הכהונה כפי שלא הכרתם – פרק יט' – למקומות, היכון, צא!

ושוב, כמעין אתנחתא, ברצוני לטפל בנושא שכבר נידון קודם לפחות בשתי רשימות, והוא ההקשר הספורטיבי של מעמד הכהונה. ומדוע אני שותל רשימה זו דווקא כעת? מהסיבה שמדובר על מינהג שהחל אי-שם בתקופה ההירודיאנית, נמשך לאורך ימי בית שני ונסתיים, מן הסתם, בחורבנו.

הזיקה בין הפעילות הפולחנית והגופנית היתה ידועה בתרבויות הקדומות והחברה הישראלית-יהודאית לא היתה שונה כלל ועיקר מתופעה זו. הכהונה היתה צריכה, במידה מסויימת, להפגין מול הציבור חזות גופנית מרשימה כחלק אינטגראלי מהדימוי העל-אנושי שהיא שיוותה לעצמה. בתקופת ההשפעה ההלנית וההלניסטית, כאשר היסוד החזותי-גופני תפס מקום חשוב בהוויית האדם, היא לא פסחה על הכהונה במקדש היהודי.

לכוהנים היה מינהג "מוזר" שתעודתו נעוצה בספרות חז"ל: הללו היו מרימים חלקים מן הקורבן ומשליכים אותם באויר ואחר-כך קולטים אותם בזרועותיהם. חלקים אלה היו כבדי משקל ופעולה זו נועדה להפגין את כוחם הפיזי של הכוהנים ולשדר בה בעת כי הם מורמים מעם, בבחינת בחירי-אל.

משנת יומא הדנה ביום הכיפורים מעידה על מצווה חשובה במקדש הנקראת בשם תרומת הדשן של הכנת המזבח להקרבה ושל ההקרבה עצמה, כשרק כוהנים מפורסמים היו זוכים בה. עם הזמן מספר הכוהנים התורמים גדל והלך ועל כן החליטו להסדיר את קביעת הכוהנים התורמים בדרך מוזרה, כמעט ביזארית, בדרך ספורטיבית, וכיצד? הקשיבו לדברי המשנה: "בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח, תורם, ובזמן שהן מרובין (הכוהנים שבקשו לתרום), רצין ועולין בכבש (של המזבח), וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה (לתרום), ואם היו שניהם שוין (ללא הפרש של ארבע אמות, כלומר מעט יותר ממטר אחד), הממונה אומר להם הצביעו! (כלומר, שלפו אצבעות מאחורי הגב ובעל המספר הגבוה של של האצבעות השלופות הוא המנצח בין השניים)" (יומא ב' א').

תחרות ריצה במקדש? אכן-אכן. לא תחרות שעניינה בקיאות בתורה או בהלכה, לא תחרות של בדיקת מיומנויות מקצועיות ואף לא תחרות של ייחוס בתי אבות. תחרות פיזית ממש, ובבית המקדש ובזיקה לאחד מימי הקדושה הברורים ביותר – יום הכיפורים. נשמע ביזארי? כנראה, ומאין הרעיון? אין לדעת, אם כי ידוע לנו ממינהגים קדומים, ששאלות שונות נחתכו על ידי תחרות כלשהי, נאמר ויכוח לגבי בעלות על חפץ או נכס, ולימים ה"אורדליה" בימי הביניים ואף ה"שלוף" במערב הפרוע של אמריקה. ההנחה שיכולה להתקרב מעט להבנת האירוע הנידון כרוכה בנוהג המיתולוגי היווני של הצתת האש במחתה האולימפית, הרבה לפני הטקסיות הממוסדת, כאשר המון המבקרים היה מוזמן להתחרות בריצה עד המזבח והמחתה, והראשון שנגע בה זכה בכבוד המקודש של הדלקת האש. ובל נשכח את מידת ההשפעה ההלנית-הלניסטית על החברה היהודית ובעיקר על הכהונה במקדש (וקשה שלא להיזכר ברפורמה ההלניסטית של יסון הכוהן הגדול בירושלים ההלניסטית של שנת 175 לפנה"ס ואילך).

ומה התחולל בבית המקדש? כנראה שקבוצת הכוהנים היתה מתייצבת על קו הזינוק בשער שושן, המרוחק כ-120 מ' מהמזבח. לאות הזינוק היו הכוהנים מפשילים את גלימותיהם ויוצאים לדרכם. הם היו עולים-מטפסים על ט"ו המעלות, חולפים על פני שער ניקנור, פורצים למקדש וממהרים למזבח. מי שנגע ראשון במזבח התכבד במימוש מצוות תרומת הדשן. ומדוע ארבע אמות, בבחינת "פוטו-פיניש" של פעם, כדי להבטיח שהניצחון יהיה ברור וודאי, והשופט היה ה"ממונה".

אז מדוע, בכל אופן נקבעה התחרות הגופנית בין הכוהנים, מעבר לאותה השפעה הלנית-הלניסטית (לכאורה כמובן)? ההצלחה הספורטיבית נקלטה, כך דומה, כרצון האל, מעין אופן אחר של קידוש הטלת הגורל. בכל מקרה נאלצו הכוהנים להתאמן לפני התחרות, כזו שמשכה, כך דומה, קהל לא קטן, הן כדי לא לבייש והן כדי לזכות בתהילה.

מה קרה בתוככי המקדש, בקטע האחרון של הריצה? על כך מספרת המשנה: "מעשה שהיו שניהם שוין (ההפרש ביניהם היה קטן מארבע אמות) ורצין ועולין בכבש (של המזבח), ודחף אחד מהן את חברו ונפל ונשברה רגלו" (יומא ב' ב'). האוירה היתה איפוא מאוד מתוחה והשאיפה לנצח היתה כה גבוהה עד כי התנהלה בין השניים מין מאבק אלים, חד-צדדי, כפי שאנו עדים כדוגמתו בפעילויות ספורטיביות פה ושם עד ימינו אנו.

התוספתא אף מחמירה בעדותה ומספרת כי הכוהן-האצן המותקף "נטל את הסכין (שהיה זמין לעבודת הקרבנות) (ו)תקע לו (לחברו שהמעידו) בלבו ..." (תוספתא יום הכיפורים א' 12).

כתוצאה מכך התכנס בית דין מיוחד וקבע כי מכאן ולהבא תיקבע רשימת הכוהנים התורמים בהגרלה שתתנהל ביניהם.

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק