נאס"א מתכננת להפסיק לתמוך בתחנת החלל הבינלאומית בעוד כעשור

בכיר נאס"א וויליאם גרסטנמאייר, המנהל השותף של נאס"א האחראי על תוכנית החלל המאוישת של הסוכנות, אמר החודש, לפי דיווח באתר Ars Technica, כי נאס"א מעוניינת להפסיק "בהקדם האפשרי" את התמיכה בתחנת החלל הבינלאומית, במטרה להתמקד בתוכניתה לשלוח אסטרונאוטים לחלל העמוק ובהמשך (בשנות ה-30 לכל הפחות), אל מאדים. לפי גרסטנמאייר, התמיכה האמריקאית בתחנה תימשך לפחות עד שנת 2024, עם הארכה מקסימלית של עד 2028. המשמעות של הפסקת התמיכה האמריקאית היא, ככל הנראה, סיום חיי התחנה והשמדתה בחדירה לאטמוספירה של כדור הארץ.

תחנת החלל הבינלאומית החלה להיבנות בשנת 1998 במאמץ בינלאומי של חמש שותפות – ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופאי, קנדה ויפן. עד כה כל השותפות, פרט לאירופה, הסכימו באופן רשמי להארכת משך חיי התחנה עד 2024. נאס"א גם חתמה לאחרונה עם בואינג על חוזה בסך 1.18 מיליארד דולר להמשך תחזוקת התחנה ולבחינת דרכים כדי להאריך את חיי החומרה שלה עד 2028.

תחנת החלל הבינלאומית היא אחד הפרויקטים היקרים ביותר בהיסטוריה. עלותה הכוללת לאורך השנים נאמדת, לפי הערכת סוכנות החלל האירופית, בכ-100 מיליארד יורו. לפי הדיווח באתר Ars Technica, נאס"א משקיעה כל שנה כ-3 מיליארד דולר מתקציבה (שנאמד בכ-18 מיליארד דולר) לתפעול התחנה, והעלויות עשויות רק לעלות עם השנים. גרסטנמאייר אמר שנאס"א לא תוכל להמשיך לממן גם את התחנה וגם את תוכניתה לשלוח אסטרונאוטים לחלל העמוק, אליו לא נשלחו אסטרונאוטים מאז סיום תוכנית אפולו בשנת 1972. נאס"א מתכוונת תחילה לבצע משימות מאוישות בקרבת הירח (אך לא נחיתה עליו) ובהמשך, בשנות ה- 30 לכל הפחות, אל עבר מאדים.

דבריו של גרסטנמאייר עולים בקנה אחד עם תוכניתה הנוכחית (המעורפלת וגמישה בכוונה) של נאס"א, אותה היא מכנה "המסע אל מאדים". לפי גישה זו – נאס"א תעביר אל ידיים פרטיות ומסחריות את תחום "החלל קרוב-הארץ", כלומר המסלול האורביטלי בקרבת כדור הארץ שבו שוהה תחנת החלל הבינלאומית, שנמצאת בגובה של כ-400 ק"מ. זאת, כדי "לשחרר" את נאס"א מתפקיד זה ולאפשר לה לפתח את החומרה הנדרשת לחלל העמוק, כגון החללית אוריון ומשגר החלל SLS, ששיגורו הראשון צפוי בשנת 2018 והוא עתיד להיות אחד המשגרים החזקים ביותר בהיסטוריה.

כיוון זה שנאס"א מתווה כבר החל להצמיח יבול ראשון בדמות חלליות המטען דרגון וסיגנוס שטסות אל עבר תחנת החלל הבינלאומית. חברת ספייס איקס וחברת בואינג מפתחות כעת חלליות מאוישות לתחנת החלל הבינלאומית, שעתידות להתחיל לפעול בשנת 2017 או 2018.

אולם, עד כה עמדה, ועדיין עומדת מאחורי חברות אלו, סוכנות ממשלתית עתירת-תקציבים שמאפשרת להם לפתח את רכבי החלל והמשגרים שלהן. קשה לדעת מה יעלה בגורלן ללא תמיכתה הכספית של נאס"א. גרסטנמאייר אמר כי כעת לחברות הללו יש עשור נוסף להמשיך ולפתח את יכולותיהם והזדמנויות כלכליות בחלל, אך הדגיש כי נאס"א לא רואה בהצלחת החברות הללו יעד הכרחי בדרכה אל עבר החלל העמוק ומאדים.

אז מה יקרה לאחר שתחנת החלל הבינלאומית תהפוך להיסטוריה? יש כמה וכמה אפשרויות ותחנות חלל שעשויות "להחליפה". סין הודיעה שהיא מתכננת לשגר בתחילת שנות העשרים תחנת חלל קבועה. בכנס החלל הבינלאומי בירושלים באוקטובר האחרון, המעצב הראשי של תוכנית החלל המאוישת של סין אמר שהיא פועלת לשיתוף פעולה בינלאומי בבנייתה. לא ברור כרגע מה יעלה בהצעה זו, ובנוסף לכך סין לא אישרה שבכוונתה לפתח יכולת עגינה אוניברסלית לתחנה, שתאפשר גם לחלליות לא-סיניות לעגון בה.

תחליף אחר עשוי להיות תחנת חלל מתנפחת. רכבי חלל מתנפחים בנויים מחומרים גמישים וניתנים לשיגור בתצורה מקופלת ולאחר מכן מתנפחים בחלל. יתרונם הוא שהם שוקלים פחות מרכבים שבנויים מחומרים קשיחים, ויכולים להכיל נפח רב יותר. חברת ביגלו אירוספייס מפתחת כיום רכב מתנפח כזה, המכונה B330, ושמו ניתן לו מכיוון שהוא מכיל נפח של 330 מטר מעוקב. הוא שוקל 20 טון בלבד - ולעומת מודול "דסטיני" בתחנת החלל הבינלאומית, ששוקל 15 טון ומכיל רק 106 מטר מעוקב, הוא מעניק יתרון של 220% בנפח, עם רק 33% עלייה במשקל. הרכיב עשוי לשמש או כתחנת חלל מסחרית שתשמש למשל כ"מלון חלל", אך גם אולי את נאס"א כרכב לשהיית אסטרונאוטים במשימות חלל ארוכות טווח, שבהן אי אפשר להסתפק רק בנפח המוגבל של החללית אוריון. לא מדובר במדע בדיוני – שכן ביגלו אירוספייס כבר שיגרה שני רכבים מתנפחים ניסויים ב-2006 ו-2007 וכעת ממתינה לשיגור של מודול ניסויי נוסף שכבר נבנה, BEAM, שיתחבר עם תחנת החלל הבינלאומית כדי לבחון טכנולוגיה זו, לקראת פיתוח ה-B330 הגדול בהרבה. הרכיב כבר היה אמור להיות משוגר, אך עקב כישלון השיגור האחרון של פאלקון 9 המשימה נדחתה לתחילת 2016.