הכהונה כפי שלא הכרתם – כ"א: מה במגילות?

מגילת הנחושת היא חיבור קצר, בן 12 עמודים בסך-הכל המכילים 180 שורות, המתאר את בית המקדש בירושלים לאחר חורבנו, כנראה בסמוך למרד בן כוסבה, בבחינת אינוונטר שהכוהנים רשמו והוא רישום של אוצרות המקדש שנגנזו במהלך התקרבות הלגיונות הרומיים לירושלים

הבה ונעשה אתנחתא קלה נוספת באירועי המרד ונתייחס לפרשיית הכהונה בזיקה למגילת הנחושת, אחת מהמגילות השונות של מדבר יהודה.

יוסף בן מתתיהו מביא בפנינו קטע מעניין ודרמטי במקצת, ממש בשלהי המרידה, במהלך תיאורי הזוועה בירושלים, חורבן המקדש ושריפתו, כדלקמן: "ובימים ההם יצא אחד הכוהנים, ושמו יהושע בן תבותי, אשר נשבע לו הקיסר להציל את נפשו. אם ימסור בידו חלק מכלי הקודש, והוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות-זהב כתבנית מנורות ההיכל ושולחנות ומזרקים (גביעים) וקערות, כולם זהב סגור וכבדים במשקלם מאוד. מלבד זאת נתן לו גם את הפרוכת ואת בגדי הכוהנים הגדולים עם אבני החן ועוד רבים מכלי עבודת הקודש. גם שומר אוצר המקדש, ושמו פנחס, נפל בידי הרומאים וגילה להם את מקום כתנות הכוהנים ואבנטיהם, גם הרבה ארגמן ותולעת שני, אשר נצבר שם לצורכי הפרוכת. ומלבד זאת הרבה קינמון וקציעה והמון בשמים (סמים) אחרים, אשר בללו אותם והקריבו קטורת לאלוהים יום-יום. ונוסף על אלה מסר הרבה מיתר כלי המקדש וגם מעדי הקודש ואף כי נתפש בחוזק-יד, עשה לו טיטוס כמשפט בורחי- המלחמה ונתן לו את נפשו לשלל" (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ו' ח' ב').

נשמע בוגדני? אולי? ותלוי את מי שואלים. על פי התיאורים אצל יוסף בן מתתיהו עשו הקנאים בירושלים כבתוך שלהם ותוך כדי כך ביזו את המקדש ואת משרתיו. יתירה מזו, הם היו אחראים להצתות ולדליקות הראשוניות בתוך מיתחם המקדש ובאולמות שלו, הרבה לפני שזה נהרס על ידי הרומאים. ובכן לאותו "בוגד" (יהושע בן תבותי) היו שתי אפשרויות – להניח לכלי המקדש להיספות באש או להצילם ובמחיר מסירתם לרומאים.

בהמשך מונה יוסף בן מתתיהו את כלי המקדש אשר הוצגו בתהלוכת הניצחון – הטריומפוס – ברומא: "שולחן הזהב, אשר היה משקלו הרבה ככרות, והמנורה העשויה גם היא זהב טהור ..." (שם ה').

ובכל מקרה אין כל רמז אצל יוסף בן מתתיהו על הברחת אוצרות המקדש, הולכתם והטמנתם במדבר. ולמרות כל זאת קיימת אפשרות שפעולה כזו אכן התקיימה, ורמזים לכך שקועים פה ושם בספרות חז"ל.

האוצרות שנאגרו בבית המקדש היו רבים ועצומים וחרף העובדה שמדי פעם נגזלו אלה היה הנותר רב על החסר. במשנת מידות, זו המתארת את כל פרטי המקדש, מסופר למשל על "גפן של זהב (ש)היתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי קלונסאות. כל מי שהיה מתנדב עלה או גרגיר או אשכול, מביא ותולה בה" (מידות ג' ח') והיא ממשיכה ואומרת בהפלגה רבה כי "מעשה היה ונמנו עליה שלוש מאות כוהנים" בכדי לפנות אותה. תיאור זה משיק לעדותו של יוסף בן מתתיהו המגולל את תיאור מקדשו של הורדוס: "ומעל השער היתה גפן של זהב וענבים משתלשלים ממנה" (קדמוניות טו, ג), או – "ומעל השער נמצאה גפן של זהב, אשר ירדו ממנה אשכולות כקומת איש" (מלחמות ה' ה' ד').

בהקשר לעבודה החשובה ביותר במקדש, היינו קרבן תמיד, מדגישה המשנה כי "נכנסו הכוהנים ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלושה כלי כסף וכלי זהב. השקו את התמיד בכוס של זהב" (תמיד ג' ד'), והיא מהדירה ומפארת לאורכה המפורט והמגוון את הכלים הרבים, כלי הזהב והכסף, שנועדו לתיפקוד פולחני.

ונחזור לעניין המגילה. ובכן, המגילה הנידונה, המכונה "מגילת הנחושת" נחשפה בראשית שנות החמישים בסביבת ח'רבת קומראן שבמדבר יהודה (בערבות יריחו), והיא נראית על פניה ככתב-חידה, כ"מפת-שודדי-ים", המכילה פרטים רבים על אוצרות המקדש.
זו נפתחת בתיאור מסתורי של מיקום הכלים בתרגום חופשי כדלקמן: "ביישוב חרובא אשר בעמק עכור, מתחת לפני המעלות בעומק של ארבעים אמה, טמונה שידה ובה כסף וכלים, שמשקלם הכולל מגיע לכדי שבעה עשר כיכר...", היינו משקל עצום, כ-370 ק"ג. בהמשך מסופר על ארבעים ככר כסף (כ-880 ק"ג), וכן עשרות מטילי זהב, ככרות זהב, מאות ככרות כסף ועשרות כדים המכילים כסף. בנוסף לכך מצויינות "קסאות", שהן קסוות – כלי שרת עשויים זהב, ועד כמה שהיו חשובות לטקסי הפולחן תעיד משנה עתיקה בנוסח של "הגונב את הקסווה ... קנאין פוגעין בו" (סנהדרין ט' ו'), כלומר שדמו מותר. בסמיכות לכך מופיעות ה"מנקיאות" שהן מן הכלים ששימשו על שולחן הזהב שבמקדש ותבניתן קערתית, ובסך הכל 609 כלים.

פרט לככרות ולכלי הזהב והכסף, נזכרים גם "לבושין", דהיינו בגדי שרד של כוהנים, אליהם התייחסו ביראת כבוד ובקדושה. ביניהם היו גם מלבושים השזורים חוטי זהב ורקמות מפותחות.

שאלת ה"מיליון דולר" היא מתי מתוארכת המגילה. דעת חלק מהחוקרים איתנה כי מדובר על שלהי מרד בן כוסבה, או לפחות במהלכו המתקדם (135-134 לספ'), כאשר כוחותיו של הדריאנוס הקיסר צרו על ירושלים ועמדו לפרוץ לתוכה. או-אז כשהתפנה מעין נתיב מילוט לכיוון יריחו דרך מדבר יהודה הזדרזו גזברי המקדש והצילו את האוצרות הקדושים דרך הברחתם והטמנתם במדבר. זאת ועוד, אזור ההטמנה היה סמוך מאוד לאחוזותיהם של הרבה מכוהני המקדש ואף הכיל חלק גדול משטח נחלותיהם. ויש להניח, כך מתבררת הסברה, כי האוצרות, החפצים ושאר כלי הקודש, נטמנו במיתחמי הבתים של הכוהנים ונרשמו כל פרטי המטמונים.

סביר יותר להניח כי מדובר על גניזה והטמנה לאחר חורבן הבית השני או מעט מאוד לפני חורבנו הסופי בבחינת חזון צפוי, ולא במהלך מרד בן כוסבה, וזאת מהסיבות הבאות:

ראשית – המצור על ביתר היה מושלם מכל הבחינות ולא איפשר הוצאת כלים והטמנתם במרחק כה רב משם.

שנית – העדויות הספרותיות ואף הארכיאולוגיות אינן תומכות בעובדת חידוש עבודת המקדש על ידי בן כוסבה. לכל היותר מדובר באמצעי תעמולה, כמו מטבעות או שמועות שנועדו להפיח מוטיבציה גבוהה בקרב המורדים ותומכיהם בציבור.

שלישית – דווקא בתקופת המרד הגדול היה סיכוי רב יותר להבריח כלים וכסף מחוץ לירושלים, כשמדובר על ערב המצור הרומי מתוך הנחה כמעט ודאית שחורבן המקדש הינה רק שאלה של זמן.

רביעית – הדעת אינה נותנת כי לאחר חורבן הבית נותרו כלים וכמויות אדירות של זהב וכסף שהוחזרו לירושלים ושוב הוברחו והוטמנו בערבות יריחו.

מדובר, כך דומה, באווירה שלאחר החורבן, ואולי מעט לפניו.

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק