בראשית ימי הספירה מוצאת את עצמה יהודה פרובינקיה רומאית, ובהעדר שליטים יהודיים חזקים פרחו הכיתות הקנאיות וקבוצות אידאולוגיות שונות ובהן יוחנן המטביל וקבוצתו
ברשימה זו אתייחס לפרשיה מאוד מעניינת: ישוע הנוצרי והכהונה. בפרק הקודם עסקנו בתולדות הכהונה ובהתגלגלותה לאורך ימי שלטונו של המלך הורדוס ובניו-יורשיו עד שנת 6 לספ', מועד בו הפכה יהודה לפרובינקיה (אם כי עדיין תת-פרובינקיה הסמוכה ל"שולחנה" של הפרובינקיה הסורית). מעידן זה ואילך אבדה יהודה, למעט תקופה קצרה בהמשך (ימי המלך אגריפס, נכד הורדוס), את המעין-ריבונותה ונשלטה על-ידי הנציבים הרומיים.
תקופה זו עמדה בסימן משברים קשים שפקדו את יהודה, גם כחלק אינטגרלי של האימפריה הרומית, וגם מסיבות שיוחדו לה, שאז התגבשו הסיבות לצמיחת קבוצות אידיאולוגיות שונות, בחלקן מיסטיות וכיתתיות-קנאיות, בבחינת תופעה מאוד טבעית (על רקע מצב כולל קשה) של רצון לשנות את המצב ואפילו בממדים אוניברסליים וקוסמיים. מחד צומחת כיתה אידיאולוגית קנאית, שנקראה בפי יוסף בן מתתיהו, "הפילוסופיה הרביעית", ושהונהגה על ידי יהודה הגלילי. זו קראה להנחלת מלכות אלוהים על הארץ והמשתמע מכך – תוחלת לקץ השלטון הרומי באזור. במקביל לה הופיעו נבאים וידעונים, שמשכו אחריהם המונים-מוסתים, בהבטחות ניסיות ופלאיות שונות.
באווירה זו צומח יוחנן המטביל (שאף הוא, על פי האוונגליון של לוקאס, נולד בדרך של מעורבות אלוהית-פלאית, והוא ממשפחת כוהנים מפורסמת – משמר אביה) ותלמידו-ממשיכו, ישוע מנצרת. קבוצה זו, פציפיסטית להחריד ובעלת קודים גבוהים של מוסר היתה לצנינים בעיני הרומאים (שחששו להתפרצות מרדנית בנסיבות מסויימות), בעיני כוהני המקדש (שספגו ביקורת קשה מישוע ותלמידיו), בעיני הסנהדרין (שחששה מהתעצמות כוחות שאינם מ"בית ספרה") ובעיני האצולה היהודית, שאף היא ספגה ביקורת נוקבת, מעין "סוציאליסטית" של הקבוצה הישועית.
באוונגליון של לוקאס מסופר על ישוע הנער בן ה-12 שהגיע עם הוריו לירושלים, נכנס למקדש בהחבא ולמד שם עם מיטב המורים והמחנכים, הללו שהבחינו בחוכמתו ובתבונתו הרבה. מאחורי סיפור אגדי זה מסתתרת הטענה בעניין חששם של המנהיגים, ובכללם הכוהנים, מהאיום הצפוי עליהם מהנער המוכשר.
בקיצור ולענין, התופעה הישועית עוררה בעייתיות תגובתית בקרב זרמים בכירים באזור, וזאת
גם למרות שיוחנן מזה וישוע מזה לא בקשו ליצור דת חדשה, אלא להציג פתרונות יותר ערכיים ומוסריים מזו של הפרשנות הכוהנית והסנהדראית דאז.
ראשו של יוחנן המטביל נערף בפקודתו של הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס המלך, כביטוי להסתייגות ההנהגה מהתופעה החדשה, המעין-נזירותית.
באוונגליון של מתי (כא) מסופר על ישוע שקרב עם תלמידיו ומאמיניו לירושלים מהר הזיתים והוא רכוב על עיר בן חמור "והמון העם ההולכם לפניו ואחריו קראו לאמור: הושע נא לבן דויד ברוך הבא בשם יהוה, הושע נא במרומים", היינו הציגוהו כמלך המשיח ולפחות כנביא, מה שברור היה כי יעורר תגובה קשה בפי ההנהגה.
הטקסט האוונגליוני ממשיך כדלקמן: "ויבוא ישוע אל מקדש האלוהים ויגרש משם את כל המוכרים והקונים במקדש ויהפוך את שולחנות השולחנים (ממירי הכספים) ואת מושבות מוכרי היונים. ויאמר אליהם: הן כתוב כי ביתי בית תפילה ייקרא ואתם שמתם אותו למערת פריצים" (שם 13-12). ישוע מבקש איפוא לטהר את המקדש מאווירת החולין, בצע הכסף והפריצות שפשו בו, מה שמרומז עוד קודם לכן בכתבי יוסף בן מתתיהו.
ראשי הכוהנים וזקני העם תקפו בטרוניה את ישוע ותלמידיו באיזו רשות הוא מבצע כל זאת? וישוע עונה להם באותו מטבע – באיזו רשות וסמכות הם פועלים ומטמאים את המקדש.
ואכן, "ויקהלו הכוהנים הגדולים והסופרים וזקני העם אל חצר הכוהן הגדול הנקרא קיפא, ויוועצו יחדיו לתפוש את ישוע בעורמה ולהמיתו. ויאמרו אך לא בחג פן תהיה מהומה בעם" (מתי כו, 5-3; מרקוס יד, 2). בינתיים נועד יהודה איש קריות עם ראשי הכוהנים "ויאמר: מה תתנו לי ואמסרנו בידכם? וישקלו לו שלושים כסף" (שם 14).
יהודה תוגבר באנשים רבים, מצויידים בחרבות ובמקלות, שהיו שלוחי ראשי הכוהנים, כלומר אנשי משמר ההיכל וזקני העם. הוא הצביע על ישוע בסימן מוסכם של נשיקה וכך נלכד האיש. ישוע הובל לביתו של קייפא הכוהן הגדול ושם נקהלו ובאו הסופרים והזקנים. מדובר על כינוס משפטי של הסנהדרין, וזה ניסה למצוא בישוע דבר עברה חמורה על-מנת לדונו למיתה, אם כי עונש המוות (דיני נפשות) הופקע מן הסנהדרין בהוראת הרומאים. הכהן הגדול דחק בישוע להודות בשקרים נתעבים ובעיקר על כי המשיח בן האלוהים. ישוע הבין כי הכוהן הגדול מבקש להכשילו ועל כן החריש והסתפק באמירה של "אתה אמרת!" כמו מבקש הכוהן הגדול ללוכדו בלשונו, או בגירסה אחרת, באוונגליון של מרקוס, אישר ישוע את הדברים.
הכוהן הגדול פרש את אחד ממשליו של ישוע כהודאה בחילול הקודש, כהודאה באשמה של גידוף האל, קרע את בגדיו והמריץ את הסנהדרין לדונו למוות. מיד התנפלו על ישוע חברי הבית והיכוהו נמרצות.
באוונגליון של יוחנן מופיעה גרסה אחרת בזה הלשון: "אז יקהילו הכוהנים הגדולים והפרושים את הסנהדרין ויאמרו מה נעשה כי האיש הלזה עושה אותות הרבה. אם נניח לו לעשות כולם יאמינו בו ובאו הרומאים ולקחו גם את אדמתנו וגם את עמנו. ואחד מהם, קייפא שמו והוא כוהן גדול בשנה ההיא אמר אליהם: הן לא תדעו מאומה, אף לא תתבוננו כי טוב לנו מות איש אחד בעד הגוי מאבוד העם כולו. וזאת לא דבר מלבו כי אם בהיותו כהן גדול בשנה ההיא ניא כי ישוע ימות בעד העם, ולא בעד העם לבד כי אם לקבץ גם את בני אלוהים המפוזרים והיו לאחדים" (יוחנן יא, 52-47). טקסט זה מבליט את הסכנה בתופעה היישועית לדעת הכהונה הגדולה ומבקש להצדיק את העלמתו בדרך שלא תגולל את האשמה על ראשי העדה.
וההמשך מהו? "ויהי לפנות הבוקר (לאחר ליל משפטו של ישוע) ויתייעצו כל ראשי הכוהנים וזקני העם על ישוע להמיתו. ויאסרו אותו ויוליכוהו משם וימסרוהו אל פונטיוס פילאטוס ההגמון (הנציב ביהודה)" (מתי כז 2-1). עולה מכאן כי הסנהדרין ובראשה הכהונה הגדולה חפצה להיפטר מישוע מן הטעמים הנ"ל, אלא שזכות גזר דין מוות הופקעה מידה ועל כן מיהרה למוסרו לידי הנציב, שהוא-הוא בעל הפררוגטיבה לדון את ישוע (אם יחפוץ בכך) למיתה. כל המהלך הזה היה מבוסס על מערכת יחסים תקינה בין הנציב לבין ההנהגה היהודית, קרי הסנהדרין, אלא שכידוע, מפי יוסף בן מתתיהו למדנו לדעת כי ימי הנציבות של פונטיוס פילאטוס היו מתוחים מאוד מבחינת מערכת היחסים עם היהודים, ועל כן נתקשה להניח כי פונטיוס פילאטוס היה מקבל לידיו את ישוע ה"כבול" מהסנהדרין ונשמע לבקשתם הקטלנית. אין זאת כי אם לשני הצדדים היה ישוע משול כמת, אך בבחינת "תפוד לוהט", כשכל צד ממהר להעבירו לצד האחר.
בשעה שניצב ישוע למשפט הנציב והלה ביקש לטפול עליו אשמת בגידה ומרידה בנוסח של "האתה הוא מלך היהודים?!" ותשובתו של ישו: "אתה אמרת!", נמסר כי "וידברו עליו (על ישוע) שטנה הכוהנים הגדולים והזקנים, והוא לא ענה דבר. ויאמר אליו פילאטוס: 'האינך שומע כמה הם מעידים בך?!' ולא ענהו אף דבר אחד" (מתי כז, 14-11). לפנינו אם כן מחזה מביש במהלכו משמיצים הכוהנים והזקנים את ישוע ומשפילים אותו בנוכחות המון העם.
יתירה מזו – מנהג היה בחג הפסח לשחרר אחד מן המועדים להריגה, כשלצידו של ישוע נידון פושע מפורסם בשם בר-אבא, ומסופר שהכוהנים הגדולים והזקנים שדלו ופיתו את ההמון לתמוך במותו של ישוע ובשחרורו לחלופין של בר-אבא. פילאטוס פונה להמון ושואלו ב"תמימות" – מה ייעשה לישוע, וההמון נחרץ בשלו, פעמיים בזעקה: ייצלב! כנראה בלחץ הכוהנים הגדולים.
בהיותו נעוץ אל הצלב לעגו והתקלסו בו הכוהנים, הזקנים והסופרים בעוקצנות רבה: אם אתה בן האלוהים, הושיע את נפשך ורד מן הצלב. לאחר שנפח את נשמתו נפדתה גופת ישוע על ידי אחד מתלמידיו ונקבר, תבעו הכוהנים הגדולים והפרושים מפילאטוס הנציב לאטום היטב את הקבר לבל ינסו תלמידיו לגונבו, והוא נעתר לבקשתם.
יוחנן ופטרוס, תלמידיו המובהקים של ישוע, הלכו בדרכו והטיפו בדבר רענון האמונה היהודית, היהוויסטית, וכישוע בזמנו הגיעו לבית המקדש וסחפו אחריהם רבים וטוים. מהלך זה היה לצנינים בעיני הכוהנים, נגיד בית המקדש והמשתייכים לחבורת הצדוקים, ועל כן הפעילו כנגדם את כוחם ועצרו אותם עד למחרת היום. עם האר היום תחקרו אותם חנן הכוהן הגדול, קייפא, יוחנן ואלכסנדרוס וחברים נוספים ממשפחת הכהונה הגדולה, במסגרת כינוס משפטי חריג של הסנהדרין, כדי לסחוט מן העצורים הודאה באשמת פגיעה בקודשי הדת, ממש בדומה למיני-משפט שערכו לישוע ערב צליבתו. הדיינים יוצאים להתייעצות ומתלבטים ביניהם משום שתלמידי ישוע צברו תמיכה גורפת בציבור מסיבות כלכליות, חברתיות ואידיאולוגיות ברורות. משום כך הם מסתפקים בלית ברירה בהעברת אזהרה ליוחנן ולפטרוס לבל יוסיפו להורות וללמד בשם ישוע.
השניים לא כיבדו את הנחיית הסנהדרין והמשיכו להורות את משנתם ובאותו מקום, בבית המקדש, ועל כן נעצרו שוב בהוראת הכוהן הגדול. הלה תיחקר אותם תוך כדי הטחת האשמות כבדות והכיוון המשפטי שהצטייר אז היה גזר דין מוות (אם כי מנועה היתה הסנהדרין להורות עליו ולבצעו). והנה "ויקם בתוך הסנהדרין אחד מן הפרושים, גמליאל שמו, והוא מורה התורה מכובד עיני כל העם, ויצו להוציא את השליחים החוצה לזמן מעט, ויאמר אליהם: אנשי ישראל, הישמרו לכם מפני האנשים האלה במה אתם עושים להם, כי לפני הימים האלה קם תוידאס ויתן את נפשו כאחד הגדולים וידבקו בו כארבע מאות איש וייהרג וכל אשר שמעו אליו התפרדו ויהיו לאין. ואחר כן קם יהודה הגלילי בימי הספר ויסת אחריו עם רב וגם הוא נהרג וכל אשר שמעו אליו נפוצו. ועתה אני אומר אליכם: חידלו לכם מן האנשים האלה והניחו להם, כי העצה והפעולה הזאת אם מאת אדם היא תופר, ואם מאת האלוהים היא לא תוכלו להפר אותה פן תמצאו נלחמים את האלוהים" (מעשי השליחים, ה, 39-34).
טקסט זה מעלה כמה נקודות מעניינות: ראשית – גמליאל הנזכר הינו, כך דומה, גמליאל הזקן, נשיא הסנהדרין, שנכדו, רבן גמליאל דיבנה, ייאבק קשות מול הנוצרים (בראשית המאה השניה לספ'); שנית – אותו גמליאל מזכיר שני אירועים המגולמים אצל יוסף בן מתתיהו. האחד - תופעת המתנבאים והידעונים למיניהם ששיקפה את תקופת הנציבות שלאחר סיום כהונת בני הורדוס, ואשר איימה על הנוכחות הרומית ביהודה. אחד מהם היה תוידאס שעל-פי עדות יוסף בן מתתיהו פעל בימי הנציב הרומי פאדוס, התיימר להציג עצמו כנביא והבטיח לבקוע בדרך נס את הירדן לשניים ולהעביר דרכו המונים רבים. הוא צבר סביבו תומכים רבים (כארבע מאות על פי דברי הברית החדשה), נתפס והוצא להורג על ידי הרומאים. האירוע השני נקשר בהופעתו של יהודה הגלילי שהתנגד לביצוע המיפקד של שמאות הנכסים ביהודה ביוזמת הרומאים. הוא עטף את התנגדותו הנחרצת באידיאולוגיה אנטי-רומית מובהקת, מה שיוסף בן מתתיהו מכנה בשם "הפילוסופיה הרביעית".
הכהונה הגדולה רצתה איפוא להפגין שרירים בתקופה שבה חדל בית המלוכה ההירודיאני לתפקד. זו תקופת הנציבים כשברומא מתבשלת אוירה כאוטית משהו, וזו הקרינה על האירועים ההיסטוריים שבנחלת יהודה. במהלכה ביקשה הכהונה הגדולה להחזיר עטרת ליושנה ולהנהיג את הציבור היהודי. אחת ההוכחות לכך היא תיפקודה בפרשת ישוע וראשית הנצרות. היא מפגינה כוח מחד ושיתוף פעולה עם השלטון הרומי מאידך. פרשיה זו דומה במידה מסויימת לניסיונות הכהונה להתחזק בעידן הפרסי, מיד לאחר שיבת ציון.
סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק