שלושה חוקרים אמריקנים, ג'יימס רותמן, רנדי שקמן ותומאס סודהוף, חשפו במחקרים בשמרים, בתאי יונקים ובתאי עצב כי יש הרבה מן המשותף בין שחרור נוירוטרנסמיטרים במוח, הפרשת אינסולין ותהליכים נוספים שבהם התא מעביר מטען בשלפוחיות

עדכונים על שבוע הנובל 2013: ביום שלישי, 8 באוקטובר 2013 – הכרזה על הזוכים בפרס נובל לפיזיקה; ביום רביעי, 9 באוקטובר – הכרזה על הזוכים בכימיה; ביום חמישי, 10 באוקטובר (ככל הנראה) – ספרות; ביום שישי, 11 באוקטובר – הכרזה על הזוכים בפרס נובל לשלום; וביום שני, 14 באוקטובר – כלכלה. גם את ההכרזות בפיזיקה ובכימיה נביא באתר הידען בשידור חי.
ועדת פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה הפועלת במכון קרולינסקה החליטה להעניק את פרס נובל לרפואה לשנת 2013 במשותף לשלושה חוקרים אמריקנים: ג'יימס רותמן (James E. Rothman) מאוניברסיטת ייל, רנדי שקמן (Randy W. Schekman) מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ותומאס סודהוף (Thomas C. Südhof) מאוניברסיטת סטנפורד, על תגליותיהם בנוגע למנגנון המווסת את תנועת השלפוחיות – מערכת התעבורה העיקרית של התאים שלנו.
פרס נובל לשנת 2013 מכבד שלושה מדענים שפתרו את התעלומה כיצד התא מארגן את מערכת התעבורה שלו. כל תא הוא בית חרושת המייצר מולקולות ומייצא אותן. לדוגמה, אינסולין מיוצר ומשוחרר לזרם הדם, ואותות כימיים המכונים נוירוטרנסמיטרים נשלחים מתא עצב אחד לאחר. מולקולות אלה מועברות בתוך התא במנות קטנות המכונות שלפוחיות (vesicles). שלושת זוכי הנובל גילו את העקרונות המולקולריים השולטים בדרך שבה המטען הזה מועבר למקום הנכון בזמן הנכון בתוך התא.
רנדי שקמן גילה סדרה של גנים הדרושים להעברת השלפוחיות. ג'יימס רותמן חשף את המנגנון החלבוני המאפשר לשלפוחיות להתמזג עם המטרות שלהן כדי להעביר את המטען. תומאס סודהוף חשף כיצד אותות מורים לשלפוחיות לשחרר את מטענן בדיוק רב.
בזכות תגליותיהם חשפו רותמן, שקמן וסודהוף את מערכת הבקרה העדינה של התעבורה והמסירה של המטען התאי. הפרעות במערכת זו תורמות למצבים כגון מחלות נוירולוגיות, סוכרת והפרעות במערכת החיסון.

כיצד המטען מועבר בתוך התא
בנמל גדול ועמוס נדרשות מערכות כדי להבטיח שהמטען הנכון יועבר ליעד הנכון בזמן הנכון. התא, על כל המדורים השונים שלו המכונים אברונים (organelles), עומד בפני בעיה דומה: התאים מייצרים מולקולות כגון הורמונים, נוירוטרנסמיטרים, ציטוקינים (cytokines) ואנזימים, שצריכות לעבור למקומות אחרים בתוך התא או לצאת החוצה מהתא בדיוק ברגע הנכון.
תזמון ומיקום הם מהות הכול. שלפוחיות זעירות דמויות בועות, המוקפות בממברנות, מעבירות את המטענים בין האברונים, או מתמזגות עם קרום התא החיצוני ומשחררות את מטענן החוצה. מדובר בתהליך בעל חשיבות רבה, מכיוון שהוא מפעיל את תאי העצב במקרה של נוירוטרנסמיטרים, או שולט בחילוף החומרים במקרה של הורמונים. כיצד יודעות שלפוחיות אלה מתי והיכן להעביר את מטענן?
פקקי תנועה חושפים את מנגנון הבקרה הגנטי
רנדי שקמן הוקסם מהדרך שבה התאים מארגנים את מערכת התעבורה שלהם, ובשנות השבעים החליט לחקור את הבסיס הגנטי שלה באמצעות שימוש בשמרים כמערכת מודל. בסריקה גנטית הוא זיהה תאי שמרים בעלי פגמים במערכת ההובלה: השלפוחיות נערמו באזורים מסוימים של התא. הוא מצא כי הסיבה לפקק התנועה הייתה גנטית, והמשיך לזהות את הגנים שעברו מוטציה. שקמן זיהה שלושה סוגים של גנים השולטים בהיבטים שונים של מערכת התעבורה התאית, וכך סיפק תובנה חדשה על המנגנון המווסת בקפדנות את העברת השלפוחיות בתוך התא.
עגינה מדויקת
גם ג'יימס רותמן הסתקרן מטבעה של מערכת התעבורה התאית. כאשר חקר את העברת השלפוחיות בתאי יונקים בשנות השמונים והתשעים, גילה רותמן כי תשלובת חלבונים מאפשרת לשלפוחיות לעגון ולהתמזג עם ממברנת המטרה שלהן. בתהליך ההיתוך, החלבונים שבשלפוחיות ואלה שבממברנת המטרה נקשרים זה לזה כמו שני צדדים של רוכסן. העובדה שישנם חלבונים רבים מסוג זה, והם נקשרים רק בשילובים ספציפיים, מבטיחה את העברת המטען למיקום המדויק. אותו עיקרון פועל בתוך התא, וגם כאשר השלפוחיות נקשרות לקרום התא החיצוני כדי לשחרר את המטען החוצה.
הסתבר שכמה מהגנים ששקמן גילה בשמרים מקודדים חלבונים המקבילים לאלה שרותמן זיהה ביונקים, דבר שהעיד על מקורה האבולוציוני הקדום של מערכת התעבורה. יחד מיפו השניים את הרכיבים הקריטיים של מנגנון התעבורה התוך-תאי.
התזמון הוא הכול
תומאס סודהוף התעניין בשאלה כיצד תאי עצב מתקשרים זה עם זה במוח. מולקולות האיתות, הנוירוטרנסמיטרים, משתחררות משלפוחיות המתמזגות עם הממברנה החיצונית של תא העצב באמצעות המנגנון שגילו רותמן ושקמן. ואולם שלפוחיות אלה רשאיות לשחרר את תכולתן רק כאשר תא העצב שולח אותות לשכניו.
כיצד השחרור נשלט באופן כה מדויק? היה ידוע שיוני סידן מעורבים בתהליך, ובשנות התשעים חיפש סודהוף חלבונים רגישים לסידן בתאי העצב. הוא זיהה מנגנון מולקולרי המגיב לזרם של יוני סידן הנכנסים לתא, ומורה לחלבונים השכנים לקשור את השלפוחיות לקרום החיצוני של תא העצב. הרוכסן נפתח, וחומרי האיתות משתחררים. תגליתו של סודהוף מסבירה כיצד מושג תזמון מדויק וכיצד תוכן השלפוחיות יכול להשתחרר לפי דרישה.
תעבורת השלפוחיות מספקת תובנות על תהליכי מחלה
שלושת זוכי פרס נובל גילו תהליך יסודי בפיזיולוגיה של התא. לתגליות אלה הייתה השפעה חשובה על ההבנה שלנו כיצד המטען מועבר בתזמון ובדיוק בתוך התא ואל מחוצה לו. העברת השלפוחיות והתמזגותן פועלות לפי אותם עקרונות כלליים ביצורים שונים כמו שמרים ובני אדם. המערכת קריטית למגוון תהליכים פיזיולוגיים שבהם התמזגות השלפוחיות חייבת להיות מווסתת, החל מהעברת אותות במוח ועד שחרור הורמונים וציטוקינים של מערכת החיסון. פגמים במערכת העברת השלפוחיות מופיעים במגוון מחלות, ובהן הפרעות נוירולוגיות ואימונולוגיות, וכן בסוכרת. ללא הארגון המדויק להפליא הזה, התא היה שוקע בכאוס.
הזוכים
ג'יימס רותמן נולד ב-1950 בהברהיל (Haverhill) שבמסצ'וסטס, ארה"ב. הוא קיבל את הדוקטורט שלו מבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד ב-1976, היה עמית בתר-דוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), ועבר ב-1978 לאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שם החל את מחקריו על השלפוחיות שבתוך התאים. רותמן עבד גם באוניברסיטת פרינסטון, במרכז הסרטן ממוריאל סלואן קטרינג ובאוניברסיטת קולומביה. ב-2008 הצטרף לסגל אוניברסיטת ייל שבקונטיקט, ונכון ל-2013 הוא משמש בה פרופסור ויו"ר המחלקה לביולוגיה של התא.
רנדי שקמן נולד ב-1948 בסיינט פול שבמינסוטה. הוא למד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ובאוניברסיטת סטנפורד, שם קיבל את הדוקטורט ב-1974 בהנחייתו של ארתור קורנברג (Arthur Kornberg; חתן פרס נובל לשנת 1959), באותה מחלקה שרותמן הצטרף אליה כמה שנים מאוחר יותר. ב-1976 הצטרף שקמן לסגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ונכון ל-2013 הוא משמש בה פרופסור במחלקה לביולוגיה מולקולרית וביולוגיה של התא. שקמן הוא גם חוקר במכון הווארד יוז למחקר רפואי.
תומאס סודהוף נולד ב-1955 בגטינגן שבגרמניה. הוא למד באוניברסיטת גאורג אוגוסט בגטינגן, שם קיבל תואר MD ב-1982 ודוקטורט בנוירוכימיה באותה שנה. ב-1983 עבר למרכז הרפואי של אוניברסיטת טקסס סאות'ווסטרן בדאלאס שבארה"ב כעמית בתר-דוקטורט אצל מייקל בראון (Michael Brown) וג'וזף גולדשטיין (Joseph Goldstein), שחלקו את פרס נובל לרפואה לשנת 1985. סודהוף הפך לחוקר במכון הווארד יוז למחקר רפואי ב-1991, ומונה לפרופסור לפיזיולוגיה מולקולרית ותאית בסטנפורד ב-2008.
יש לציין כי שלושת הזוכים לא נכללו בתחזיות של חברת תומסון רויטרס, המנסה מדי שנה לחזות מי יזכו בפרס נובל, ואשר כללה בין שלוש האפשרויות שלה גם את תגליתם של פרופ' חיים סידר ופרופ' אהרון רזין מהאוניברסיטה העברית בנושא המתילציה של ה-DNA.
שאלות ותשובות
על מה הוענק פרס נובל לרפואה לשנת 2013?
הפרס הוענק לג'יימס רותמן, לרנדי שקמן ולתומאס סודהוף על תגליותיהם בנוגע למנגנון המווסת את תנועת השלפוחיות. השלפוחיות הן מנות קטנות המוקפות בממברנה, והן מערכת התעבורה העיקרית של התאים.
מה גילה רנדי שקמן במחקריו בשמרים?
בשנות השבעים זיהה שקמן תאי שמרים שבהם השלפוחיות נערמו באזורים מסוימים של התא, והראה שהסיבה לכך היא מוטציות בגנים. הוא זיהה שלושה סוגים של גנים השולטים בהיבטים שונים של מערכת התעבורה התאית.
כיצד מגיעה שלפוחית אל היעד הנכון, לפי מחקריו של ג'יימס רותמן?
רותמן גילה בתאי יונקים תשלובת חלבונים המאפשרת לשלפוחית לעגון ולהתמזג עם ממברנת המטרה. החלבונים שבשלפוחית ובממברנת המטרה נקשרים זה לזה כמו שני צדדים של רוכסן, ורק בשילובים ספציפיים, ולכן המטען מגיע למקום המדויק.
מה גילה תומאס סודהוף על שחרור הנוירוטרנסמיטרים בתאי העצב?
סודהוף זיהה מנגנון מולקולרי המגיב לכניסה של יוני סידן לתא העצב ומורה לחלבונים השכנים לקשור את השלפוחיות לקרום החיצוני של התא. כך משתחררים הנוירוטרנסמיטרים בתזמון מדויק, רק כאשר תא העצב שולח אות.
מדוע מערכת השלפוחיות חשובה לבריאות?
המערכת נחוצה לתהליכים כמו העברת אותות במוח ושחרור הורמונים וציטוקינים של מערכת החיסון. פגמים בהעברת השלפוחיות מופיעים בהפרעות נוירולוגיות ואימונולוגיות וכן בסוכרת.
הסבר מדעי מפורט למתקדמים (באנגלית, מאתר פרס נובל)