"מלח הארץ …" ומחצביו

פרק עשירי על כלכלת ארץ ישראל בימי הביניים, ומסתבר שמפעלי ים המלח אינם המצאה חדשה

המלח נחשב למצרך נדיר ויקר בעת העתיקה ולא בכדי היה שימושו הקדום בישראל התנ"כית, כמו גם בשאר התרבויות, כרוך בפולחן. בקברים מצריים למשל נמצאו שרידי מלח שנועדו כמנחה מקודשת להלווית הנפטר. לכל הקרבנות שהוקרבו במקדש הוסיפו מלח, וחז"ל קבעו כי יש להשתמש ב"מלח סדומית", היינו שנכרה מהר סדום, מכיוון שהוא נחשב לטהור ואיכותי, ולצורך זה הוקמה במקדש לשכה מיוחדת ובשמה – "לשכת המלח". יצויין כי הר סדום נחשב למאגר המלח הגדול בעולם.

המלח נחשב לאחד הסמים אשר פטמו את הקטורת במקדש, וחז"ל אף קבעו את מידתו בבחינת – "מלח סדומית – רובע הקב" (תלמוד בבלי ו' עמ' א).

תלמידי ישוע נקראו בכינוי "מלח הארץ", לאמור הטובים והמצטיינים.

על חשיבות המלח עמדו כבר המצרים הקדמונים ובעיקר על היותו חומר משמר מעולה והם ייצאו מלח ודגים מומלחים דרך צירי המסחר לפויניקיה ובתמורה קבלו ארזי לבנון, זכוכית ואריגים.

אפקט שימור המזון, בין אם היה ידוע בתקופת המקרא ובין אם לא, השתמע, כך דומה, והשתקע בביטויים סימבוליים למיניהם וכך גם במציאות כגון: שימוש במלח לצורך חתימה על הסכמים עם האל ולצורך זה פוזרו גרגרי מלח על מנחות שנועדו לאל. וכן בביטוי הנצחי משהו בנוסח של "ברית מלח", אשר גם סימל את נצחיות המלוכה לשם משל. זאת ועוד, אחד העונשים הקשים המצוינים במקרא הינו על אודות זריעת מלח באדמת מפר בריתות. אקט זה נשאר תמוה מכיוון שזריעת אדמה במלח דומה לשפיכת אבני חן ויקר לזבל, אלא שאין מדובר בזריעה שטחית ואפילו לא היקפית. היו בוזקים קמצוץ זעיר של מלח כדי לסמל את העדר פוריות האדמה, את המוות. זו גם הסיבה שאנו מוצאים כדוגמתה בהיסטוריה הרומית, כגון ענישתה הנוראה של קרתגו בתום המלחמה הפונית השלישית מטעמה של רומא בחיזוק "פרלמנטרי" של הסנאט הרומי, בבחינת גזירת חורבן קשה ושממון נצחי.

יצויין כי מלח בלטינית נקרא sal והמענק שניתן ללגיונרים רומיים, ואף התגלם כשכר, היה salarium' ומכאן גלגולו הלועזי למילה שכר, ובאנגלית salary

כן תצויין העובדה כי הרומאים נהגו להמליח את הירקות אותם אכלו.

את המלח היו מפיקים בשני אופנים בהתאם למקום הימצאו – חציבה בהר או איוד מי ים בבריכות.

לאור האמור בתלמוד הבבליע על "למלחתא" הגיב רש"י כדלקמן: "למלחתא, למקום שריפת (איוד) המים שעושים נגרים על שפת הים, להמשיך (להוביל) המים לבריכות רחבות העשויות לכך, וכשנתמלאו, סותם החריצין והשמש שורף (מאייד) את המים שמלוחין הן ונעשה מלח" (שבת סו עמ' א). מקומות אלו נקראו "בי מילחי" (תלמוד בבלי פסחים ח' עמ' א) ונזכר בכתובים אמוראים ארץ ישראלים כגון בשם "רבי יוסי ממלחייא" (תלמוד ירושלמי עבודה זרה פרק ב' מא עמ' ג), "רבי אבדומא מלחייא" (תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ד' ט עמ' ד).

הפקת המלח היתה כנראה בחזקת הרומאים באדמות הקיסריות והדבר ברור לאור ערכו הכלכלי, ממש כמו ההשתלטות הרומית על הפקת צבע התכלת.זאת אני למד מהקבלת שני מקורות זה לזה בתוספתא (מנחות ט' 15). שם, כך דומה, עבדו אריסים מלכותיים או חיילי היחידות הצבאיות שחנו וחיו באזור.

בשטח הקיסרי, בסדום, הפיקו את המלח האפור בחציבה, בכריה, ונאמר כי ששם, בסדום, אין המלח "שובת (חסר, מושבת) לעולם", אלא נמצא בשפע בכל ימות השנה. מלחמ זה נקרא במקורותינו "מלח סדומית".

פרט לשטחי הערבה הפיקו מלח באזור חוף הים התיכון כגון עתלית, שם נמצא אתר בשם "מגדל מלחא" (תלמוד ירושלמי דמאי פרק ב' כב עמ' ג); כרמל, שם נחשפו תעלות ובריכות חצובות, כשהמלח הופק, כך דומה, בתהליך של איוד; עכו ומגדל שליד הכנרת (סטראבון, גיאוגרפיה 16, 3). ומעניין, באזורים אלה נודעו מפעלי המלחת דגים ושאר שימורים, ובכל מקרה ברור ומובן מדוע הרומאים הכריזו על אותם אזורים כנכסים קיסריים.

מ. ר. בלוך במחקרו על הלימס הרומי מטעים כח אירגון תפוצת המלח ואבטחתו הינם בעלי השפעה רבה על היבטים צבאיים ופוליטיים מאחר שהמלח היה מצרך נדיר ויקר ונוצר צורך רב בהתארגנות מיוחדת שתאבטח אותו, את הפקתו ואת שינועו. כלומר, איחסון המלח במבצרים הסמוכים למקום הפקתו ודאגה לאבטחת העברתו מן היצרן לצרכן הקרוב והרחוק. לשם כך שימשה, בין השאר, אותה רשת רומית של מבצרי הלימס הפאלאיסטיני המשתרעת מים המלח לים התיכון. על פי מפת מידבא המפורסמת מבחינים בשתי ספינות הטוענות מלח אדום מים המלח ומלח אפור ממחצבות סדום כדי להעביר את הסחורה היקרה מפז ליהודה, לאדומאיה ועוד. הדאגה הרומית להפקת המלח נבעה בין השאר מבעיות כלכליות אליהן נקלעה רומא לקראת שלהי המאה השניה לספ' שהביאו לחוסר איזון תקציבי בין ההוצאות וההכנסות. הפקת המלח עשויה היתה להזרים כספים רבים לרומא ולאזן את תקציבה.

המשנה מוסרת על "... אלו דברים של נכרים אסורין, ואין איסורן איסור הנאה ... ומלח סלקונטית, הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה" (עבודה זרה ב' 6). התוספתא, כהרגלה, מבהירה את הדברים באומרה: " ... מלח סלקונתית, שחורה מותרת, לבנה אסורה. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שחורה אסורה, לבנה מותרת. רבי יהודה בן גמליאל אומר משום (בשם) רבי חנניא בן גמליאל: זו וזו הרי זו אסורה" (תוספתא עבודה זרה ד' (ה'), 12). ברור שלצבע המלח ישנה משמעות המעוגנת במיקום הכריה ובדרך ההפקה.

בכל מקרה התלבטו בינם לבין עצמם חברי הסנהדרין לגבי המינוח "סלקונטית" או "סלקונתית", והתלמוד הירושלמי אומר בנידון: "מאי מלח סלקונתית? אמר רב יהודה אמר שמואל – מלח שכל סלקונדרי (היינו אצילי ושועי) רומא אוכלין אותה" (עבודה זרה פרק ב' מב עמ' א). פרשנות זו עשויה להתבהר על רקע הצריכה הרבה למלח בקרב עשירי רומא.

אין ספק שהשימוש במינוח לטיני מזה ויווני מזה עשוי ללמד על מידת ההשפעה ההלניסטית רומית בנידון כמו גם בהפקת מוצרים רבים אחרים.

על ההתמחות בייצור ואולי אף במיסחור מעידה התוספתא על כי "אין לוקחין יין ... ולא מורייס .. ולא מלח סלקונטית אלא מן המומחה" (תוספתא עבודה זרה ב' 13). מגמה זו תאמה להפליא את המדיניות הרומית לעידגוד כוחות ייצור מקצועיים.

לצד מלח הסלקונטית נמצא סוג אחר של מלח ושמו "מלח אסתרדיונית", שאף שמו מעיד על השפעה נכרית מסויימת.

אותם מונחים בהשפעה זרה כלשהי עשויים לזרוק אור על תמונה חשובה. רוצה לומר: לא תמיד היו מפעלי הפקת המלח בידי השלטונות, אלא פעמים נמצאו ברשות ערים בריכות אידוי של מי ים, עליהן הופקדו שרי צבא בדימוס.

נושא המלח והפקתו התפתח מאד באזורי סדום והערבה ואף במישור החוף מכיוון שבתקופה זו עלה משמעותית מפלס מי הים, בבחינת נתון משמעותי בזיקה לבריכות האיוד, כמו למשל הגבהת הבריכה הפנימית של נמל קיסריה ועוד. נתונים אלה הצטלבו עם שיפורים טכנולוגיים בהפקה, שדרוג המיומנות המקצועית של העושים במלאכה וכן נוצרה צריכה רבה למלח מצד הקיסרות הרומית בשל התרחבות המסחר (שימור מצרכים) ונוסיף כמובן את הרווחים הנאים שהפיקו יצרני המלח כגורם מוטיבטורי לעסוק בתחום זה.

לצד הפקת המלח תודגש הפקתו של הכופר (זפת, אספלט) בים המלח, שנקרא גם ים האספלט בלשונו היוונית של יוסף בן מתתיהו, ובתרגום חופשי – "המים הקלים" (כתרגומה של פרופ' ליזה אולמן לספרו של יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים עמ' 414, הערה 476) או ים החימר ואשר הזכרתו על ידי סופרים רומיים עשויה להצביע על תפוצתו הנרחבת. הכופר נחשב למצרך חשוב בתקופת דיוננו עקב התרחבות היקף המסחר (בניית הספינות ושימושו לכיבוש דרכים וכבישים). מלחמתם של הרומאים בפרסים שהיוו מרכז חשוב להפקת הכופר הביאו, כך דומה, לפיתוח ההפקה של החומר הנ"ל בארץ ישראל.

יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" מספר על תופעת הכופר בים המלח בהתנסחות ספרותית משהו, וכך תאר את פני הדברים: "במקומות רבים פולט הים גושי חימר שחורים הצפים על פני המים ודומים בצורתם ובגודלם לשוורים בלי ראש. העוברים בים מתקרבים אל הגושים ומשים אותם לתוך סירותיהם. לאחר שהסירות מלאות קשה להפריד בין גוש החימר לסירה בגלל אחיזתו העיקשת של החומר הדביק בדפנות הסירה, ואי אפשר לנתק את האחד מן האחר אלא בדם נידה, או בשתן, אשר להם בלבד נכנע החימר (ממש כדברי סטראבון וטקיטוס). החימר משמש לא רק לאיטום אניות אלא גם לריפוי הגוף והוא מרכיב חשוב בתרופות רבות" (ד' 481-479).

לא בכדי איפוא שאזור ים המלח קרץ לרומאים מימים-ימימה, הן בהיבט הצבאי ולא פחות מכך בהיבט הכלכלי ואף בשל אטרקצית הציפה ה"מוזרה" של הגופים על פני המים. ומציינת פרופ' ליזה אולמן הנ"ל כי יוסף בן מתתיהו לא היה היחידי שלא הבין שגופים כבדים צפים בים המלח בגלל המשקל הסגולי הגבוה של מימיו ולא בגלל היות המים קלים, וכן, ממשיכה ומציינת פרופ' אולמן שם, כי הסופר וההיסטוריון סטראבון ציין לעומת זאת שמי ים המלח הינם כבדים ולכן אין טובעים בים זה.

מחצבי האבן פותחו ושופרו יותר ויותר מאמצע המאה השניה לספ' ואילך וזאת נלמד מהשוואה בין מניין המחצבות הרומיות עד תקופה זו וממנה ואילך. לתופעה זו היו כמה הסברים:

ראשית – עידן הבניה הרומית בתקופה זו, ולמשל התיאטראות הרומיים בבית שאן (סקיתופוליס) וגרש/גרס בעבר הירדן המזרחי הצריך מקורות רבים של אמצעי בניה, לצד האומנים השונים שנכרכו בכך, ולא בכדי ומטעמים שונים התירה המשנה לבנות בימוסיאות (דימוסיאות), קרי מבנים ציבוריים ובתי מרחצאות, כנראה בסגנון ההלניסטי-רומי עם הנכרים. ובתקופת רבי יוחנן (מחצית המאה השלישית לספ') התירו לבנות במשותף אף את כיפת המבנה, מה שנאסר קודם לכן בהוראת חכמי הסנהדרין.

שנית- בניין בתי הכנסת בגליל, ביישובים השונים, מלאחר מרד בן כוסבה ואילך, המגיעה לשיאה בתקופת הקיסרות הסוורית, הצריכה העסקת אמנים ואומנים מקצועיים, והללו נמצאו בדמות פועלים יהודים מיומנים שהתמחו בפרוייקטים מיוחדים כגון: מדרגות, עמודים, כותרות ועוד כמו למשל בכורזין, בכפר קנה, בגוש חלב, בכפר נחום ועוד. התמחות מיוחדת נדרשה לעבודות בניין בתי הכנסת, שהיו מבנים ארכיטקטוניים מאבני גזית מסיביות, כמו למשל בברעם הגלילית. וסגנון בתי הכנסת המוקדמים מסוף המאה השניה לספ' וראשית השלישית היה חלק בלתי נפרד מסגנון הבניה הרומית שרווח במאות השניה והשלישית לספ' בחורן ובדרום סוריה, ומרבית האלמנטים שלו, גם הארכיטקטונים וגם הדקורטיביים, שאובים על פי רוב מספירה זו, אם כפרטים בודדים ואם כחטיבות שלמות כגון בצרה, קנת, אדרעי ועוד. אף אלעזר בר יודן, בונה בית הכנסת בברעם מופיע גם בנוסח "בר יודן", ואותו אלעזר שימש כאדריכל וקבלן גם יחד, ומוצאו היה מאחד היישובים המפוארים שבעבר הירדן היהודי (מה שכונה בשם "פראייה"). יצויין כי בנייני היישוב היהודי נווה מוכיחים על ידע טכני נאות וכן השימוש בטיט בכמה מהמבנים הנ"ל יש בו כדי לציין עובדה מאד מעניינת.

שלישית – מן המבנה הגדול של מערכת הקבורה היהודית בבית שערים אנו למדים כי לשם כך נצרך ארגון עצום שהעמיד צי נרחב של טדריכלים, חוצבים, חופרים, חרשים, בנאים, סתתים ועוד. במאות השניה והשלישית לספ', עם התפשטות השימוש בסרקופגים בארצות הים התיכון, נפוצו גם בארץ ישראל ארונות אבן מתוצרת מקומית שלא היו אלא חיקוי לארונות שיש מיובאים. כל הארונות מבית שערים שעשויים אבן גיר, הדעת נותנת כי שם התפתחה "תעשיית קברים" בקנה-מידה גדול שהעסיקה מאות פועלים ואומנים שונים. וכאן באה גם לידי ביטוי, בהשפעת ארונות השיש המיובאים, אותה התעשרות של גופים פרטיים בארץ ישראל בתקופה הנ"ל ואשר בעטיה גבר הביקוש לארונות מעוטרים כחיקוי לארונות השיש. כך, שפה ושם ניתן להבחין בקיום בית מלאכה בעל רמה גבוהה למדי, ובית שערים הופכת לגורם יצרני בתחום חדש זה של מלאכה ואומנות יהודית.

פרט לבית שערים התפתחה גם בית גוברין כמקום קבורה גדול, ואשר בהשפעת הרומאים נוצרו כאן לבני בטון מיוחד ואף המערות של בית גוברין היו לאמיתו של דבר מחצבות לבניין העיר החדשה, הלא היא אלאותרופוליס של המאה השלישית לספ'.

מעניין להשוות בין המשנה, התוספתא והתלמוד הירושלמי של מסכת שביעית כדי לעמוד על התפתחות תחום הבניה, ועולה שאלה בהקשר לשימוש בשיש. השיש נחצב בפרוקונטוס ובמרמרה, ויש הגורסים כי ארונות השיש שבבית שערים הובאו ממחצבות רומיות, מה שהיה בשימוש במאות השניה והשלישית לספ'. ניתן לשער כי העיטורים והתבליטים על גבי ארונות השיש היו מתוצרת מקומית כגון מטבריה ומסוסיתא.

עבודת הבניה באופן כללי נמסרה לקבלן וזה שכר את אנשי המקצוע (ה"אומנין" בלשון חז"ל), ועליהם מספר המדרש כדלקמן: "רבי הושעיא רבה פתח : ... כנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטרין (ארמון) ואינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא דפטראות ופיקסאות (שוליות) יש לו ..." (תלמוד בבלי ברכות טז עמ' א).

עוד בנושא באתר הידען: