרירותי במקצת והיו מאמרים גדולים שלא הובנו בזמנם וזכו לאחר מכן למספר ציטוטים אדיר אבל איני חושב שבכך מדובר.
העובדה שאדם הצליח לקפוץ על שלבים במערכת היא אכן מרשימה מאד אבל יש שלב נוסף בו עליו להוכיח את עצמו . אגב איני חושב שלא קבלו את אליצור למשרה כי הוא טיפוס שלא יודע להסתדר עם אנשים, יצא לי לשמוע אותו מספר פעמים והוא עושה רושם מאד חברותי ונחמד. אגב גם לאינשטיין היו הרבה מאד מכרים וחברים ואילו פול דירק שנחשב לאיש הכי מוזר בעולם המעיט לדבר באופן קיצוני החזיק במשרת פרופסור שאותה קיבל ללא קושי. כך שלא בונים תיאוריה על ה”אקדמיה”( מה שלא תהייה משמעות המילה הזו כיון שהיא מתייחסת להמון קבוצות שונות מאד) מסיפורים על אדם אחד. בהקשר זה אני מוצא את תגובתו של עמי בכר יותר לענין.
אהוד,
לגבי אבשלום אליצור. למיטב ידיעתי מה שפרסם אותו זה ניסוי אליצור-וידמן.
פנרוז הזכיר את הניסוי הזה בספר שלו על האמפרור.
פעם הייתי מלווה של פנרוז כאן בכנס בארץ ב-2005. התפקיד שלי היה ללכת איתו כל בוקר מהמלון למכון ון ליר לכנס ואחר כך ללוות אותו חזרה ממכון ון ליר למלון. אז היו לי שיחות עם רוג’ר פנרוז הגדול.
הוא סיפר לי על הספר שלו שהוא כתב אז באותה תקופה. ספר עבה כזה. ואשתו כעסה כאשר הוא כתב כזה ספר עבה ופחדה שהוא יכתוב עוד ספר כזה. הוא התעניין בחפירות של עיריית ירושלים במדרכה מול המלון. ואלה פחות או היותר היו עלילות גלי ופרופ’ רוג’ר פנרוז הענק.
אבשלום אליצור קפץ היישר לדוקטורט בפיסיקה ובפילוסופיה של המדע מבלי שיש לו תואר ראשון, תואר שני, ומבלי שיש לו בכלל תעודת בגרות.
אני למשל לא הייתי מסוגלת לעבור מסלול כזה. הייתי יכולה לעלות ישר מתואר ראשון לדוקטורט ישיר: לקפוץ על התואר השני. אבל לא הייתי יכולה לקפוץ על התואר הראשון. בתואר הראשון יש את כל המבואות שנותנים את הבסיס ללימוד העצמי שבא אחר כך.
ואם אבשלום אליצור הצליח לקפוץ על התואר הראשון אז הוא כנראה גאון…
אקדמיה היא מקום מבורך. כמו כל גוף גדול, גם בו יש מהטוב ומהפחות טוב. כמו כל גוף גדול, מנגנוני הרגולציה של האוניברסיטה לא מושלמים. בשורה התחתונה, המדע בישראל ניצב בקדמת הבמה יחד עם המדינות המובילות. גם איכות וגם כמות יוצאת מהאקדמיה בישראל ועל כך אנחנו הישראלים ושאר העולם מודים לאקדמיה.
יחד עם זאת, נכון הוא שהמדינה לא עושה מספיק בשביל לגשר בין הפער של המצוי לרצוי ולא לומדת למקסם רווחים עם ההון האנושי הנפלא שיש פה בארץ. אנחנו עם ספר שבו בשוק החופשי בישראל תואר ראשון הוא כבר לא כזה ייתרון גדול. ארץ ללא משאבים שבה התושבים לומדים ומשקיעים בהון האנושי בעוד המדינה מדשדשת מאחור ולא מפנה מספיק תקציבים על מנת לעשות שימוש מושכל בכל החומר הפורה הזה. אז חומר פורה יכול להניב פירות יפים אבל גם יכול להשאר ולהפוך לקומפוסט. כדי לא להפוך לקומפוסט, המדינה מכריחה אותנו לעזוב לחו”ל על מנת לחזור לתנאי עבודה פחותים. חבל
בברכת חברים,
עמי בכר
אהוד,
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99_%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%95%D7%99%D7%99%D7%93%D7%9E%D7%9F
וראה גם:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D_%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A8
מענין יש הסכמה גורפת גם לטעמי צבי ינאי הוא לא מדען ואפילו רחוק מכך.
מכיון שאתם כל בקיאים איזה תרומה מדעית יש לאבשלום אליצור למדע?
ואיך הוא קשור לחווה?
אגב הניסיון לקבוע קביעות נחרצות לגבי האקדמיה באירופה לפני מאה שנה האקדמיה בארץ כיום היא בעיני קצת מגוכחת למרות שמבנה האוניברסטאות בארץ מבוסס על המודל הגרמני. מדובר בהכללה גורפת ובכך היא הופכת לילדותית.
גלי,
אני מסכים עם כל מה שכתבת בתגובה 39 במיוחד לגבי אליצור וה”גאונים”. בתגובתך את טועה רק בזה שכתבת שאני רוצה לחפש במה את לא טובה, להפך. אני כן מעריך ונהנה לקרוא את מאמרייך, אם כי קצת פחות את תגובותייך אבל מה לעשות זה אני ולא כל אחד מושלם.
🙂
אבשלום אליצור הוא חבר מאוד טוב שלי ואני אספר לו שהשוו אותו כאן לאינשטיין!
אבשלום אליצור הוא לא חבר סגל בשום אוניברסיטה כאן בארץ. בזמנו פטרו אותו מאוניברסיטת בר-אילן ולדעתי פטרו אותו בגלל שהוא נונקונפורמיסט.
צבי ינאי הוא לא איש אקדמיה. הוא עיתונאי וסופר ואיש הגות. הוא גם לא הגיע להשגים אקדמיים. הוא חובב מדע ופילוסופיה ותחומי דעת אחרים.
את פיני אמיתי אני לא מכירה. אבל את “חוות הגאונים” של אבשלום אליצור – את כולם אני מכירה.
לגבי אי דיוקים. אם רוצים לחפש, אז מוצאים. ואם תרצה לחפש עוד דברים בהם אני אולי לא טובה, או משהו אחר אצלי לא מדויק, אני בטוחה שתמצא המון דברים כאלה. ואם תרצה אני גם מוכנה לעזור לך למצוא.
גלי,
אכן תגובה מאד עניינית ב-35.
אולם לעצם העניין, דוקא מקרה איינשטיין ואנשים כמו צבי ינאי, אבשלום אליצור, פיני אמיתי ואחרים שלא אנקוב בשמותהם הגיעו להשגים מדעיים נכבדים והערכה אקדמית גבוהה ללא המסלול הפורמלי מראים לך שהככללות הגורפות שלך לגבי אטימות ובנוניות האקדמיה אינן במקומן וכדאי שתקפידי יותר על הדיוק בכתיבתך.
אפרופו אי דיוקים והקפדות, השיר לליל הסדר בבלוג שלך אולי נשלח אלייך מבוסטון אבל הוא נכתב ע”י אפרת שטרן ולא ע”י איזה משורר אנונימי כפי שניתן להבין, ואת שכה רגישה לכבודך צריכה גם להקפיד לצטט נכון, וזו רק דוגמא קטנטנה.
לעומת זאת, השיר שכתבת ב-37 דוקא נחמד.
מלהבים תצא תורה…
ומהנגב שמענו בשורה
הפיסיקה התעוררה וקמה
מאהוד שמענו דברי חכמה
גלי כמובן אמרה הרבה טעויות
ואינשטיין נהג לומר שטויות
גלי ספרה לכולם על עצמה
לא מכירים אותי, היא השתוממה
אבל את הדבר החשוב היא הסתירה
ואפילו על כך מלה לא העירה
כדי לא להביך אפילו בכללית
את האקדמיה הישראלית!!!
מצער מאד,
בידען מתנהלים הרבה דיונים מרתקים המבוססים על עובדות ולא השמצות. חוזקו של טיעון הוא פנימי ולא תלוי בגורם חיצוני כמו מי אמר אותו או מה התואר שבו הוא מחזיק. אפילו אינשטיין אמר שטויות מדי פעם על אחת כמה וכמה הסתבר כי אנשים המחזיקים בתואר ד”ר נוטים לטעויות. מצער לראות כי בסופו של דיון מגיע הרגע בו אם לשאול ביטוי משפת הרחוב עולה הטענה “למה מי אתה?”.
הדיון העיניני מבוסס כאמור על טענות ולא השמצות, על עובדות ולא על סיפורים אישיים או אגדות על מפורסמים. העובדה שאדם מזדהה בשמו ומספר על חייו לא מעניקה לו נקודות זכות נוספות בדיון עיניני.
ניתן כמובן להביא אנקדוטות המוסיפות צבע וענין לדיון אבל לטעמי אסור לבסס את הדיון עליהם. יש גם הרבה אירוניה בדבריו של מי שמספר על עצמו וחוויותיו ללא הרף ולאחר מכן טוען כי לא מכירים אותו.
אני מוכנה לענות לך אם תופיע בשם המלא שלך ואז זה יהיה סימן שאתה באמת מתכוון למה שאתה אומר כאן. אם אתה מופיע תחת “ר.ח.”, אז זו סתם תגובה של מישהו תחת ניק חסר פשר שנהנה להתגרות או לעורר ויכוח נגד.
מי אמר לך שאני יושב באקדמיה? את מכירה את הסיפור האישי שלי? ועל איזה חירוף נפש את מדברת? תאמיני לי שאין לי מניה אחת באקדמיה בישראל, פשוט הגיון וצדק בסיסיים. את לא יכולה להכפיש בצורה כוללת ולדבר בביטחון כזה על בינוניות באקדמיה ועל זה שאי אפשר להתקבל ללא פרוטקציה כמו שכתבת בתגובה 19 שלך ללא סטטיסטיקה או הוכחות.
הכללות וקביעות לא מבוססות הן מוטיב חוזר בתגובות ובמאמרים שאת מפרסמת וחבל. ובבקשה אל תתחילי עכשיו עם “שוביניסט” ודברים כאלה כי אין כאן שום דבר אישי.
ר.ח.
אתה יושב בתוך האקדמיה ואתה מגן על המערכת בחירוף נפש.
ולכן אני לא חושבת שיש טעם להתווכח במצב הזה כאשר מישהו עסוק בהגנה על המערכת.
דבר נוסף. אמרת “דעתך הנחרצת שכל מה שמדברים ועושים באוניברסיטה זה שטויות”. לא אמרתי את זה ואני גם לא חושבת את זה.
ולגבי סיפורי האישי. אתה לא מכיר אותו וגם לא יודע אותו. מכמה משפטים שאני זורקת ברשת, אי אפשר לדעת. אלא אם אתה מכיר אותי אישית ממש.
גלי ,
שתי הערות לדברייך. קודם כל אקסצנטרי זו סיבה מצויינת לא לקבל מישהו. גם אקדמיה אחרי הכל הוא מקום עבודה שאנשים מבלים בו את רוב שעות היום. גם את, אני מניח, לא היית רוצה ששכנך למעבדה יהיה טיפוס שרוט עם בעיות. ותאמיני לי שהכרתי כמה כאלה באקדמיה, לא נעים.
הערה שניה, משוואותיו של איינשטיין עם כל הכבוד הן לא קדושות ולא דבר ה’. ולכן זה שאנשים יושבים באקדמיה ומנסים לבדוק אותן ולהציע אלטרנטיבות הוא דבר מבורך ולא פסול. לא כל שכן כשאנחנו יודעים שיש עוד אי אלו בעיות לא פתורות בפיזיקה שהיחסות לא מסבירה. אותם אנשים שאת כה מזלזלת בכבודם נבחנים במסגרת הרגילה של פרסום עבודות ובחינתן ע”י reviewers, ועדות קידום וביקורת. כמו כן אותם כספים שאת מכנה “חשבון הברון” הוענקו להם כמענק מחקר תחרותי (בדרך כלל קשה מאד), כך שהם הצליחו לשכנע ועדות שלימות שמה שהם אומרים זה לא שטויות מוחלטות. אבל מה כל זה לעומת דעתך הנחרצת שכל מה שמדברים ועושים באוניברסיטה זה שטויות. הרגשתי האישית היא שבגלל הסיפור הפרטי שלך באקדמיה את חורצת ומכלילה את כל כולה. על משל השועל והכרם שמעת?
ר.ח.
נגד אינשטיין לא היה קונסנזוס. הוא לא התקבל כי הוא היה אקצנטרי ולא ידע להסתדר עם אנשים.
לגבי תיאוריות מופרכות. ישנם אנשים שיושבים באקדמיה ומציעים תיאוריות מופרכות. דוגמא קלאסית היא הניסיונות הנואשים של אנשים באקדמיה להציע תיאוריות חלופיות לתורת היחסות הכללית. והם מפתחים את התיאוריות האלה ויושבים ימים שלמים ורושמים נוסחאות שעובדות אולי מבחינה מתמטית, אבל הרבה פיסיקה אין שם. מתחילים ממשוואות השדה של אינשטיין וסוטים מהן… ובסוף החודש האנשים האלה מקבלים משכורת על השטויות האלה והם גם נוסעים לכנסים על חשבון הברון. אז למה קבלו כאלה אנשים לאקדמיה? הם טוענים שהם האינשטיין הבא ואף אחד לא מבין אותם והתיאוריה שלהם תחליף את תורת היחסות הכללית.
האקדמיה מלאה בכאלה. פשוט מלאה בכאלה, שמנסים להחליף את התיאוריה הגדולה ולהיות הניוטון או האינשטיין הבא.
ועוד משהו..
הטיעון הזה שלך מזכיר לי שהרבה פעמים אנשים עם תאוריות מופרכות ומוזרות נתלים בטענה ש “גם לאיינשטיין, לא האמינו בהתחלה”. נכון, אבל מזה לא נובע שכל שטות שלא מאמינים בה היא תאוריית יחסות חדשה ולא כל אחד שלא מתקבל הוא איינשטיין חדש שהממסד האטום והבינוני לא מצליח לזהות.
גלי,
לא כל אחד שלא מתקבל ויש קונצנזוס נגדו הוא איינשטיין, למרות שרוב אלה היו רוצים להאמין בכך.
גרוסמן היה בדיוק ההפך מאינשטיין: ממוסד וכזה שהממסד אוהב. אבל לא הייתה לו היצירתיות שהייתה לאינשטיין. לכן גרוסמן הצליח להשתלב בממסד מהר מאוד.
פרינסטון חזרה אחרי אינשטיין רק איזה שלושים שנה אחר כך…
הסיבה שמאמר היחסות התקבל לפרסום באנאלן דר פיסיק היא שאז היה נהוג לכתוב: “מחבר ועיר” ולא מוסד אקדמי. הסיפור של אינשטיין מוכיח את האמרה שהוא בעצמו אמר על ברטרנד ראסל וכתבתי אותה באחת התגובות שלי למעלה וגם את מה שג’ונתן סוויפט כתב פעם: “כאשר גאון אמיתי מופיע בעולם אתם עשויים לזהותו לפי הסימן הזה, שקשי התפישה הם כולם בברית נגדו”
גלי,
למה ב 1900 קיבלו את גרוסמן ולא איינשטיין? האם מישהו העדיף יותר את צבע השיער של גרוסמן על זה של איינשטיין? האם הייתה לגרוסמן פרוטקציה? את בעצמך מציינת ששניהם היו יהודים כך שזה לא הדת. אז אולי פשוט כי עד אז גרוסמן הוכיח את עצמו יותר מאשר איינשטיין ולאף אחד לא הייתה דרך לנבא מה היכולות של איינשטיין?
עובדה שכשהתקבלו מאמריו ב-1905 הוא הפך להיות המדען המפורסם בכל הזמנים וכולם כולל פרינסטון לאחר מכן חיזרו אחריו. יתירה על כך המאמרים התקבלו מאדם שלא היה מהאקדמיה אלא ממשרד פטנטים כך שלמעשה מקרה איינשטיין הוא בדיוק דוגמא נגדית לטענה שלך. לי סיפור איינשטיין מוכיח שאם תהיה/י טוב ותתעקש, לא משנה איפה תהיה בסוף תצליח.
ר.ח.,
כתבת “אולם מצד שני למי שיש השגים בצורת פרסומים, הרצאות בכנסים וכו’ הופך להיות מוכר ויקבלו אותו גם אם אין משהו שדוחף אותו”.
דוגמת הנגד הקלסית היא אלברט אינשטיין. הוא סיים את לימודיו במכון הפוליטכני בציריך ב-1900 ואף אחד לא רצה לקבל אותו לשום משרה בכל אירופה. האם זה בגלל שהוא יהודי? לא. כי את חברו היהודי מרסל גרוסמן קבלו בזרועות פתוחות למשרה באותו מכון פוליטכני. אינשטיין בסוף מצא איזו משרה זמנית כמורה מחליף בתיכון ואחר כך אביו של גרוסמן סידר לו את המשרה במשרד הפטנטים. שם הוא ישב ויצר ב-1905 כמה מאמרים שדי מהר הסבו את תשומת הלב של הקהילייה הפיזיקאלית.
ועדיין לא הסכימו לקבלו למשרה באקדמיה. הוא שלח את מאמר היחסות מ-1905 בניסיון להתקבל כפריבטדוזנט (הדרגה ההתחלתית) לאוניברסיטת ברן ופרופסור בינוני אחד באוניברסיטת ברן אמר שזה תיאורטי מידי ואין לזה השלכות ניסויות והוא גם לא מבין על מה אינשטיין מדבר שם במאמר; זה נראה לו שטויות.
ביאושו אינשטיין ניסה לפנות למשרה בתיכון ושלח את שלושת המאמרים שלו מ-1905 וגם לשם לא הסכימו לקבלו. הוא הגיש שוב את ההבילטיטציון ואיכשהו ב-1908 הצליח ללמד שני קורסים שבהם השתתפו רק שני חבריו הטובים ועוד סטודנט אחד. בסוף גם הם התיאישו והקורסים נסגרו. בינתיים חברו מרסל גרוסמן נהייה לפרופסור למתמטיקה במכון הפוליטכני. רק ב-1908 הוא קיבל משרה באוניברסיטת ציריך. ולמה? בגלל שהמועמד המוביל פרידריך אדלר, שהיה אמור לקבל את המשרה, ברגע האחרון ויתר עליה. אילו הוא לא היה מותר עליה, אינשטיין היה נשאר במשרד הפטנטים עוד שנה או עוד שנתיים.
זו דוגמא קיצונית, אבל היא משקפת את מה שקורה לישראלים רבים שפשוט לא מצליחים להגיע לאקדמיה הישראלית ועפים לכן לחו”ל…
ולכן כישרון, פרסומים והצלחה ואם אתה הופך להיות מוכר… זה לא מספיק כדי שיקבלו אותך לאקדמיה. בפירוש לא!
ראשית מה שחשוב להבין היא כי מדינת ישראל היא מדינה קטנה אין לה משאבים מרובים להתפרס
על פני כל תחומי המחקר. יש צורך להשקיע כמות משאבים מסויימת במחקר ותו לו. לא כל דוקטור
נוסף עוזר לארצינו. חלק מהכסף המושקע במחקר אכן תורם למדינה אבל בפועל עבודת מחקר אינה
עבודה יצרנית התורמת רבות לחברה. לכן אין מה להתלונן על האסטרטגיה של הממשלה שלנו. כמה פרופסורים לתולדות ימי הביניים אנו צריכים? מה לגבי תולדות האומנות, בלשנות, קוסמולוגיה, אסטרופיסיקה?
בגלל שאנחנו מדינה קטנה הסינון הוא אכזרי. מדען שהוכשר בארץ לא תמיד ימצא בה משרה אבל בחו”ל מספר האפשריות גדול יותר וכמעט תמיד ניתן למצוא שם משרה כלשהי. השאלה שצריכים לשאול היא לפיכך האם ישראל לא משקיעה יותר מדי כסף בהשכלה גבוהה?
החלטות חייבות להיות אכזריות ונוקשות לא למשוך אנשים במשך שנים על שתיים שלוש שעות הוראה, או שאתה בפנים או שאתה בחוץ ועדיף לתת תמועמדים את ההחלטה כמה שיותר מוקדם.
בהקשר המקורי של המאמר. אני רואה מספר מטרות בפוסט בחו”ל:
1. השלמות מקצועית.
2. יצירת קשרי מדע בחו”ל.
3. אפשרות לסינון מועמדים למשרות.
השאלה הנשאלת במאמר היא האם לא ניתן לוותר על שיטת הסינון הזו שלעיתים גורמת לאיבוד כישרונות שיכלו להישאר בארץ. אז ראשית ישנם מקרים יוצאי דופן של מועמדים שהתקבלו ללא פוסט בחו”ל אבל כעקרון אני מאמין כי שני הסעיפים הראשונים הם מאד חשובים בפרט למדינה קטנה.
מדע הוא תחום מסובך השתלמויות כיום במדע אורכות יותר מאשר שנת שבתון כך שלא ניתן להחליף את הפוסט בשבתון כמקור להשתלמות. בהיותו של המחקר בארץ מצומצם בגלל משאבים מוגבלים מאפשר פוסט לתלמידים מוכשרים להיחשף לחזית של המחקר המדעי ללמוד שיטות מחקר או לעבוד המעבדות ולהשתלם בשיטות מחקר דבר שלא ניתן לעשות אותו בשבתון או דרך האינטרנט. התלמידים המוכשרים לומדים המעבדה מובילה בחו”ל ומקימים מעבדה כזו בבואם ארצה. קשרי מחקר גם מאד חשובים לנו בגלל
ההגבלות על שהייה בארץ והרצון של סטודנטים מחו”ל לבוא לישראל (כתוצאה מהמצב הפוליטי).
שוב בגלל גודלה של המדינה חשוב שהסינון יעשה על ידי השתלמות בחו:ל כי במצב של academic inbreeding יש חשיבות מרובה לקשרים ולפוליטקה. ככלל השיטה עובדת היטב אולי היה כדאי להחליט על פרקי זמן שונים לפוסט בתחומים שונים (למרות שבםועל זה כבר מתרחש לטעמי).
ר.ח,
נכון. הכללות זה דבר מסוכן. הדבר האחרון שברצוני לעשות זה להכפיש מערכת שלמה.
אני גם חושב שהפיתרון אינו יכול לבוא מתוך המערכת. אין מה לעשות – יש מיעוט של תקציבים באקדמיה בארץ וכל הסגל האקדמי הבכיר נלחם בשיניים אחד בשני. כך נוצרות כל מיני בריתות וקבוצות אינטרסים, דבר שפוגע במחקר האקדמי. ברור לי שבכל ארגון גדול יש מידה של פוליטיקה ולפעמים הדבר בריא. אך כשיש מעט מידי משאבים – הצד המכוער שלה מרים ראש.
אתה צודק בזה ש”נפלתי” על קבוצה גרועה – אך לצערי לא הייתה לי אופציה אחרת (כמו שיש אולי במוסדות בחו”ל). זו הקבוצה היחידה בתחום. חשוב גם לשים לב למגמה שתחומים בהם יש צורך להשקיע משאבים בתשתיות\מעבדות\מהנדסים – הולכים ונעלמים מהנוף האקדמי בארץ. תחומים כמו מדעי המחשב למשל, בהם יש השקעה אפסית בתשתיות (מחשב+משרד) – פורחים הרבה יותר.
אין מה לעשות הרבה בנידון, זוהי האסטרטגיה של הממשלה שלנו, וחבל כי האנשים הטובים באמת עוזבים (אני מכיר כמה אישית).
לכן אני לא חושב שמשהו ישתנה בהקשר הזה בקרוב, מדינת ישראל תמשיך לאבד את טובי המוחות שלה ולצערי הבנינוניות באקדמיה הישראלית תמשיך לשלוט.
אני נאלץ להסכים עם דר. וינשטיין ו-ע.ג
פשוט מאוד אי אפשר להסכים לעובדה שישנה מגמה של הברחת המוחות היצירתיים מהארץ לחו”ל.
אם רק היו מתגמלים את המוחות היצרתיים בארץ אז המדינה הייתה ,הראשונה לפחות, שתרוויח מכך.
ע.ג,
זה שלמזלך הרע נפלת על קבוצה גרועה מבחינתך אינו מעיד על הכלל. ברור שיש כאלה. הייתי יכול לתת לך מספר די רב של דוגמאות נגד של קבוצות מדהימות (ונכון, גם של קבוצות דפוקות, מה לעשות?). אבל בהכירי קצת גם כמה קבוצות בהארוורד ו MIT אני לא חושב שהמצב כל כך שונה. גם שם אפשר למצוא מנחים שלא ברור איך הגיעו לעמדה הרמה (ותשאל פוסט דוקטורנטים מאוכזבים שחזרו) לעומת כאלה המהווים את הקרם דה לקרם של המדע.
לדעתי האישית המבוססת על הכרותי הצנועה עם המערכת, ההכללה שלך ושל גלי לגבי המציאות האקדמית הישראלית מבוססת על ראיה צרה דרך סיפוריכם האישיים והיא גורפת מידי ואינה הוגנת.
ר.ח, גלי,
קראתי את מה שכתבתם ומאוד מסקרן אותי הנושא. חשבתי לתרום קצת מנסיוני האישי, אני סטודנט לתואר מתקדם באחת הפקולטות בטכניון. אני לקראת סיום לימודיי, אני בפירוש יכול להעיד כי מה שאני רואה קורה אצלי בקבוצת מחקר זו פשוט בושה וחרפה. ורוצה לחזק את דברי גלי.
איפה להתחיל?
1) ראש הקבוצה – פרופסור שאין לו כל נגיעה ושמץ של ידע בתחום (הוא החליט להרים את הכפפה ולקחת על עצמו את הפיתוח מחדש של התחום בפקולטה – כנראה רק כדי לקבל תקציבים).
2) לא ניתן לקיים שום פגישה עניינית ומקצועית בנושא – כי הבן אדם פשוט לא מבין (ובצדק, כי זה לא התחום שלו).
3) כתוצאה מכך אין הנחייה בסיסית של המחקר. יש בפירוש רמיזות בוטות לא לפתח רעיונות חדשים וכיוונים נוספים במחקר. כל רעיון\מחשבה לא שגרתית או יצירתית מדוכאת (אפילו מבלי להיבחן לעומק). זה מאוד מעליב כי אין אפילו רצון להתעמק ולהבין מצד הפרופסור.
4) עבודה עצמאית בלבד. למרות כל היתרונות הכרוכים בכך (התמודדות עם אתגרים לבד וכו) – יש רצון לקבל קצת משוב לפעמים (לטוב ולרע).
5) תחושה של אפלייה בקבוצה,חלוקה ברורה לסטודנטים “אהובים” ולסטודנטים “לא אהובים”. מן הסתם, הקצאת משאבים (תקציבים) מוטה מראש, אני מדבר על מענקים + מלגות + מימון נסיעה לכנס וכו’. מקרה חריג במיוחד אני זוכר של סטודנט “אהוב” שנסע לכנס מבלי להציג דבר (פוסטר או הרצאה) , סתם כך – בונוס.
וכל זה רק על קצה המזלג, ברור שהסטודנטים האהובים נשארים אחר כך בקבוצה (מה שצב מעבדה קורא לו academic inbreeding). ולבסוף, מה שבאמת חמור הוא שאם יש הישגים של סטודנט “לא אהוב” או התקדמות משמעותית במחקר – יש נטייה ברורה “להחליק” את הנושא בתקווה שיעבור מתחת למכ”ם של הפקולטה.
לכן שוב פעם, אני רוצה להסכים עם כל מילה של גלי ובהכירי את המערכת מבפנים לומר שניסוחה היה עדין ומרוכך יחיסית למציאות העגומה השוררת בין כתלי האקדמיה הישראלית.
גלי,
בהכירי גם את המערכת אני חושב שאת מגזימה מאד. אני לא תמים וכולנו יודעים שכשיש קשרים לא צריך פרוטקציה. אולם מצד שני למי שיש השגים בצורת פרסומים, הרצאות בכנסים וכו’ הופך להיות מוכר ויקבלו אותו גם אם אין משהו שדוחף אותו. חוץ מזה, אני חושב שמה שאת קוראית בבוז “קשרים” הוא לא כל כך שלילי. כי מה זה קשרים? אלו אנשים שמעריכים את יכולתך, שמכירים אותך מהתחום המקצועי, שחושבים שאת מורה טובה וממליצים עלייך. אז מה כל כך שלילי בזה? הרי אחד הקריטריונים העיקריים בקבלה הוא מכתבי המלצה שהם בעצם “קשרים”, את צריכה לגרום לאנשים רצוי מהשורה הראשונה להעריך את עבודתך ולכתוב מכתב המלצה.
ר.ח,
נגיד שאני רוצה ללמד שעור אחד בלבד כמרצה מן החוץ בחוג כלשהו בארץ. ואני מדברת על שעור אחד בלבד ולא יותר מזה! האם יקבלו אותי ללמד? יש לי קורות חיים של דוקטור ואחרי הדוקטורט עשיתי כמה פוסט דוקטורטים, יש לי פרסומים והרצאות בכנסים בינלאומיים וכולי. ואלה הקריטריונים האקדמיים הרגילים לפי כללי האקדמיה בארץ ובעולם.
אני אומרת לך שלא יקבלו אותי ללמד אפילו שעור אחד כאן בארץ.
והסיבה היא שכדי ללמד אפילו שעור אחד (!) אני צריכה קשרים, שמישהו ידחוף. זה לא מעניין את אף אחד מה באמת כתוב בקורות החיים שלי וכמה פרסומים יש לי והאם אני רחבת אופקים ויכולה להעשיר את הסטודנטים. מה שמעניין זה האם אני כבר בתוך המערכת, האם יש לי קשרים, האם מישהו יכול להרים את הטלפון ולהכניס אותי. ואם אין מי שירים את הטלפון ויסדר לי אז אפילו שעור אחד אני לא אוכל ללמד כאן.
אתה לא יכול לבוא סתם עם הישגים ושיקבלו אותך כאן בארץ. זה פשוט לא קיים.
ואם מישהו יוכיח לי שכן אפשר להתקבל ללמד באוניברסיטה או במכללה בארץ בלי קשרים שיבוא ונראה. כי אני לא מאמינה שאפשר בכלל. ולכן כתבתי את מה שכתבתי.
גלי,
את קצת קצת מגזימה, טמטום ובנוניות?. תסתכלי בבקשה על החוקרים שהתקבלו בעשור האחרון לאוניברסיטאות בישראל ותראי שרובם משכמם ומעלה ואין להם שום סיבה להתבייש מעמיתיהם בחו”ל ברמת המדע והפרסומים.
לגבי חוסר היצירתיות, נראה לי שאין לך מושג באיזה מדינה את חיה. תקראי בבקשה את הספר
startup nation על היצירתיות והיוזמה בישראל ונדבר.
לא יודע עד כמה נחשפת למדע בארה”ב ובאירופה אבל מבחינת יצירתיות, אומץ מחשבתי ומקוריות החוקרים הישראלים בדרך כלל עולים על עמיתיהם. יש להם חסרונות אחרים אבל בודאי לא חוסר ביצירתיות.
עמי היקר,
מהניסיון שלי באקדמיה בארץ אסור להיות יצירתי מידי. אם אתה יותר מידי יצירתי אז אתה מחוסר עבודה כאן. אתה צריך להיות טיפוס מסור, שיודע להסתדר עם הפרופסורים במחלקה. מן בן אדם קונפורמיסט. נונקונפורמיזם, עצמאות מחשבתית – שכמובן הולכת עם רמות גבוהות של יצירתיות ושטף של רעיונות מקוריים – זו תכונה מאוד לא רצויה באקדמיה. בגלל שחושבים שעצמאות מחשבתית יכולה להוביל לבעיות ופרובוקציות. לעומת זאת, מישהו שהוא לא במיוחד עצמאי מבחינה מחשבתית נתפש כמסור למחלקה. אבל יחד עם זאת, הוא גם לא במיוחד יצירתי ואין לו הרבה השראה. ולכן רמת הפרסומים שלו ירודה. אבל הוא לא עושה בעיות ונוח לעבוד איתו. וזה הקריטריון לקבלה לעבודה בישראל. וזה עובדה וזה ככה! וככה זה בארץ ואתה לא יכול לשנות את זה!
ואני אומרת לך במאה אחוז של אחריות ששמים רגל למישהו שהוא ממש יצירתי, ומונעים ממנו בכל דרך אפשרית להגיע למשרה, מחשש שהוא יעורר פרובוקציות, שהוא יעשה בעיות, שאת היצירתיות שלו הוא יפנה לעצמאות מחשבתית לא מחקרית. וממש שמים לו רגל באקדמיה ובמוסדות דומים.
וזה מה שגורם להתרבות הבינוניות באקדמיה.
גלי
לגלי,
אני לא מאמין שטמטום ובינוניות הם אלו שמובילים את הלך הרוח באקדמיה. זו לא הבעיה לדעתי וכן, לפחות ממה שאני מכיר ויודע, באקדמיה הישראלית אין כמות משמעותית של טמטום או בינוניות.
הבעיה האמיתית, לדעתי, היא רחבה יותר וקשורה לדרג מקבלי ההחלטות הממשלתי. כשלא מפנים תיקצוב נכון ולא מייצרים משרות הכרחיות ודרושות ברמה הלאומית לכל המדענים שלנו. סך הכל יש מעט אוניברסיטאות בארץ והללו מספקות כמות מוגבלת של מקומות עבודה. כדי להקים עוד אוניברסיטאות (על חשבון המכללות) יש צורך בהחלטה ממשלתית להשקיע במדע ובעתודה עמדעית.
אני גם לא חושב שהפרופסורים הללו מחו”ל חוטפים אף אחד. הם מספקים מקומות עבודה על בסיס תחרותי – וטוב שכך. גם מחפשי העבודה מוצאים את המעסיקים שלהם על בסיס תחרותי. כשהמדינה לא משכילה להלחם על שעות המח של מדענים זמינים, היא בעצם מפסידה אותם לטובת מקומות אחרים שכן מבינים שזו השקעה בטוחה וחכמה.
בארץ משקיעים במלחמה ובתאגידים בעלי לובי פוליטי. הייתרון בזה הוא הקונצנזוס האלקטורלי שסביבם. כל פוליטיקאי רוצה שהציבור הרחב יבחר בו וכן שיהיה לו פטרונים בעלי הון לצרכים שונים. אין אף פוליטיקאי שיקצור היום קולות מתוכנית השבחה והשמשה של מדענים ישראלים שתניב תשואות (גם אם אדירות) בעוד 10 שנים ומעבר לכך.
הציבור רוצה (ובצדק מסויים) להחזיר את גלעד, להוזיל את הדלק, לא לתת אף מטר לפלסטינים או כן לתת כל מטר וכו’. מהקמת מכוני מחקר על ימין ועל שמאל (כמו למשל רשת המחקר מקס פלנק בגרמניה, בה עשיתי את הד”ר שלי), לא צומחים קולות בוחרים.
לעמי בכר,
בחוף המזרחי של ארה”ב יושבים כמה פרופסורים שהם העלית של העלית. והם עובדים עם קבוצה של פרופסורים מאירופה, שהיא גם העלית שבעלית. יש לכל אחד מהם רשימת פרסומים ארוכה וכל מאמר שהם כותבים הוא לא סתם מאמר. הוא מחקר מעמיק עם שיטות מחקר בלתי רגילות. הם מנתחים את החומר בצורה מדעית מעמיקה בצורה יוצאת מהכלל. ואתה רוצה ללמוד מהם את שיטות המחקר האלה. והם שמחים ללמד ולהקים דור המשך והם יודעים שכדאי להשקיע בדוקטורים הישראלים.
אז נכון שכדאי לעשות פוסט דוקטורט בארץ והרעיון של פרופ’ פרנס הוא מאוד ציוני וגם כמובן מבורך.
אבל בארץ האקדמיה עושה הכל כדי להבריח את הדוקטורים ודווקא את אלה המוכשרים ביותר היישר לידיהם של הפרופסורים האלה שנורא רוצים ללמד אותם את שיטות המחקר שלהם.
האקדמיה בארץ לא פעם מטפחת את הבינוניים, את אלה שנוח לעבוד איתם, את אלה שהם אזרחים טובים במחלקה. ואז הפרופסורים הגדולים האלה בארה”ב ובאירופה מיד מזהים את זה ומבינים את זה וחוטפים את הישראלים המוכשרים אליהם. וככה הפרופסורים הגדולים האלה מגדילים את קבוצת המחקר שלהם ומשפרים אותה!
אתה יודע כמה מקרים כאלה אני מכירה? אני לא רוצה לומר שמות כאן כי זה אסור. אבל זו הבעיה המרכזית של האקדמיה בארץ: הטמטום והבינוניות!
להיות מוכשר אקדמי אמיתי ולגור ולעבוד בישראל זה כמו נשים וגברים ….שני המינים לא ממש מסתדרים אבל משום מה הטבע החליט שהם לא יוכלו לחיות אחד בלי השני…
ככה מדובר במוחות המבריקים שלנו ..מצד אחד אין מה לעשות לא משנה כמה נעלים וטובים נהיה כאן ארצות הברית תמיד תתן יותר לאדם המוכשר יותר…אבל זה לא הבית.
אני מכיר בארץ חוקר ברמה בינלאומית בתחום מדעי המח בירושלים שעושה בערך 22000 לחודש ושלא אספר לכם אפילו איך ואיזה גודל המשרד שלו …וכולנו יודעים מה יקבל בחול אם היה עובד.
אין לסוגיה הזו פיתרון פשוט …מה גם שכידוע לכולנו למדינת ישראל כמו לצבא שלה יש בעיה לאתר ולנצל כראוי את הפוטנציאל שטמון באנשים מוכשרים.
אני הייתי עובר לחול לכמה שנים טובות בשביל העבודה אבל בוודאות יודע שגם אם זה ייקח 10 שנים בסוף אחזור הביתה.
ראשית אני שמח שהתפתח דיון מרשים בנושא. זה מעודד לראות שלציבור אכפת. שנית, אני חולק על דעתו של צב המעבדה: כיום בעידן האלקטרוני חוקרים נחשפים כל הזמן לשיטות החדשות ביותר. יתרה מכך, השיטות הללו קיימות בארץ ובגדול. אנחנו קדמת המדע! לא זו אף זו, גם בארץ יש הרבה מאוד עמיתי מחקר מחו”ל שמביאים איתם הרבה מאוד ובהחלט הדרישה האקדמית לפוסט בחו”ל היא ארכאית וחסרת משמעות היום.
חברה חכמה שמאוגדת כמדינה או למצער חברה חכמה שמאוגדת סביב עניין כלכלי, תדע מה לעשות עם כל המוחות לפי משקל הללו. מי שיקים חממה (ויש לא מעט שעושים את זה), יקצור את הרווח הנקי בגדול. מי שיכשיר מדענים בתעשייה יקצור על כך שבע שבעתיים מההשקעה בהכשרה. מדינה שתקים מוסדות שיספקו עבודה, בין אם יישומית ובין אם תאורתית בלבד, תהיה מעצמה מדעית על כל המשתמע מכך. בינתיים אנחנו חזקים מאוד בתחום המדע ונדמה כי זה מספיק ו “עושה את העבודה” אבל זה חזיון תעתועים. עתודות מדע והתפתחות מדעית הם כמו המלכה האדומה מאליסה בארץ המראה: צריך לרוץ הכי מהר שאפשר כדי להשאר במקום. אם לא עושים את זה, בסופו של מהלך הולכים רק אחורה.
העולם המערבי התחרותי צריך להתחיל להבין היטב איך לנהל את הסיכונים שלו. בעוד בארץ משקיעים במלחמה ובשמירה על קרקעות וגבולות, במקום להכשיר ולהשמיש ציבור גדול של אנשי מדע, הרי שבעתיד נשלם על כך את המחיר – כחברה.
בברכת חברים,
עמי בכר
יקירי מנחה היקום,
הקריטריון לקבלה למשרה אקדמית הוא לא תמיד כישרון. ישנם קריטריונים אחרים חשובים כמו: מועמד שנוח לעבוד איתו, שהוא מה שנקרא “אזרח טוב” במחלקה, שנושא המחקר שלו מתאים למחלקה ומועמד שיש לו את הקשרים הנכונים במחלקה.
ברטרנד ראסל ניסה להתקבל לאוניברסיטת המדינה של ניו יורק. אבל התנגדו למינויו של ראסל המוכשר דתיים שמרניים וניו יורקרים פטריוטים בטענה שהוא מעורר פרובוקציות. הם הגישו תביעה ומינויו של ראסל בוטל.
אינשטיין כל כך כעס שהוא הגיב בניו יורק טיימס ב-19 למרץ, 1940:
“נפשות גדולות תמיד נתקלו בהתנגדות מצד חושבים בינוניים. החושב הבינוני אינו מסוגל להבין את האדם שמסרב להתכופף בצורה עיוורת לאמונות הטפלות המסורתיות ובוחר במקום לבטא את דעותיו באומץ וביושר”.
זו אחת האמרות הידועות ביותר של אינשטיין.
קרובת משפחתי עושה דוקטורט באחת האוניברסיטאות בארץ. בקושי רב ולאחר ריצות רבות נמצאה לה משרה חלקית כעוזרת הוראה, בשכר עלוב. בסופו של דבר שולם לה מחצית הסכום שסוכם, מפני שהאוניברסיטה טענה שאינה יכולה לשלם את מה שסוכם.
תקוותי היא שקרובת משפחתי המוכשרת תפרוש כנפיים לעבר אוניברסיטה אמריקאית, שם לפחות סיכום הוא סיכום.
אכן כשאני קורא את המגזין סיינטיפיק אמריקן (הגרסא האמריקאית) אני כל הזמן נתקל בשמות ישראליים! באוניברסיטאות הכי נחשבות בארה”ב והמחקרים הכי מובילים. אז זה סוג של גאווה אבל גם תהייה רצינית על למה הם צריכים להיות שם ולא כאן.
מצד שני… אולי יש כאן הכשרת-יתר של חוקרים. או לפחות בתחומי מחקר מסוימים.
אם הבנתי נכון, אז המחבר יוצא נגד הרעיון של פוסט-דוק בחו”ל ומציע גרסה קלה של academic inbreeding, כלומר, התופעה של גידול חוקרים בתוך האוניברסיטה מבלי שיצאו הרבה החוצה, או מצב של גיוס חוזר של בוגרי המוסד.
התופעה הזאת נבדקה לא מעט והממצאים לא מעודדים, academic inbreeding מקטין את החשיפה לשיטות עבודה, אנשים, שיטות ניהול וכו’…, מגדיל את החשיבות של קשרים אישיים עם מקבלי החלטות ואולי עוד כמה דברים שאני לא זוכר כרגע.
שווה להזכיר באותה נשימה שהרבה מאותם אנשים (‘מוחות’) שומרים על קשרים טובים עם ארץ המוצא שלהם בצורת שיתופי פעולה, שבתונים וכדומה, כך שזה לא רק רע.
האתגר, לדעתי הלא נחשבת, הוא ליצור בארץ תנאים כאלו שיגרמו לטובים לחזור מצד אחד, ומצד שני ליצור פלטפורמה לשיתופי פעולה עם חוקרים ישראלים בחו”ל כדי למקסם את השהות שלהם שם.
רציתי להוסיף משהו.
אני ישבתי ימים על גבי ימים בארכיון אינשטיין ובספריה הלאומית בקמפוס גבעת רם באוניברסיטה העברית. באים לשם חוקרים מכל העולם. כלומר נעזרתי בחומרים שנמצאים בארכיון בישראל ואני אכניס למחקר דברים שמצאתי בארכיון ובספריה בישראל. אבל אני עושה מחקר עם ארה”ב. ומכיוון שאין לי שיוך מוסדי כאן בארץ, במחקר לא יוזכר שאני שייכת לישראל. הכל הולך לפי כללים אקדמיים… ולכן למעשה המחקר שלי הוא לא תרומה למחקר בארץ, אלא תרומה למחקר בארה”ב.
לעמי בכר. הכתבה פורסמה ב-Ynet במדור מדע לפני איזה שבועיים וגם בסייאנטיפיק אמריקן ישראל. הרעיון של פרופ’ פרנס הוא רעיון מאוד טוב, שגם נותן מענה לבעיה שתארתי למעלה. עכשיו נותר לפרסם את הכתבה ב-Chronicle of Higher Education… 🙂
חלק מהמדענים גם זוכרים לרעה את ה5-10 שנים הראשונות שלהם באקדמיה בהן למרות המלגות ומשרות הוראה באוניברסיטה הם היו צריכים להתלות על משפחה\בני זוג בשביל להתקיים בקושי בזמן שעבדו מכסת שעות של עובדי היי-טק. בשביל לעצור את הבריחה צריך לשנות את המצב בהתחלה, מי שלא מרגיש בטחון לגבי עתידו בארץ יתקשה לחזור גם אם ראשי מעבדות מתפרנסים יפה.
התשתית הכלכלית בארץ הולכת ונהיית גרועה מדי בשביל לדמיין פתרון קרוב לזה.
למה, על פי המאמר, בישראל דוקטור בגילאים של 35-45 לא יתקבל לפרופסורה באוניברסיטה? איזה סיבה יש להם לא לקבל?
השבוע הייתי בראיון עבודה בבית ספר תיכון פרטי. חשבתי ללכת ללמד מדעים בבית ספר: מתאים לי? לא יודעת. מנהלי בית ספר תמיד אומרים לי, “את מתאימה למחקר”.
בית הספר ממוקם במיקום פסטוראלי, מקום מקסים, מלא ירק וצמחיה ירוקה.
האווירה בבית הספר היא נינוחה ורגועה והמנהל, שהוא דוקטור ובא מרקע אקדמי, קיבל אותי יפה והסביר לי שהם מחפשים מורים שיסחפו את התלמידים, מורה מנהיג, מורה שגם ידע להתמודד עם בעיות קטנות של תלמידים בגיל בית הספר (משמעת וכולי) וגם יעביר לתלמידים את אהבת המדע.
תוך כדי שיחה הוא שאל אותי במה אני עוסקת וסיפרתי לו שאני כבר שנה עושה מחקר עם אוניברסיטה בבוסטון והם גם הזמינו אותי לבוא. אבל אני מתלבטת. יש לי שני בנים בגיל בית ספר, וזה לא פשוט לקום ולנסוע. הוא ענה לי, לו אני הייתי במקומך והיו מזמינים אותי לבוסטון הייתי נוסע מיד. זו הזדמנות והוא יעץ לי לנסוע.
נו מה אתם אומרים? אני רוצה במיוחד לשמוע את דעתו של מחבר המאמר פרופ’ יצחק פרנס. מה הוא היה עושה?
כתבה טובה מאוד ונכונה. איך ניתן לגרום לראשי המחלקות ולוקחי ההחלטות באוניברסיטאות לקרוא אותה? הם הרי לא קוראים את אתר הידען. אולי.
ישנה חלמאות גדולה מאוד בניהול משאבי האנוש המדעיים והעתודה בישראל. אני בטוח שמבינים את זה יפה מאוד באקדמיה ואפילו בממשלה, אבל כח האינרציה וחוסר הכח האלקטורלי של מיעוט קטן מאוד של מחזיקי דוקטורטים, הם אלו שמשאירים את השיטה כפי שהייתה מימים ימימה.
לישראל אין משאבי טבע והמח היהודי הוא זה שעושה לנו פטנטים מזה דורי דורות בכלל ובשישים השנים האחרונות בציון בפרט. יש לטפח ולשמור על הפנינים היקרות הללו מכל וכול כדי ליצור חוסן מדיני ואזרחי שיעמוד בקו אחד עם שאר מדינות העולם המתקדמות, לכל הפחות.
אדםאדום:
בזמנו, הדביל האמריקאי, כנראה לא ידע שהמוחות היהודיים ברחו מרוסיה לישראל.
הבעיה היא שאת אותם המוחות קיבלו בישראל בזרועות פתוחות- במחלקת התברואה של העירייה.
למזל חלק מאותם המוחות הם המשיכו לברוח, ובסוף הגיעו למדינה שקיבלה אותם עם כל הכבוד שמגיע להם.
כמובן שישראל הפסידה בעניין הזה. הבעיה היותר גדולה היא, שהאנשים השולטים במדינה לא השכילו מאז,
ובגללם המדינה ממשיכה להפסיד בעניין זה.
הכוונה כמובן שאיבת מוחות מרוסיה
ללא חולק כלל על הכתוב, ניתן להוסיף סיפור אנקדוטי ששגריר ישראל בארה”ב בזמנו, התלונן בפני עמיתו האמריקאי על “שאיבת מוחות” ישראליים ע”י האמריקאים וזה ענה לו בתגובה: ומה עם שאיבת המוחות שביצעתם אתם ישראל בברוסיה?