הכהונה כפי שלא הכרתם – כ"ב: אז היכן הכהונה?

המרד הגדול הסתיים כידוע בשנת 73 לספ'. שלוש שנים מוקדם יותר נפלה ירושלים ועימה המקדש. באין מקדש אין קרבנות ואין כל עבודה פולחנית, וכתוצאה מכך אמורה הכהונה, הבכירה והזוטרה להיעלם לאט-לאט מן הנוף הפוליטי-חברתי-כלכלי ובוודאי האמוני של החברה היהודית. האם כך היה?

הבה ונראה.

ערב החורבן היה מצבה של הכהונה בירושלים בכי רע – ראשיה הומתו ולעיתים באכזריות ולאחר ביזוי גופני קשה, כוהנים זוטרים נפגעו ונהרגו במהלך מלחמת האחים בין הקנאים, אחרים נפלו על משמרתם במהלך המיתקפה הרומית על הקנאים שהתבצרו במקדש גופו ולא מעטים נמלטו במהלך הפריצה הרומית ונפוצו לכל עבר.

במהלכים האחרונים של המרד בירושלים והמצור הרומי הכבד גומלת בנפשו של אחד ממנהיגי הפרושים, רבן יוחנן בן זכאי לעשות מעשה – להציל את עצמו ואת חבריו, מקורביו ותלמידיו ולהמשיך את הגחלת במקום אחר, ואולי אף לחולל מהפכה של ממש בשושלת הנשיאות המסורתית.

על פרשת יציאתו המסתורית, אפופת התעלומה, של רבן יוחנן בן זכאי (להלן –ריב"ז) מירושלים ליבנה, מעידים כמה סיפורים, נסוכי אגדתיות, המשוקעים בספרות התלמודית ולא מעבר לה, אף לא בכתבי יוסף בן מתתיהו, שאם נרכזם נקבל, פחות או יותר את התמונה הבאה: במהלך "חילופי האש" של הנצורים מול הצרים ולהיפך התנהלה מין "תכתובת מעופפת" בין ריב"ז לבין מפקדי המחנה הרומי ("אספסיאנוס" עפ"י מקורות חז"ל, הלוא הוא ווספסיאנוס, הטוען לכתר הקיסרות הרומית, שבכל מקרה כבר נטש את הפיקוד על המרד והפקידו בידי בנו טיטוס) באופן זה שריב"ז דאג לעטוף חיצים בגלילת פפירוס, כך דומה, ולשגרם לכיוון הרומאים. באגרות אלה נאמר כי "... שריב"ז מאוהבי קיסר הוא", כלומר ריב"ז תכנן היטב את יציאתו מירושלים וריפד את הצלתו בדרך של הודעה על תמיכתו ברומאים. מהלך זה, שנוצק בבית מדרשו של אחד ממנהיגי הפרושים דאז, הוא בהחלט מפתיע לאור תמיכתם של הפרושים ובראשם מנהיגם – רבן שמעון בן גמליאל במרידה.

השימוש בביטוי "מאוהבי קיסר" אינו סתמי ושולי. הוא מופיע פעמים הרבה בטרמינולוגיה הרומית לגבי אישים שתמכו ברומאים ולא אחת נזכר הביטוי, כטרמינוס טכניקוס, אצל יוסף בן מתתיהו.

משנותק הקשר בין ריב"ז לרומאים, כך על-כל-פנים במקורות חז"ל, החליט ריב"ז לעשות מעשה – להידמות למת, להיות מוצא מירושלים על גבי אלונקת נפטרים ולהגיע איך-שהוא למחנה הרומי. אלא שכאן ציפתה לריב"ז בעיה – הקנאים, בפרט הסיקריים, שמרו על שערי העיר - "פתחי דבבא" בלשון חז"ל, והיו דוקרים כל גופה שהוצאה מירושלים (אגב, היכן ערך כבוד הנפטרים?!) כדי לוודא הריגה ואף למנוע ניסיונות של יהודים שמרוב ייאושם ומר גורלם יבקשו להימלט מן התופת הירושלמית ולהציל את המועט מכספם. יוסף בן מתתיהו מספר על קנאים שהיו מרטשים בטנים ובני מעיים כדי להוציא משם מטבעות זהב, שבורחים, מוסווים למתים, ביקשו להבריח. מצמרר!

בכל מקרה ריב"ז וידא כי "גופתו" לא תידקר כשהוא מסתמך על קשריו המשפחתיים עם אחד ממפקדי הסיקריים – "אבא סיקרא – ריש בריוני דירושלם" (כפי שזה מופיע בספרות חז"ל – גיטין נו עמ' א'), שהיה בן אחותו, ומשהתבצע מבצע המילוט הזה מיהר ריב"ז להיפגש עם "אספסיאנוס" (כאמור, אחד מהמפקדים הרומיים, ולא עם ווספסיאנוס המפורסם), ניבא לו שבקרוב יהיה קיסר וביקש תמורת ה"נבואה" לעבור ליבנה ולהקים שם מרכז רוחני, גחלתי, מחודש.

פרשה זו המתוארכת לשנת 70 לספ', ואפופה אגדתיות, דומה להפליא לאירוע אחר, קודם בכמה שנים, והכוונה להסגרתו האישית של יוסף בן מתתיהו לרומאים בסיום המצור על יודפת (67 לספ'). ויתירה מזו – נבואת ההתקסרות של ווספסיאנוס אף היא משוקעת בפרשת יוסף ביודפת. האם ספרות חז"ל נטלה את הנאראטיב של יוסף כמודל להצלת ריב"ז? האם שני הסיפורים נשאבו ממקור אחר? האם לא זה ולא זה קרה באמת? אין לדעת. בכל מקרה האחד נתפס כבוגד והשני כמושיע וגואל (פורנוגרפיה זו שאלה של גיאוגרפיה).

ריב"ז ממלט איפוא את עצמו מירושלים של ערב החורבן, ועם מי יצא? הוא עזב עם בכירי תלמידיו ורעיו, הלוא הם רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכוהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.
ובכן, פרט לרבי יוסי הכוהן ולרבי יהושע שהיה ממשפחת לוי, אף אחד מבין חבורתו של ריב"ז לא היה כוהן, ואין הדבר מתמיה, כפי שמיד נראה בהמשך.
יש מי שטוען כי ריב"ז היה בכלל כוהן, כשהוא מתבסס על אינטרפרטציה של מובאה אחת המשוקעת בספרות חז"ל בתוספתא פרה. רוב החוקרים תמימי דעים כי מדובר על אדם חסר ייחוס ובוודאי שללא הקשר כוהני כלשהו.

אין לדעת באופן ברור ומוחלט האם מעברו של ריב"ז מירושלים הנצורה ליבנה היתה יוזמה שלו או שמדובר על מחנה מעצר פתוח רומי וכי ריב"ז נאלץ לעקור לשם בהוראה רומית. בכל מקרה הופכת יבנה למרכז הסנהדרין לאחר החורבן, למעין יורשתה של ירושלים. בנסיבות אלה, כשריב"ז משולל תואר וייחוס, איננו בן הכהונה הגדולה ובוודאי שאינו נצר למשפחת הנשיאות, והוא מעוניין להוליך ולהוביל את העם כמנהיג, אין הוא יכול להקיף עצמו בשרידי הכהונה הגדולה בפרט והזוטרה בכלל, כאלה שיקשו עליו להוביל את העם.

והנה לכם השערה "מחוצפת", והיא מבוססת על כתבי יוסף בן מתתיהו. הלה מספר כי הרומאים הכשירו מחוץ לירושלים שני אתרים, מעין מחנות שבויים פתוחים, לאלה שהסכימו להיכנע ולהסגיר עצמם מתוך רצון לרומאים. אתר אחד היה יבנה – לשם עבר, או יותר נכון הועבר, ריב"ז ומשם החל לטפח את מנהיגותו. האתר השני היה גופנא מצפון לירושלים, ולשם הובלו ... אכן ... כוהנים שמילטו עצמם מירושלים. הרומאים הפעילו איפוא את שיטת ה"הפרד ומשול" כדי לבסס את שליטתם ביהודה, ובינתיים התנהלו שני תהליכים במקביל: ריב"ז מתחזק ביבנה והכוהנים מבקשים להתחזק בגופנא, אלא שהעדר המקדש והעדר חידושו, היה משוכה גבוהה מדי עבור הכוהנים שביקשו לנצח במירוץ ההנהגה את ריב"ז.
לאור זאת ניתן להבין את הקטע הבא, ששימש סלע מחלוקת בין חוקרים. הקטע הינו אמירה של חנינא סגן הכוהנים במשנה בזו הלשון: "הוה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". אמירה זו מבקשת להתפייס עם הרומאים ולהשלים עם דיכוי המרד וכן להשקיט ולהשתיק מתחים שנוצרו ביהודה לאחר המרידה הגדולה. עד החורבן נהגו היהודים להקריב כל יום קרבנות לשלומה של הקיסרות הרומית, והפסקת הקורבן סימלה את ראשית המרד ברומאים. אין כבר מקדש ועל כן אין כבר קרבנות, אלא מה שנותר, לדעת סגן הכוהנים, הוא להמשיך את הקו הקדם-חורבני ולהתפלל למען שלומה וביטחונה של הקיסרות הרומית, כשסדקים העלולים להיווצר בתוכה ישפיעו בוודאי על הזנקת רוחות מרדניות ביהודה.
נראה לי כי משפט אנטי מרדני זה נועד להלחים את גשר ההבנות בין הכוהנים לבין הרומאים לאחר המרד גם כדי לגבור על ניסיונות ההנהגה של ריב"ז.

מאבק ממין זה הביא לדחיקת כוהנים מסביבתו של ריב"ז. זאת ועוד, ריב"ז נמנה על אסכולת הפרושים, שהגדירה עצמה כקבוצה עממית ופשרנית, המרוחקת היטב מהקו הצדוקי השמרני, והנה לכם סיבה נוספת, אידיאולוגית הפעם, לריחוקם של הכוהנים ממעטפת ההנהגה שהקים ריב"ז.

באחד המקרים מאלץ ריב"ז את הכוהן הגדול הצדוקי לנהוג על פי ההלכה הפרושית בעניין ירושה למשל. וזאת בבחינת עוד מהלך של מאבק כוחני בין ריב"ז הפרושי לבין הקבוצה הצדוקית.

עניין נוסף, נפילת המקדש נתפסה בעיני קבוצות קיצוניות כעונש משמיים על חטאי העם וקימומו-שיקומו של המקדש נראה מאוד רחוק. על כן בנסיבות אלה נראה אך הגיוני להרחיק כוהנים מסביבתו של ריב"ז.

המאבק בין שני הצדדים היה כנראה חריף. הכוהנים, אלו שמעמדם הבכיר בתקופת הבית השני התערער, שאפו לנצל את הסיטואציה המורכבת לאחר החורבן, כאשר שושלת בית גמליאל (היא הנשיאות הרשמית) כמעט נעלמה (הנשיא לבית גמליאל, הלוא הוא רבן שמעון בן גמליאל הזקן, הומת במרד, ובנו הינוקא נרדף על ידי הרומאים), ולתפוס את עמדת ההנהגה. הללו ביקשו לערער את מעמדו של ריב"ז ולכפור במנהיגותו, בעיקר על רקע העובדה, שאין הוא כוהן ולא נמנה על בית דויד (משפחת הלל, ואחר-כך בית גמליאל).

נוצר איפוא מאבק איתנים בין ריב"ז הפרושי לבין הכוהנים הצדוקים – מאבק אמיתי על ההנהגה. מאבק שבסופו זכה בו ריב"ז.

כחלק אינטגרלי מן המאבק ריב"ז היה מעוניין להפוך לנשיא הסנהדרין, ולראיה שתוארו המעשי היה "רבן" – תואר השמור למשפחת הנשיאות המסורתית בלבד, כנראה בחסותם של הרומאים, כפי שהיה מקובל פה ושם ברחבי האימפריה הרומית, בחזקת הפרד-ומשול, וכשהוא מנצל את גילו הצעיר של הנשיא-הינוקא, רבן גמליאל, מי שהיה מזוהה עם בית אביו שמרד ברומאים ועל כן נרדף על ידם, הנהיג בפועל את הסנהדרין.

מדובר על מרידה, על מהלך של אוזורפציה מתוחכמת, ואיך שלא נהפוך את הפרשה לא נוכל לנקות את ריב"ז ממהלך המרדנות. ריב"ז ממליך עצמו לנשיאות ברגל די גסה. מהלך זה כנראה היה גם נוח לרומאים ושיקף את שיטת ה"הפרד-ומשול" מטעמם, שהרי בית הנשיאות המסורתי, המיתולוגי, היה נגוע במרדנות אנטי-רומית מחד ומאידך אישור לנשיאותו של ריב"ז יציג את הרומאים כמשתפי פעולה עם משתפי הפעולה כלפיהם, בבחינת יד-רוחצת-יד.

זאת ועוד, תקנותיו של ריב"ז היו קרדינליות, תקנות כוללות, המיוחסות והמסורות בדרך כלל לבית הנשיאות, שיש בהן כדי להמשיך ולהכתימו כמרדן, אך לא אדם כריב"ז יחשוש מכך, כשהוא מקיף עצמו בגורמים תומכים ודוחה גורמים מסכנים. פניו של ריב"ז היו נשואות איפוא לגדולה ולשררה, ובנסיבות כאלה אין מקום לכהונה שעלולה "לקלקל לו את המסיבה".

כמו כן דאג ריב"ז לחולל מהפכה בהרכב של הסנהדרין, כאשר עד החורבן אנו מוצאים בו פרושים וצדוקים, וביבנה של ריב"ז היתה הסנהדרין מורכבת רובה ככולה מפרושים. זהו מהלך אירגוני, פוליטי משהו, שאיפשר לריב"ז לנהל את מדיניותו כמעט ללא הפרעה. מי ששילם את המחיר על כך היו, כאמור, הכוהנים.

חורבן בית המקדש הביא אנשים רבים לכדי ייאוש טוטלי ותחושת אובדנות ואין-אונות, פיזית ונפשית. בתלמוד (אבות דרבי נתן א' ד') מסופר כדלקמן: "פעם אחת היה ריב"ז יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית מקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל (היינו, ומשחרב – קטסטרופה אמיתית – אין מי שיכפר ואין מה שיכפר). אמר לו (ריב"ז): בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה (היינו שקולה לעבודת המקדש, להקרבת הקרבנות ומתוך כך ליצירת מנוף הכפרה), ואיזה זה? גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו, 6): כי חסד חפצתי ולא זבח".

לאור הטקסט הנ"ל מצטייר ריב"ז כמי שמשלים עם חורבן הבית ומציע תחת מעלותיו אלטרנטיבות פרגמטיות. ריב"ז מבקש איפוא להחזיר את החברה היהודית למצב נורמלי כלשהו גם בהעדר מקדש, ובנסיבות אלה אין הוא זקוק לכהונה ובנסיבות אלה הוא מחזק את מעמדו כמנהיג עממי. זאת ועוד, תקנותיו המפורסמות של ריב"ז לגבי תקיעה בשופר בראש השנה, נטילת הלולב בסוכות, עדות החודש ועוד, נועדו מחד להרגיל את החברה לחיים ללא מקדש ומאידך לזכור ולהזכיר את חורבנו של המקדש על מנת לקוות כי ייבנה זה במהרה. האיזכור כמובן הוא סמלי וחיים ללא מקדש הינו תשקיף מעשי לחלוטין.

תקנןת ממין אלה נועדו מחד לבסס את מנהיגותו של ריב"ז ומאידך לצמצם עד כמה שניתן את מעמדה של הכהונה, כמי שעלולה מטעמו לסכן את מנהיגותו. נשמע לא-תקין לכאורה, אך חורבן הבית דווקא היה נוח מאוד מבחינתו של ריב"ז.

לא פלא אם כן שמבית מדרשו של ריב"ז נעדרים כוהנים חשובים, כאלה ששימשו בתפקידים חשובים קודם לחורבן, כמו רבי צדוק ובנו רבי אליעזר, רבי שמעון בן הסגן ועוד.

זאת ועוד, בדיקה במקורות חז"ל מעלה כי מעטים היו הדיונים בסנהדרין של ימי ריב"ז אשר התייחסו לכהונה, למעמדה ובעיקר לנוהגים השונים שהיו כרוכים בכהונה של תקופת הבית. תופעה זו משקפת את עמדתו המעלימה משהו של ריב"ז את הכהונה שעלולה לסכן את מעמדו ובעיקר מעמד אוזורפטיבי שלאחר החורבן.

במשנת עדיות מסופר כדלקמן: "העיד רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה (אלמנתו של אדם שלא ממשפחה מיוחסת, שנתערבבו בה בני כוהנים מאמהות לא כשרות לכהונה), שהיא כשרה לכהונה ... אמר רבן שמעון בן גמליאל (ובנוסח אחר – רבן גמליאל) ... שגזר ריב"ז שלא להושיב בתי דינין על כך" (עדיות ח' ג'). מקרה זה מלמד על מתחים בין ריב"ז לבין הכהונה.

במקרה אחר מסופר על כוהן אחד מבית רמה שהיה נוהג סלסול בעצמו (שמר על טהרת היוחסין שלו וטהרת מאכלו) ושיגר אליו ריב"ז את אחד מתלמידיו על מנת שיבדוק אותו.

בדור הראשון שלאחר החורבן דאג איפוא ריב"ז לנטרל כל מי שעלול היה לסכנו ולפגוע במעמדו. מסיבה זו אין מוצאים כוהנים בכירים או זוטרים הסמוכים לשולחנו של ריב"ז, או מתפקדים בסנהדרין. זו היתה המכה השניה שניחתה על מעמד הכהונה מראשית המרד והחורבן.

קישור למקור התמונה

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק